תלמידים מספרים
ציפי גרינפלד / צביקה זילברמינץ / מירב שאולי / קרולין קדמי / עינת ביבי / ערן עמרי / ענבל עמית / מרים מור / רותי ויינברג / יפעת שוורצברג / גלה חפץ / אילנה וייל / אבי בן שמעון / מומי (שלמה) אליאס / דרור שוורץ
 

 
ציפי גרינפלד
 
פסיכולוגית קלינית ומורה ליוגה, גרה בתל אביב

ציפי גרינפלד

פתגם הודי עתיק אומר: "אדם יכול להתרוצץ חיים שלמים על גדת הנהר ולהגיד שהוא רוצה להיות בצד השני".


שמי ציפי גרינפלד, אני פסיכולוגית קלינית ומורה ליוגה. גרה בתל אביב. במבט לאחור אני יכולה לראות מספר אירועים שמהווים נקודות ציון בדרך בה אני מתפתחת מאז ועד היום.


החיפוש אחר משמעות הוא אחד מהמניעים העיקריים שמובילים אותי ומנחים אותי. הצורך לדעת מי אני והצורך במימוש של העצמי עומדים בסיס הבחירות שאני עושה מגיל צעיר.


שני תחומים הקרובים לליבי, באמצעותם אני מבטאת מניעים וצרכים אלו ומממשת אותם, הם הפסיכולוגיה והיוגה. לשניהם התוודעתי בגיל 16, 17. בגיל 16 או 17 אימא של חברת ילדות נתנה לי ספר יוגה- "יוגה יום יום". אני לא זוכרת את המעמד, אך הספר ליווה אותי במשך שנים באופן די פאסיבי: התנוחה שהכי סקרנה אותי הייתה עמידת ראש. לימדתי את עצמי לעמוד על הראש, פעם אחת ניסיתי להצטרף לקבוצת תרגול של יוגה, עזבתי לאחר שעור אחד ובמשך שנים הקדשתי את עצמי לתחומים אחרים.


נולדתי וגדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר להורים חלוצים ילידי ליטא. מרכיב מרכזי בתפיסה החינוכית של אותם זמנים היה השקעה רבה בחינוך, עידוד של תהליך למידה מתוך סקרנות ורצון לדעת, ושלילה של מבחנים וציונים כשיטת לימוד. לכן גם לא למדנו למבחני הבגרות ובסיום הלימודים כתבנו עבודת גמר. בגיל 17 בחרתי לכתוב עבודת גמר בנושא  שנהגה בקורס בחירה בפסיכולוגיה וסוציולוגיה: "הניכור בחברה המודרנית".


עם סיום הלימודים בחרתי לדחות בשנה את הגיוס לשרות הצבאי ולהדריך בקן של השומר הצעיר בעיר. עולם חדש נפתח בפני. פגשתי אדם מאד מיוחד: הוא נולד במומבאי למשפחה יהודית, היה ילד מרדן, ברח בגיל 13 מהבית והתקבל ללימודי כירולוגיה, אסטרולוגיה ותכנון גנים במנזר בבורמה. היה לו סימן בכף היד  שהצביע על כך שהיעוד שלו רוחני ושהוא יכול לעסוק בתחומים אלו. מאז הפגישה הראשונה ועד שהוא ניפטר 19 שנים מאוחר יותר הקשר נמשך והתהדק. הוא הציע ללמד אותי. אני זוכרת שבאחת הפעמים בהן ביקרתי אותו, בזמן השרות הצבאי, באו כתבים מגלי צה"ל לראיין אותו והוא הציג אותי כתלמידה שלו. אבל בתוכי ידעתי שאני עדיין לא שם. בגיל 60 הוא אמר יום אחד לאשתו שהיום הוא ימות. הוא נשכב במיטה וניפטר. האבחנה של הרופאים הייתה אירוע לבבי.


זמן מה לאחר השרות הצבאי עזבתי את הקיבוץ. הרגשתי שלא אוכל להכיר את עצמי באמת ולדעת מי אני בתנאים הללו.


רציתי להיות פסיכולוגית קלינית ולאחר תקופה מסוימת בה עבדתי וקצת טיילתי התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בפגישה הראשונה של המחזור ראש החוג המליץ ללמוד לתואר דו חוגי מפני שרק מעטים מאיתנו יהיו לבסוף פסיכולוגים קליניים. אני זוכרת שלמרות שלא היה לי כל גב כלכלי ולמרות שהביטחון העצמי וההערכה העצמית שלי לא היו גבוהים, דבריו חלפו לידי. תחושת היעוד הייתה חזקה יותר.


השנים חלפו. התנסיתי ברפואה סינית, במדיטציה טרנסצנדנטלית, בטכניקת אלכסנדר, בפלדנקרייז, בהומיאופתיה ועוד, אך לא נרתמתי לאף אחד מהם. המשכתי לחפש.


ואז- בסוף שנת 1999, גיליתי גוש סרטני. הטיפולים היו החזקים ביותר משום שלדברי הרופאים הייתי צעירה ובריאה. אני זוכרת שעל אף הנסיבות חייכתי וקבלתי את הדברים כמחמאה.


שנת 2000 הייתה מאד מאתגרת ופורצת דרך. החיפוש הרוחני יצא מן הכוח אל הפועל. חברת הילדות הציעה שנצטרף לסוף שבוע של סדנת מדיטציה במנזר האחיות מציון בעין כרם בירושלים. האווירה הייתה קסומה, המפגש היה מעורר וכשחזרתי לתל אביב הצטרפתי לקבוצת תרגול על מנת לשמור על המומנטום. במקום התרגול ראיתי יום אחד מודעה על הרצאה של גשה- מורה נזיר טיבטי ברמה גבוהה. הלכתי עם חברה להרצאה, התרשמנו והצענו לו להרצות לנו. הגיעו המונים, הייתה התלהבות והתרגשות באוויר, במשך מספר חדשים נפגשנו באינטנסיביות ויצאנו פעמיים לריטריט. לקראת הקיץ הסתבר שעל מנת שהמורה יוכל להישאר בארץ עלינו להקים מרכז, לנהל אותו, להקדיש לו חלק נכבד מזמננו, לממן אותו- מטרות וסגנון חיים שאינם נכונים לי. לאחר התלבטות עזבתי.


המשכתי לחפש ובשנת 2001, בהמלצת מכרה, התחלתי לתרגל איינגר יוגה. ההתחלה הייתה מבטיחה, אך בהדרגה הרגשתי שמשהו חסר. אני זוכרת ששאלתי את אחת המורות: " זה הכול?". לאחר שלוש שנים עזבתי והמשכתי לחפש.


בהמלצת אישה יקרה לי מאד הגעתי לאודי. היא אמרה שאיננה מכירה אותו אישית אבל שמעה שהאווירה אצלו אחרת. ביוני 2004 התקשרתי. ענתה אלה ואמרה שבדיוק נפתח קורס מתחילים ושאני יכולה להצטרף. הסתבר ששתיים מתוך שש הפגישות כבר התקיימו ובנוסף אמרתי לה שלאחת מהפגישות הנותרות לא אגיע בגלל התחייבות קודמת- והיא בכל זאת אישרה את הצטרפותי. ומאז אני כאן. מצאתי את המקום שנכון לי.


ולסגירת המעגל שהחל בנערותי. לפני מספר שנים סיפרתי לחברת הילדות על הספר שאימה נתנה לי והחזרתי לה אותו. שמה של האם היה רשום בספר בכתב ידה. החברה מאד התרגשה. אני מעולם לא סיפרתי לה, ולה לא היה כל מושג, שאימא שלה נתנה לי את הספר. מאז היא מתרגלת יוגה.


ובחזרה לפתגם ההודי העתיק: היוגה מהווה עבורי את הגשר לצד השני. המסגרת שאודי מעניק- האווירה בשיעורים, האתגרים המגוונים, הלימוד שהוא חלק אינטגרלי מהדרך, הקבוצה- נותנת מענה  לצרכים העמוקים שלי למשמעות ולהגשמה עצמית. זו מסגרת שמעניקה אפשרות להתפתחות ולצמיחה אישית מתמדת, בקצב ובמידה שמתאימה לכל תלמיד. הקצב שלי היה יחסית איטי: בתחילה רק שעור אחד בשבוע. לאחר שלוש שנים, בשנת 2007, נסיעה ראשונה לסדנא בורנסי ולאחר מכן הצטרפות גם לסדנאות בארץ. שנה לאחר מכן, בשנת 2008, קורס מורים ליוגה ולאחר ארבע שנים נוספות קבוצת מורים לבריגהו יוגה.

 

אפשר להבחין בקשר שבין הנושאים שהעסיקו אותי בנערותי, "הניכור בחברה המודרנית" לדוגמא, לנושא שאני מתעמקת בו כעת: " 'מי אני?', ה-נושא בפילוסופיה ההודית העתיקה של היוגה ובפסיכולוגיה המערבית המודרנית". העיסוק בשאלה "מי אני?" באופן זה משלב בין שני התחומים בהם אני עוסקת ואף תורם להתפתחות המקצועית שלי. המטרה של שתי התורות- היוגה והפסיכולוגיה- דומה. אך הטכניקות והכלים, בעזרתם הן פועלות, שונים. מטרת היוגה היא לאפשר לאדם לחוות את טבעו האמיתי ולהגשים אותו. כמו הפסיכולוגיה, היא שואפת לשחרר את האדם מהסבל, להעמיק את המודעות שלו ולעזור לו לממש את עצמו. שתי התורות שואפות להפחית לחץ ומתח, לשנות דפוסי מחשבה מפריעים, לאפשר הבנה יותר טובה של העצמי ולבסס בהדרגה את התנאים להמשך צמיחה והתפתחות. השילוב ביניהן משלים ומעצים כל אחת מהן. שהרי המשותף לכל בני האדם הוא הפסיכה, הנפש. והניסיון להכיר ולדעת את אותה פסיכה משותף לשתי התורות- העתיקה והחדשה, על אף הטכניקות והכלים השונים בעזרתם הן פועלות.

 

 


   
 
צביקה זילברמינץ

מהנדס, עוסק בבניין ובנדל"ן, גר בצהלה 

צביקה זילברמינץ בבית של גורוג'י אל היוגה הגעתי בשנת 2001  כשהתחלתי ללמוד אצל ד"ר אודי בילו. הייתי אז בן 41, נשוי למיכל המקסימה ואב ל 4 ילדים מוצלחים ומקסימים. מהנדס בהשכלתי, עוסק בבניין ונדל"ן. תושב תל אביב. רחוק מעולם היוגה כרחוק מזרח ממערב - כך חשבתי.

מיכל השתתפה במס' שיעורים אצל אודי והמליצה לי להצטרף - "זה בול בשבילך" היא אמרה. עשיתי לה טובה והסכמתי לנסות לא לפני שהצהרתי ש"אם אודי יגיד פעם אחת את המילה "להתחבר" אז אני פורש מיד"... אני חושב שהוא לא אמר את המילה המפורשת אבל אני התחברתי. עד היום ולתמיד. התחברתי לידע עתיק אבל ידע חי, ידע על מהות ומשמעות החיים, על משמעותם ערכם וכוחם של חמלה ואהבה, ידע פרקטי לכל אספקט בחיים שלי ולכל ההתנהלות שלי בעולם הזה שמשפיע על כל מערכת יחסים שלי כאן. התחברתי למורים מדהימים, בעלי משפחות, שחיים ומחיים את הידע הזה בכל רגע שזכות גדולה נפלה בחלקי להיות במחיצתם בחיים האלה, והתחברתי לשותפים נהדרים וחברים טובים לדרך. בכל יום אני מודה על שזכיתי לכל הטוב הזה.
 
בשנת 2004 הגעתי לראשונה לסדנא בואראנאסי אצל שיבוג'י וגורוג'י.  הרגשתי שהגעתי הביתה. כל התחושות שליוו אותי מהרגע הראשון של השיעור הראשון אצל אודי 3 שנים קודם לכן, שלא ידעתי לכנות או להגדיר אותן לעצמי במדויק - פשוט התנקזו סוף סוף לתחושה אחת חזקה - "חזרתי הביתה". אז בעיקר זה היה החיבור עם שיבוג'י. הרגשתי עטוף ומוגן כתינוק ברחם אמו.
 
ביולי 2005, ביתי הבכורה ליאור נהרגה בתאונה. היא היתה בת 20 ושבעה חודשים במותה, לאחר שירות צבאי בלשכת הרמטכ"ל, פסנתרנית מוכשרת, זמרת קלאסית עם קול פעמונים, נשמה טהורה, מלאך.

אף אחד לא מבטיח לנו שלא ניתקל במהמורות ומכשולים בחיים, שלא ניפול. גם לא המורים שלנו. במיוחד לא המורים שלנו. אך אני בטוח ויכול להעיד על דבר אחד חשוב - אם ניפול, אם ניתקל במה שעלינו להיתקל בו, הם יהיו לצדנו, לעזור לנו לקום, להיחלץ ולהמשיך. מישהו פשוט יתפוס בשיער ראשך וימשוך אותך החוצה עם הרבה חמלה ואהבה.

זכור לי איך כאשר הייתי מוטל אז תשוש, כבוי, הטלפון צלצל לפתע, טלפון מאודי: "אני לא יכול להגיע לסטודיו היום, אתה מוכן להגיע ולהעביר את השיעור במקומי?" . לא הבנתי איך הוא פונה אלי בבקשה כזאת במצבי, איך הוא מעז להפקיד בידי את הקבוצה שלו, אז עדיין לא סיימתי אפילו את קורס המורים שבו השתתפתי. איך הוא לא מפחד שהתלמידים יברחו? הוא באמת חושב שאני מסוגל? אספתי את עצמי והגעתי להעביר את השיעור. וזה קרה שוב. ושוב. אף תלמיד לא ברח. השיעורים האלה זכורים לי כחוויות בעלות עוצמה מיוחדת. הרגשתי שעוד מישהו נוכח שם איתי.  אודי - לעולם לא אשכח.

בחודש פברואר של שנת 2006 נסעתי שוב לסדנא בואראנאסי בפעם הראשונה מאז נפרדנו מליאור. ברור שלא הייתה זו נסיעה רגילה. את החוויה שעברתי שם עם גורוג'י, ששיאה לאחר שנחתי בארץ והגעתי הביתה, אספר בעזרת סיפור "דמיוני" שכתבתי, שבאופן מפתיע קראתי לו "השיבה הביתה" ואותו אחלוק אתכם כאן ובאמצעותו גם אודה למורים ולחברים השותפים לדרך הנפלאה הזאת. ברור לי שללא החיבור הזה, ללא היוגה, לא היינו, אני ומשפחתי, עומדים היום על הרגליים, מאוחדים, חיים את החיים במלוא עוצמתם עם כל מה שהם מזמנים לנו ועושים את זה עם הרבה שמחה ואהבה.

בפברואר 2009 מיכל הצטרפה אלי לסדנא בואראנאסי
ביולי  2011 יוני בני הצטרף אלי לסדנא בואראנאסי.
בספטמבר 2013 יוני בני ויעל ביתי הצטרפו אלי לסדנא בואראנאסי.
נועה, בתי הקטנה, מחכה גם היא בקוצר רוח לתורה.
 
 
השיבה הביתה / צביקה זילברמינץ

משפחת זילברמינץטיסת אל על ממומביי נחתה בשדה התעופה בן גוריון ב 24 במרץ 2006 בשעה 6 בבוקר. בדיוק כמתוכנן. היה נעים להכיר, אביב, נפרד ממנו שכנו למושב. הסיפור שלך יהדהד בראשי עוד תקופה ארוכה, כל חיי אני חושב. אשמח אם ניפגש שוב, אמר. אביב הפטיר לעברו כמה מילות נימוסין ונבלע במהירות בשרוול המוליך לטרמינל. הוא לא אהב את השרוולים האלה בשדות התעופה. הוא אהב את שדות התעופה הקטנים, אלה שמיד בפתח המטוס יכול היה להריח את המקום החדש אליו הגיע זה הרגע.

הריח, הוא חשב. הוא מתחיל לאבד את הריח שלה. הצעיף שלה, כרוך סביב צווארו, כבר ספוג ריחות אחרים.

נהג המונית סגר אחריו את הדלת ולאחר שהצהיר על יעדו, הוא שקע במושב המפנק, מתכונן לנסיעה האיטית בכניסה העמוסה לתל אביב בשעות הבוקר. 

עיניו נעצמו לאיטן והוא חזר לאחור. שנים רבות לאחור. ראה אותה, ילדה  קטנה שלו. מקריא לה סיפור. אהבה כשהקריא לה את "החתיכה החסרה", הסיפור על העיגול שמסתובב לו בעולם, שר ושורק לעצמו ומחפש את החתיכה החסרה שלו. דווקא כשמצא אותה והיא שבה למקומה והיה שלם לפתע, לא יכול היה להמשיך לשיר. אביב חשב על זה שהוא בדיוק הפוך מהעיגול הזה. מסתובב בעולם, מחפש את החתיכה החסרה אבל לא יכול לשיר. יודע שכשימצא אותה יוכל לשוב ולשיר. יודע שזה לא יקרה. ובכל זאת נסע להחזיר אותה.

הוא הבטיח לעצמו, בטרם המריא לוראנאסי לפני שבועיים, שלא יחזור בלעדיה. היה משוכנע שגורוג'י יעזור לו להחזיר אותה הביתה. רותי אשתו, ילדיו אלון ומירב הקטנה, כולם חיכו לו עכשיו. את יום הולדתו האחרון, הארבעים וחמישה, חגג בלעדיה. עד אז, נהגו לחגוג יחד את ימי ההולדת שלהם. שלושה ימים הפרידו בין תאריכי הולדתם. הוא לא האמין שיחגוג אפילו יום הולדת אחד נוסף בלעדיה. 

הוא פתח לרגע את עיניו. המונית הייתה תקועה בפקק האינסופי ביציאה משדה התעופה והוא עצם אותן שוב. 

שיחזר את רגעי הפרידה. יושב עם רותי ליד מיטתה, אוחזים בידיה. מחוברת למכשירים שהחזיקו אותה בחיים, יודעים שהנזק למוח הוא בלתי הפיך. לימורי שלי, הוא אמר, אימא ואני דיברנו על זה ואנחנו לא רוצים שתישארי כאן פגועה אם את לא רוצה. את לא צריכה לעשות זה בשבילנו. בריאה מושלמת כזו. ילדה שלנו. אנחנו לא יודעים אם את צריכה שחרור מאיתנו, ברכת הדרך, אבל אם כן אז אנחנו משחררים אותך. . . אתה שומע את זה? שאלה רותי, קולה נחנק. הוא לא שמע דבר. את השיר, השיר. "שלום עליכם מלאכי השרת..", זה כל כך חזק, איך אתה לא שומע? שאלה. הוא עדיין לא שמע. הילדים נכנסו לחדר להיפרד. כבר בעודו מחבק את כולם החליט שהוא חייב להחזיר אותה אליהם. שכח שרק לפני רגע שחרר אותה.

צפצוף חזק העיר אותו והחזירו למציאות הפקוקה. נהג המשאית שנסע  לצידם לא אהב את ניסיון המונית שלו להידחק לפניו. 

עיניו צנחו שוב בדיוק כאשר חשב כמה זה לא נורמלי שאבא יספיד את הילדה שלו ולא להיפך, כדרכו של עולם. כשהספיד אותה עין לא נשארה יבשה. הוא הצליח לראות מולו את שתי חברותיה אלה ושרון. ידע רק שלימור ישבה מאחורי אלה שנהגה בטרקטורון כשהתהפכו ושבעל הטרקטורון הוא דוד של שרון. משהו במבטן לא מצא חן בעיניו. היו לו אז הרבה שאלות מה בדיוק קרה בזמן התאונה ולאחריה. בימים שיבואו יתבררו הפרטים הקשים. כשיצא לדרך חשב שכשיחזיר אותה הביתה הוא יברר אתה בדיוק מה קרה שם, אבל הוא חוזר בלעדיה.

בכניסה לנתיבי איילון הוא פתח לרגע את עיניו. בעוד מספר דקות יעלה במדרגות לקומה השלישית. איך יסביר שחזר בלעדיה? היה כל כך בטוח שתחזור איתו. יכול לראות אותה פותחת לו את הדלת כשמגיע הביתה. במשך שבועיים ישב במדיטציה בוראנאסי, בבית של גורוג'י, המורה שלו, התחנן אליו, התפלל. הוא בטוח שגורוג'י מסוגל. ראה אותו עושה דברים מדהימים, לא מציאותיים, מרפא מחלות קשות ללא מגע יד, רק חוזר על מנטרות סודיות, אנשים שהרופאים התייאשו מהם, יכול היה תוך שניות להעביר את גופו למרחק אלפי קילומטרים כפי שהעידו חבריו. דברים דמיוניים עבור מי שלא ראה בעיניו. אבל הוא ראה. בכל יום שם, עם כניסתו למדיטציה, חש את האנרגיה זורמת בכל גופו. אנרגיה טובה, מרפאת. ידע את מקורה. לפעמים, היה חש שהיא יושבת לצידו. הריח שלה היה חזק כל כך. הוא לא העז לפקוח את עיניו. חש שאינו ראוי לראותה ולא רצה שתיעלם. לרותי והילדים, לכולם באה בחלומות, רק אליו לא, אבל שמח שבאה אליהם. 
ניסה לשחזר את רגעיה האחרונים, עשרים וארבע שעות מאז ששוחררה מבית החולים לאחר שנבדקה ועד שאיבדה את הכרתה שירדה מהטיסה שהחזירה אותה לתל אביב. ייסרה אותו המחשבה על שעותיה האחרונות, משוכנע שידעה בכל הזמן הזה שאלו השעות האחרונות. שמע את זה בקולה כשהתקשרה לספר להם. הרגיש שאכזב אותה כשלא בא לעזרתה. הוא היה חייב לעזור לה.

ביומו האחרון בוראנאסי, כשנגע בכפות רגליו של גורוג'י וזה הניח את ידיו על ראשו, הריח שוב את ריחה המשכר והחליט להחזיק בו בכוח עד שיגיע הביתה, לתל אביב.

למעלה משעה של נסיעה בכבישים הפקוקים הסתיימה כשעלה לאיטו במדרגות נושא את מזוודתו הקטנה. בדרך כלל הכלבים כבר היו נובחים בשלב הזה, אבל הפעם הייתה דממה. הוא הניח את ידו על הידית וקפא. הדלת לא הייתה נעולה. כאשר הוריד את הידית לאיטו הכה לפתע בנחיריו הריח שכה אהב.

רותי אלון ומירב ישבו חבוקים על הספה הגדולה שבסלון ולא הרגישו בדלת הנפתחת לאיטה. אף אחד לא רץ לקראתו ולכן חשב שכולם עדין במיטות אך מיד קלט שקרה משהו. מה קרה? שאל. חלמנו עליה, ענו במקהלה.

אתה לא תאמין החלה רותי לספר. בהתחלה היא הייתה בדיוק כמו בחלומות הקודמים שלי. שמחה, שרה ורוקדת. יפה כזאת הילדה שלנו. הכול היה מואר באור גדול. לפתע הכול השתנה. האור הפך אפור מגעיל. פניה התעוותו. היא פחדה. אמרה לי שרוצים להעביר אותה משם. טוב לי כאן, אמרה. פתאום ראיתי שהיא טובעת בבריכה של נירה ויוסי השכנים. היא צרחה וצעקה. שמעתי איך היא קוראת לאלון שיציל אותה. אביב, ראיתי איך היא שוקעת מתחת למים ולא יכולתי לעשות שום דבר! אתה מבין את זה? הרגשתי שאם היית איתי היינו מצליחים לעשות משהו. ניסיתי לצעוק לאלון שיבוא להציל אותה אבל לא הצלחתי להשמיע קול. באותו רגע התעוררתי, כולי רטובה. הלכתי לסלון לשתות משהו וראיתי שכבר שש בבוקר. ידעתי שזו בערך השעה שאתה נוחת והחלטתי שכבר לא אחזור למיטה ואחכה לך כאן.

אביב נשק לה תוך שהוא מנגב את הדמעות שנגרו על לחיה. ראה שאלון כבר מתקשה להתאפק. 

אבא, אתה חייב לשמוע את החלום שלי. שתיתי עם החבר'ה אתמול בלילה וצנחתי עם הבגדים על המיטה. תמיד כשאני שותה לפני השינה אני ישן כמו מת. מתאים לי המצב הזה. לא חולם, או לפחות לא זוכר אם אני חולם. הפעם זה היה פשוט מטורף. היה שם מישהו שלא הצלחתי לראות את הפרצוף שלו, הוא דיבר בשפה שאני לא מכיר אבל בכל זאת הבנתי אותו. הקול שלו היה רגוע ונעים כל כך, בטוח כל כך. הרגשתי שהוא אוהב אותי. הוא אמר לי ללכת לקבר שלה ופשוט להוציא אותה משם ולהביא אותה הביתה. וזה בדיוק מה שעשיתי. רציתי לעשות כל מה שיבקש. היא כנראה ישנה. בכל אופן היא לא דיברה אף מילה כשהחזקתי אותה. השכבתי אותה במיטה והדמות הזאת הייתה שם ושוב דיברה בשפה המוזרה הזאת. היא אמרה לי לצאת מהחדר וללכת לסלון ואז בעצם התעוררתי, הלכתי לסלון ואימא ישבה שם. אנחנו לא מבינים כלום. אולי אתה יכול להסביר את זה? התחלנו לספר אחד לשני, לנסות להבין, ואז הילדה הקטנה שלך, בכיינית כמו תמיד, הגיעה לפה בדיוק כשנכנסת הביתה.

נדמה היה לו שהוא דווקא מאמין ומתחיל להבין מה בדיוק קורה פה.

אצלי זה לא חלום בכלל אני אומרת לכם, אמרה מירב בהתרגשות תוך שהיא אוחזת בידו בחזקה ומנענעת אותה בהתרגשות. ראיתי אותה אבא, ממש ממש ראיתי אותה. התעוררתי והיא שכבה לידי. עצמתי עיניים חזק חזק ופתחתי שוב. היא עדין הייתה שם. יפה כל כך. שלחתי את היד לחבק אותה והיד עברה דרכה והיא לא נעלמה. כמה פעמים עשיתי את זה. היא חייכה אלי ואני שאלתי אותה מה את עושה כאן? אבא הביא אותי לכאן. זה מה שהיא אמרה, אמרתי לה שזה ממש כיף שהיא באה ואז היא אמרה, זה לא המקום שלי. אתם חייבים להחזיר אותי לשם. טוב לי שם. התחלתי לבכות והיא אמרה לי ללכת לסלון לקרוא לך. אבא, לך תראה אם היא עדין במיטה שלי. לך ותוציא אותה משם.

הוא התיישב על הספה והצטרף לחיבוק הגדול.

מאוחר יותר, כשישב לבדו על המיטה שבחדרה, חש לפתע באותה אנרגיה מוכרת. כשהרים את ראשו הבחין בגורוג'י כשהוא יושב על הכורסא הפרחונית שבפינת החדר. עיניו הטובות מחייכות אליו, שוטפות אותו אהבה וחמלה. לפתע שמע את השיר מתנגן, את אותו השיר שרותי שמעה כשנפרדו ממנה ואז הוא לא הצליח לשמוע אותו. שלום עליכם מלאכי השרת החל לשיר חרש...  לפתע הבין שעד עכשיו לא שחרר אותה באמת ולכן לא הצליח לשמוע את השיר על יד מיטתה. שרק עכשיו הוא משחרר אותה באמת. דווקא כשהצליח להחזיר אותה הביתה. למרות שלא היה כל סיכוי שזה יקרה הוא מצא את החתיכה החסרה שלו ויכול שוב לשיר. הוא עצם את עיניו והודה למורה שלו....

השמש כבר שקעה מזמן כשפתח את עיניו. הכורסא הפרחונית שבפינת החדר הייתה ריקה והריח, הריח שכל כך פחד שישכח אותו, עדיין תלוי היה בחלל החדר. שמע את מירב קוראת לו שיבוא לחדרה. חיכתה שיחזור להקריא לה סיפורים. 



 
 

מירב שאולי


עו"ד בעלת משרד בתחום הנזיקין ומורה ליוגה, גרה בתל אביב

 

מירב שאוליבשנת 2003 חזרתי מטיול ממושך בהודו והתחלתי ללמוד הדרכת יוגה בסמינר הקיבוצים בהנחיית רונן כץ וד"ר אודי בילו . במקביל התחלתי לתרגל יוגה בסטודיו "הצליל הפנימי" אצל ד"ר אודי בילו.

מאז התחיל סיפור האהבה שלי שבניגוד גמור לכל דבר אחר בחיים לא נעצר, נחלש, נמאס אלא ההיפך- מתגבר יותר מיום ליום. בתחילת הדרך הייתי שואלת בסקרנות רבה מתרגלים וותיקים איך מרגישים כשמתרגלים יום יום לאורך שנים? האם הם מאושרים כל הזמן? וכו'. והיום אני יודעת.

זאת ללא ספק מתנה גדולה שקיבלתי בחיים שהוכיחה את עצמה שוב ושוב במישורים שונים.
בימי עבודתי האינטנסיבית במשרד עזר לי תרגול בוקר להיות יעילה, נמרצת, מרוכזת עם הספק גדול פי כמה וכמה מיום ממוצע אחר. כמה שעות עבודה לאחר תרגול מקבילות לכמה ימי עבודה רגילים ואני לא מגזימה. גם המחשבות שלי על לעזוב את המקצוע ולהתמסר ליוגה נרגעות עם התרגול כי פתאום הכל טוב לי. במקום שלי ובמה שאני עושה. 
תרגול הבוקר עוזר לקבל את היום, המשפחה והעבודה בחיוך ונמרצות בניגוד מוחלט ליום ש"נוחת עליך".
במשברים הגדולים של החיים מצאתי שהתרגול מקנה חוסן נפשי ועוזר לצלוח את הדרמות של החיים.
יש משהו בתרגול העקבי והמסוים הזה שאתה רוכש והוא נשאר אצלך. לא חוויות חד פעמיות שלא מספיקים להבין, לתפוס, לקבל ושוכחים אלא long-lasting. בהירות, חדות, ריכוז, שלווה, שמחה ואהבה. 
התרגול מזכיר ומחבר באופן חוויתי לנצחי, לזה שלא חולף, שמעבר ליום יום, לאהבה.
אבל הסיבה האמיתית שאני כאן היא המורים שלי/ המורה שלי כי אני אומרת שגם אם המורה שלי היה בוחר בתרגול אחר הייתי שם. זה כיף גדול להכיר אנשים מעוררי השראה שמה שבפיהם כך במעשיהם. יש לי "מטען" וזו הבריגהו יוגה, המורים, הסטודיו והמתרגלים שכולם יחד מרגישים כמשפחה.
יש שאלה שאני מגלגלת בראשי, שאלת הביצה והתרנגולת, מה קדם למה: האם כל מי שבוחר לתרגל בריגהו יוגה הוא אדם מקסים או כל מי שמתרגל בריגהו יוגה נהיה אדם מקסים? 

נכתב בהודיה ובאהבה
מירב


   
 
קרולין קדמי

מנהלת אדמיניסטרטיבית במרכז של יוסי קדמי ללימודי NLP, גרה בתל אביב
 

קרולין ויוסי קדמיבשנת 2001 טיילתי בהודו עם החברה הגאוגרפית. הגענו לוורנאסי, ובעודי משוטטת בשוק, פגשתי את יעל גלור שהיא ביתה של חברה מהשכונה בה אני גרה. לאחר חיבוקים נישוקים והתרגשויות היא סיפרה לי שבאה לפגוש את אימה המשתתפת בסדנת יוגה.

העברתי מסר לאמא שלה שאשמח לשמוע על הסדנה, כי הרופא אמר לי שעכשיו, לכשהגעתי לסוף שנות החמישים שלי והסידן מתחיל לחמוק מתוך גופי, אני חייבת להתעמל. ויוגה בשבילי נתפשה אז כסוג של התעמלות.
חזרתי לארץ, נפגשתי עם נעמי, אימה של יעל, והיא סיפרה לי בהתלהבות רבה על שיעורי היוגה אצל אודי בילו. שוכנעתי והתחלתי ללכת לשיעורים של אודי, כשאני לא ממש מבינה עדיין מה צפוי לי.
רק לאחר מספר חודשים הבנתי שבעצם פגשתי בדרך הכוללת את כל היבטי החיים ולא מדובר בשיעורי התעמלות בלבד.

ולאט לאט החלו הדברים לחלחל. השיא היה שנה לאחר מכן, כשהצטרפתי לסדנה בווראנסי. שם פתאום מסיבה לא מובנת חזרה השמחה לחיי. הייתי פשוט בטרנס. טוב, חשבתי לעצמי, אני בחופש, את כל הזמן אני מקדישה לעצמי, הכרתי חבורה מדהימה של אנשים, שמחוברים לכל הטוב שבהם - ברור שאהיה שמחה.

כיום, לאחר תקופה שבה אני מתרגלת יוגה יום יום, אני יכולה להעיד על עצמי שאני אדם טוב יותר, שמח יותר, פחות שיפוטית כלפי עצמי וכלפי אחרים.
בכל פעם שאני מתרגלת אני יודעת שאני מחויבת לעצמי, לבריאות שלי ולהתפתחות האישית והרוחנית שלי.
הערך המוסף מההתחברות לחבורה הנפלאה של היוגה, היא השתייכות למשפחה מדהימה שאתה יודע שתהייה איתך ברגעים של שמחה וגם של התמודדויות עם אתגרים לא פשוטים. והכי משמעותית בשבילי היא העובדה שיש לי מורה שמלווה אותי בתהליך המרתק הזה. ומתנה נוספת וענקית שקיבלתי היא שלוש חברותיי הנפלאות שמתקיימת ביננו אהבה הערכה ואינטימיות.

ביקשתי מיוסי, בעלי היקר שתמך ופירגן לבחירה שלי, על כל המשתמע מכך, שיכתוב כמה מילים על איך הוא רואה את ההשפעה של היוגה על חיי ועל חיינו.
"השינוי שהתחולל בביתנו בעקבות היוגה בהדרכת אודי הוא ממש דרמאטי. קרולין ואני נשואים 40 שנה, הייתה בינינו תמיד אהבה, אבל בעקבות היוגה הקשר הפך לעמוק הרבה יותר, לקרבה אינטימית שרק הולכת ומתעצמת. במקביל, השינויים שחלו בקרולין הם עצומים. היא הרבה יותר שמחה, הגישה האופטימית שלה מעוררת השראה, ואפילו כאשר מדובר בהתמודדויות מאתגרות היא ממשיכה להגיב באופטימיות מלאה. במצבי לחץ, שבעבר היו יכולים לערער את שלוותה, היא נשארת מאוזנת ושלווה ומגיבה מתוך תחושת ביטחון ורגיעה. פחדים שניהלו אותה בעבר הרחוק נעלמו כאילו לא היו, ולסיום, אינני יודע אם זה קשור ליוגה או לא, אני מאוהב בה היום עוד יותר ממה שהייתי מאוהב בגיל 15 כאשר הכרנו, אז תודה."

אני מוקירה תודה לכל מי שהיה לו חלק למקום שאליו הגעתי.

קרולין קדמי

במרץ 2015 אחגוג 60


 
 

עינת ביבי

 

מטפלת באמנות ומדריכה, גרה בתל-אביב 

 

עינת ביביאת ד"ר אודי בילו פגשתי בשנת 1996 בזמן שעבדתי בבית-ספר למתבגרים אוטיסטים. אודי היה אז מורה לחינוך גופני וכבר עסק ביוגה למעלה מעשור. באותם ימים הבשיל בו הרעיון לשלב את לימודי היוגה בשיעורי הספורט של התלמידים. אני עדיין לא תרגלתי יוגה ולא הכרתי את התחום, החיבור בין יוגה לאוטיסטים נראה אז עבורי מעט מרחיק לכת. הצטרפתי אל אודי לשיעורי היוגה, כדי לתמוך בחניכים, וחזיתי בזמן אמת בגישתו המיוחדת, הסובלנית והיצירתית. העבודה לוותה בנגינה בגונג, בציור, בשילוב של תמונות וחידות ובהרבה הומור, רצינות ומקצועיות. לאחר זמן לא רב הפכו שיעורי היוגה לשם דבר בבית הספר. באותה תקופה הגיעו לצפות בשיעור שיוו שנקאר טריפאטי (שיבוג’י), נועה בלאס ז"ל וד"ר מרילין רוזנר, שלושה מורים שליוו ומלווים את ד"ר אודי בילו בדרכו. מכאן הדרך שלי להתחיל ולתרגל יוגה היתה כבר סלולה, וכשנה לאחר לידת בתי הבכורה הגעתי אל הסטודיו של אודי.

סיימתי את לימודי בטיפול באמנות בשנת 1998 ומאז אני מטפלת ומדריכה בתחום, ילדתי את בני השני והיוגה הפכה עבורי להרבה יותר מדרך חיים. במהלך השנים התוודעתי למורים ההודיים, לפילוסופיה ולדרך הלימוד המזרחית - הסובלנית, המיוחדת, הבלתי אמצעית והאישית של כל אחד מהמורים המלווים אותי ואת משפחתי בדרך. 

בשנת 2006, לאחר חזרתי מסדנה של קבוצת הבריגהו יוגה בהודו חלמתי חלום. בחלום גורוג'י, מורנו ההודי, מזהיר אותנו מסכנה ומאיץ בנו לעזוב את המלון בו אנו מתגוררים, בהקדם האפשרי. לאחר שאנו אורזים את חפצינו במהירות ולוקחים מכל הבא ליד ויוצאים מבית המלון, הוא ניגש אלינו ואומר שהסכנה חלפה ואנו יכולים לשוב לחדרים. כך הסיפור חוזר יום אחר יום. עם  הזמן אנו לוקחים פחות ופחות חפצים מהחדר והזמן הדרוש לעזיבה מתקצר. לאחר כ-10 ימים בערך אנו יוצאים מהחדר במהירות מבלי לקחת איתנו דבר. באותו רגע משחרר אותנו המורה ואומר שהסכנה חלפה והסיפור אינו חוזר יותר.

ימים לאחר החלום אני חושבת על מה צריך לוותר על מנת להשתחרר ומה מיותר בחיי?
ביוגה אנו מדברים על אי-צמידות, על התגברות על מכשולים ועל הסרת המעטים. כל אלו על מנת לפגוש את הנשמה שבשפת הטיפול אנו קוראים לה נפש. 

בארבעה קוורטטים כותב ת.ס. אליוט "לא נחדל מחקר, ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה".

זוהי הנקודה בה נפגשת היוגה עבורי עם התחום הטיפולי בו אני עוסקת - המפגש העמוק עם הנפש, מסע שהוא עבודה עצמית ארוכה של השלת המיותר, מסע שמטרותיו עזרה, שיתוף ונתינה לסביבה הקרובה והרחוקה.  
מעבר לתרגול היומיומי החשוב, היוגה עבורי היא אנרגיה הזורמת בגוף ומעוררת אותו ואת הנפש לחיים. יוגה היתה ועודנה עבורי מקור לאור, לשמחה ולנחמה בחיים האינטנסיביים ומלאי ההפתעות. חיים של עשייה ושאילת שאלות, של אובדן והתהוות, של כאב לצד התרגשות והתפעמות.

השילוב בין היוגה לבין תחום העיסוק שלי כתרפיסטית באמנות הולך ומעמיק עם השנים ושני התחומים תומכים, משלימים ומעצבים את חיי ואת חיי משפחתי.




 
 
ערן עמרי

 

ד"ר למתמטיקה ומדעי המחשב, חבר סגל באוניברסיטת אריאל, גר בכפר-סבא

 

ערן עמריהגעתי לשיעורים של מורי היקר אודי בילו בשנת 2003. השיעורים נערכו אז בביתו של אודי באווירה נעימה וחמימה. בסוף כל שיעור הוגש צ'אי הודי מעולה מעשה ידיו של אודי והתנהלה שיחה בנושאי השיעור והיוגה בכלל.

באחד השיעורים הראשונים אודי לימד אותנו תרגיל בשם נאבי דיהאן וסיפר שכחלק מהשפעותיו המועילות של התרגיל, הוא מסייע רבות למערכת העיכול אם מתרגלים אותו באופן יומיומי במשך שישה חודשים.

מאז אותו יום ועד היום, אני מתרגל נבי דיהאן ומספר תרגילים נוספים של הבריגהו יוגה באופן יומיומי מבלי לפספס אף יום. אני תלמיד בקבוצות יוגה שונות של אודי. עברתי אצלו קורס מורים בסיסי וכן קורס מורים לבריגהו יוגה. השתתפתי בשתי סדנאות יוגה בווראנאסי, אצל מורינו האהובים שיבוג'י ומורו גורוג'י (שרי ברהמה גופאל בהדורי) ובעשרות סדנאות בארץ שהועברו עלי ידי אודי בילו ורונן כץ, ובהדרכתו של שיבוג'י.

 

דרכי אל היוגה החלה למעשה כשנה לפני כן, בזמן לימודיי לתואר שני באוניברסיטת בן-גוריון. חברה יקרה בשם איריס שהייתה אז שותפה בלימודים, סיפרה לי על היוגה שהיא לומדת ועל המורים האהובים שלה בארץ ובהודו. עליי להודות שכאתאיסט וכספקן גדול, סיפוריה עוררו בי התנגדות רבה. בכל זאת, לאחר מספר פעמים בהן הפצירה בי לבוא לפגוש את מוריה, הגעתי לפגישה שנערכה בבית קפה עם המורה מהודו, שיוו שאנקר טריפאטי, הלא הוא שיבוג'י.  
הגעתי לפגישה יחד עם חברתי דאז (אשתי כיום). מסביב לשולחן ישבו כעשרה אנשים והתנהלה שיחה על עניינים עמוקים יותר ופחות של חיינו. דבריו של שיבוג'י, ועוד יותר מכך, אישיותו הקורנת והנעימה, השאירו רושם עמוק על שנינו.

 

עברו עוד מספר חודשים עד שהגעתי לראשונה לשיעורים של אודי. כשאת הזרז האחרון היוו כאבי גב שסבלתי מהם באותה תקופה. מאז ומתמיד אהבתי תרגילים פיסיים וכך, גם ביוגה, התרגול הפיסי בשיעורים לא היווה קושי עבורי. מצד שני, בניגוד לאנשים אחרים מסביבי, תרגול זה לא גרם לי בתחילת הדרך לתחושה של רוגע מיוחד או תחושת התעלות. אין בידי הסבר ברור מה היה הדבר שבכל זאת גרם לי אז להתמיד בשיעורים ובתרגול.
אחת הסיבות המרכזיות להתמדתי הייתה, כנראה, ההבטחה כי היוגה מאפשרת להתחבר לאמת פנימית, אשר מתגלה לאחר תרגול עקבי במשך שנים. עם הזמן, הבנתי שהפן הפיסי הוא הפחות משמעותי בדרך היוגה. התחברתי יותר לעבודה המנטלית ולרעיונות המוסריים שהועברו בשיעורים.
התחברתי לשאיפה העמוקה להפוך לאדם טוב יותר ומוסרי יותר. כזה שפחות נוטה למצבי רוח משתנים, מנסה בכל כוחו להיות שמח בחלקו ולשמח אחרים. יותר מכך, היוגה פתחה עבורי צוהר, שהיה סגור במשך שנים, להתחבר לאמונה במשמעות עמוקה של קיומנו כאן ובקיומו של כח עליון מכוון.

 

עם השנים ניכרה השפעתה המיטיבה של היוגה ושל התרגול היומיומי על חיי בכל מישור אפשרי, באופן עמוק וברור. קצרה היריעה מכדי לפרט את כל השינויים לטובה שחלו בחיי בעקבות תרגול היוגה. אספר רק שחיי השתפרו לבלי הכר ואני חש שהפכתי להיות שמח בחלקי. היוגה מהווה עבורי מצפן ערכי ומוסרי המכוון את דרכי בכל תחומי החיים והיא נוכחת בכל רגע בחיי.
על כל אלה ועל עוד דברים רבים אחרים, אני חש תודה עמוקה לכל מי שליווה ומלווה אותי בדרכי ביוגה. לאודי בילו, לרונן כץ, לשיבוג'י, לגורוג'י ולבניו, לאיריס, שלא השאירה לי ברירה והכניסה אותי ליוגה, וכמובן, לאשתי האהובה והתומכת.  



 
 

 

עוסקת בשימור, מורה ליוגה, מטפלת בשיטת אילן לב, גרה ברשפון

 

ענבל עמיתבשנת 2006 התחלתי לתרגל בריגהו יוגה בקבוצה קטנה שפתח רונן כץ ברשפון. לאחר כשנה הגעתי אל אודי בילו והצטרפתי לקורס המורים.

המפגש שלי עם הבריגהו יוגה היה לאחר שנים שבהן תרגלתי האתא יוגה. היה זה מפגש חזק מאוד עבורי מהרגע הראשון. התרגילים אליהם נחשפתי הקסימו אותי במהות ובמטרה שלהם. התאהבתי בהם מהתחלה למרות שחלקם לא היו קלים עבורי לביצוע. הידיעה שאלה תרגילים עתיקים מאוד, שמועברים כבר אלפי שנים ממורה לתלמיד הסעירה והקסימה אותי, וההבנה שבלב כל הדבר הזה נמצאת תורת מוסר שבתה את ליבי.

 

ככל שנחשפתי לידע ובעיקר ככל שנחשפתי למורים הפכה היוגה עבורי לדרך חיים, ולמהות אליה אני שואפת.

אני אוהבת את בית הספר שלנו - של הבריגהו יוגה, בגלל היותו מחובר כל כך לחיים. אני מרגישה שהוא מאפשר לי לצמוח ולגדול. הוא מלמד אותי להיות אדם טוב יותר לעצמי ולסובבים אותי, ומלמד אותי על חמלה ועל היכולת לאהוב ללא תנאי. הדרך הכל כך פשוטה אך הכל כך לא קלה של היוגה מלמדת אותי שוב ושוב על אמונה ועל התמסרות, ומפתיעה בכל פעם מחדש עם התמורה שאני מקבלת ממנה. חלק גדול מכל זה מתאפשר, מעבר לתורה עצמה, בזכות המורים ובזכות קיומה של מערכת יחסים ישירה ובלתי אמצעית איתם.

 

המפגש הראשון שלי עם שיבוג'י היה מפגש מכונן בחיי. פגשתי אותו לראשונה זמן קצר לאחר שהתחלתי לתרגל, במסגרת סדנה שהתקיימה בבית יהושוע. הייתי אז בתקופה של משבר לא פשוט בחיים המשפחתיים שלי. מבלי שאמרתי לו כמעט כלום אמר לי שיבוג'י מספר דברים שגרמו לי להרגיש כאילו עמדתי לפניו כספר פתוח. הוא הבטיח לי שמה שלא יהיה, הוא תמיד יתפלל בשבילי ויעזור ככל שיוכל, ואני הרגשתי מאותו רגע שיש לי עוד אבא בעולם.

שיבוג'י שאני מרגישה שהאהבה שלו אלי היא כמו אל כולנו - אהבה ללא תנאי, כזו שמאפשרת לטעות ולהיות קצת יותר סלחניים כלפי עצמנו...

 

אודי ורונן היקרים מהווים השראה עבורי לאורך כל הדרך, בהתנהלות, בדיבור ובמעשים שלהם. אני מרגישה זכות גדולה להיות חלק מבית הספר הזה, וזכות גדולה להיות תלמידה של המורים שלי שמהווים עבורי דוגמה אישית ודוחפים אותי באהבה רבה ובמסירות אין קץ להמשיך ולהתפתח.

במשך השנים בהן אני לומדת ומתרגלת הפכה היוגה למצפן ולעוגן בחיי, למשהו שמאיר את הדרך, ולדרך עצמה. גם לי, כמו לכולנו, מזמנים החיים מבחנים יומיומיים וגם כאלה גדולים יותר, והדרך הזאת נתנה ונותנת לי הרבה כוח וכלים להתמודד עם מה שהמציאות מזמנת.

 

על כל זה אני אומרת תודה.


 

 
 
מרים מור

 

מורה ליוגה, גרה בתל אביב 

 

מרים מורבשנת 1991 הייתי תקציבאית במשרד פרסום, נשואה ואם לשתי בנות ובן, כאשר פקד אותנו האסון. בני התאבד בעת שירותו הצבאי.

האסון שיתק אותי. לא הבנתי איך אפשר להמשיך משם הלאה ולא ידעתי מה עושים. כשחזרתי לעבוד לא הבנתי מה אני עושה שם – אנשים התווכחו, רבו, פרסמו.. ואילו אני הייתי בספירה אחרת לגמרי. כל מה שרציתי הוא לזעוק: אתם לא רואים מה קרה לי ?!!!
הרגשתי שאין לי מה לעשות שם יותר והתפטרתי מהעבודה. האינטואיציה שלי הנחתה אותי שעלי לעבוד דרך הגוף כדי להבריא את הנפש. נרשמתי ללימודי התעמלות לאנשים מבוגרים בווינגייט, והוקל לי להיות בין אנשים שאינם מכירים את עברי, ובמקביל להפעיל את גופי. עסקתי בפעילויות פיזיות נוספות – חדר כושר, התעמלות במים.. והכול נדמה נכון אבל משהו היה חסר..

בשנת 2002, 11 שנה לאחר האסון, הציעה לי חברה להצטרף לשיעורי יוגה אצל אודי בילו. לא ידעתי מה זה בדיוק, והאם מדובר בעוד סוג של התעמלות. התלבטתי אם לאמץ את עצתה. אבל משהו בסיפורים שסיפרה לי משך אותי. אודי פתח בדיוק קבוצת לימוד חדשה ושוחחתי אתו. אני זוכרת את היום בו הגעתי למרכז תל אביב לפגוש אותו בביתו, שם הוא לימד, ומיד הרגשתי משהו מיוחד באווירה.
החדר בו תרגלנו היה ריק. על אחד הקירות הונח מתקן ועליו גונגים ומתחתיהם צלחות טיבטיות. הכול היה זר לי. לא ידעתי מה זה, ומה עושים עם זה... בשיעור היינו מעט תלמידים ובאווירה היה משהו מחשמל. לא הכרנו האחד את השני. כולם היו בתוך עצמם ובתוך התרגול. משהו באווירה תפס אותי. הרגשתי שהגעתי הביתה, הרגשתי ששם אמצא את השקט, את השלווה, ואת ההשלמה שאני מחפשת כל כך הרבה שנים מאז האובדן הנורא שחוויתי.

כאמור, הגעתי לאותו שיעור של אודי ומאז אני תלמידתו, ומקפידה להגיע למפגשים בכל שבוע מבלי להחסיר אף שיעור. ארבע שנים לאחר מכן סיימתי קורס מורים ומאז אני מלמדת קבוצה שנאמנה לי, אוהבת את הדרך ומלווה אותי מאז ועד היום.
היוגה הפכה עבורי לדרך חיים, ובעזרתה חיי הפכו להיות מלאים יותר בתקווה, בשמחה ובאהבה. עדיין ישנן נפילות מדי פעם, ואני מרגישה לפעמים כאילו אני חוזרת אחורנית, ויש לי ספקות ושאלות, אבל הידיעה שיש לי מורה ודרך מחזקת אותי ומאפשרת לי להמשיך הלאה.

ולא פחות מהמורה ומהדרך, מחזקות אותי שלוש חברות יקרות שהכרתי ביוגה. תמיד כשאחת נופלת, האחרות שומרות עליה. מחזקת אותי הידיעה שתמיד ובכל מצב הן תהיינה איתי ולצדי, גם בשמחות וגם ברגעים קשים שבהם הן דוחפות אותי קדימה ועוזרות לי לקום ולעמוד מחדש על הרגליים.
אני אוהבת את תרגול היוגה על כל סוגיו ומיישמת את הידע בכל מיני רגעים בחיי. אני גם משתדלת להשתתף בסדנאות בארץ וגם בהודו, עם המורים המדהימים המלווים אותי מקרוב ומרחוק.

האנשים שמסביבי, החברים, המשפחה אומרים לי: קרה לך משהו.. עשית שינוי גדול כל כך בחייך... נכון. עשיתי שינוי! חיי שונו ורק לטובה. אני מודה למורים היקרים שלי ובמיוחד למורה היקר שלי אודי בילו.



   
 
רותי ויינברג

מורה ליוגה, גרה באבן יהודה 
 
רותי ויינברגשמי רותי ויינברג, מתגוררת באבן יהודה, נשואה לאריק ואימא של טל ואורי. תלמידה ומתרגלת יוגה משנת 1994 ומורה ליוגה משנת 2005, בעלת סטודיו "יוגה עם רותי" שבאבן יהודה.

נולדתי בקיבוץ חפציבה, בת לאב ניצול שואה יליד הונגריה, שעלה אחרי מלחמת העולם השנייה ולאם ילידת מצרים, שעלתה  לארץ בגיל 17, הגיעה לאולפן בקיבוץ, לא דיברה מילה בעברית וחוותה קשיי הסתגלות עד שפגשה את אבי והם נישאו. נולדו להם שתי בנות ובן.

בשנת 1986, כשהייתי בת 21, אחותי שהייתה אז בת 17 נהרגה בתאונת דרכים מחרידה ביחד עם עשרה מחבריה. היה זה אירוע שטלטל טלטלה גדולה את משפחתי, אותי ואת הקיבוץ בו גדלתי כולו. אובדן זה גרם לשינוי משמעותי ביותר בחיי והיווה גורם מכוון בהמשך דרכי. התחלתי לגלות התעניינות בנושאים הקשורים למשמעות החיים ומצאתי עצמי עוסקת רבות בחיפוש אחר משמעות הקיום שלי כאן. התחלתי לקרוא ספרים ולהתעניין בנושאים רבים הקשורים בקיום אינדיווידואלי וקולקטיבי. באותה תקופה למדתי פרחי באך, רייקי וריפוי בעזרת אבני קריסטל. השתתפתי בסדנאות מודעות שונות, פגשתי אנשים מעניינים ועולם חדש נפתח בפני. כל זה לא היה מספיק, הרגשתי שדבר מה נוסף חסר לי וחומק ממני. רק כעבור שנים הבנתי שבמותה היא העניקה לי את הדחיפה הראשונית לחיפוש, גילוי וחקירה עצמית.

בשנת 1994 חברת ילדות המליצה לי להתחיל לתרגל יוגה. המורה הראשונה שלי ליוגה לימדה על פי שיטת איינגר - תרגול פיזי מדויק ונוקשה. התחברתי אליה ואל הסגנון המדויק והנוקשה בכך מצאתי את עצמי תלמידה מתמידה, נחושה ומדויקת. 

בשנתיים הראשונות כל הגוף כאב תוך כדי התרגול ברמה הפיזית ויחד עם זאת יכולתי להרגיש התעוררות פנימית וכוחות חבויים קמים לתחייה. באותו זמן לא ידעתי לשייכם לתרגול. זמן מה שכבר תרגלתי תקופה מצאתי עצמי יום אחד, תוך כדי פעולה טריוויאלית יום יומית (קיפול ערמות של כביסה), מוצפת ברגשות שמחה וסיפוק מעצם פעולת הקיפול, זו הייתה חוויה רגשית עמוקה שגרמה לי להבין שהיוגה הינה כל פעולה שאני מבצעת ומרוכזת בה, ממש כפי שמצויין ברבים מספרי היוגה. הנה חוויתי את זה על אמת.

בתחילת דרכי כתלמידה ביוגה ומי שטיפחה בי את האהבה והרצון לתרגל ולהעמיק בעולם היוגה הייתה זו  נגה לב אפשטיין המורה הראשונה שלי ליוגה. היו לנו המון פגישות שלא במסגרת השיעורים ושיחות רבות העוסקות בהתפתחות אישית דרך היוגה. באחד מהמפגשים האלו, הבאתי את התוכנית של אודי בילו ורונן כץ ללימוד יוגה שאז פעלה בסמינר הקיבוצים. נגה אמרה לי: "איני מכירה את הזרם של הבריגהו יוגה אולם לדעתי, זה מה שאת צריכה, עליך לעזוב את הפיזיות של התרגול שלנו." ובכך היא עזרה לי להתמקד בזרם היוגה המתאים עבורי ולהתחיל ללמוד הוראת יוגה.

בסמינר הקיבוצים, פגשתי את מוריי מאז ועד היום: רונן כץ וד"ר אודי בילו, מורים אשר מובילים אותי במסע מרתק ובאהבה גדולה אל הידע המקודש והעצום של הבריגהו יוגה. פגשתי את שיבוג'י לראשונה בביקור שערך בארץ בשנת 2005. עד היום אני זוכרת את המפגש, מה לבשתי היכן התרחש ובאיזו שעה. ההתרגשות שאחזה בי, את הלב הפועם ואת  תחושת האהבה ממנו כלפי שהציפה אותי במפגש זה. מאז נסעתי מספר פעמים להודו לסדנאות עם גורוג'י המורה של שיבוג'י ושיבוג'י. לא תיארתי לעצמי ולא דמיינתי שאסע להודו, זה היה נראה לי מקום שלא אוכל להכיל וליהנות מעצם השהייה בו. כמה הפתעתי את עצמי כשהחלטתי להצטרף לסדנא בפברואר 2006. 

הצפצופים, הרעש, ההמולה התנועה הבלתי פוסקת ברחובות ההומים של ואראנסי, אלפי האנשים, ריחות של קטורת מהולים בריח פרות. שווקים סואנים, דבר מכל זה לא הפריע לי כלל. כל כולי הייתי מכווננת לסדנא. הכל טוב לי, הפרעות חיצוניות לא קיימות מבחינתי. הבנתי שאני מקבלת את כל העזרה והתמיכה מהמורים כדי להתכנס פנימה ולהימנע מכל הסחות הדעת שסביב.

התרגול בבית של גורוג'י החל לרוב בשתייה של צ'איי ריחני הנמזג בכוסות חרס שהמגע שלהן עם השפתיים מעורר תחושת יובש, והטעם שלו נפלא, מדוייק בתבלינים ובמתיקות.  התרגול התקיים לפעמים בחצר פנימית בה קולות הרחוב נשמעים היטב וממש בסמוך אלינו באותה חצר מתגוררת העגלה שהיא חיית המחמד של הבית. אם אפשר לומר מקום שונה, בלתי צפוי כל כך לתרגול ממה שאנו המערביים מכירים. מאז חזרתי עוד כמה וכמה פעמים לואראנסי. כבכל פעם התרגול והחוויות התעצמו מאוד. אין ביקור אחד דומה לזה שהיה לפניו.
 
תוך כדי תרגול התחלתי להרגיש ולהבין שהיוגה על פי הלימוד של שרי ברהמה גופאל בהדורי ושיבוג'י  מתקיימת בכל רגע ורגע. היוגה אינה מתרחשת על המזרון באולם כזה או אחר. היוגה מעניקה לנו את ההזדמנות ואת הזכות להתמודד ולגבור על קשיים ויותר מכך לשפר וממש לתקן את ההרגשה שיש לנו ביחס לעצמנו, לתכונה מסויימת שקיימת בנו, לאדם זה או אחר או לגורם חיצוני "מפריע". חווית היוגה נותנת לנו הזדמנות להרגיש טוב בכל עשייה, מפגש, פעולה, עבודה.
בהדרכתם של מורי, התחלתי לתרגל על בסיס יומי ותוך כדי התמדה בתרגול, חוויתי בשינוי לטובה בכל היבט בחיי. מצאתי את עצמי משתוקקת להמשיך ולהעמיק בתרגול וברכישת ידע. הרגשתי שהגעתי הביתה. התרגול המעמיק של הבריגהו יוגה, מאפשר לי לחוות את חיי היום יום בשביעות רצון והכרת תודה אמיתית.

ובתוך כך הגיעה לידי ההזדמנות להתקבל לתוכנית דוקטורט ביוגה, אותה מוביל ד"ר אודי בילו וד"ר אריק לשם. איזו הזדמנות נפלאה "לתקן" את היחס לגבי לימודים אקדמיים ואף ליהנות מהם.
כיום אני חוקרת את נושא התפתחות ושינוי הדימוי העצמי בעזרת יוגה. כיצד היוגה עוזרת לנערות לטפח קבלה עצמית ובכך לחזק את הדימוי העצמי כל זאת בעזרת תרגילי היוגה.
את מכלול חיי אני יכולה לחלק לשלוש תקופות עיקריות:
הראשונה - הייתה התקופה בחיי, עד לתאונת הדרכים בה נהרגה אחותי שהובילה אותי לחיפוש.
השנייה - הייתה מהלך החיפוש וההתנסות בתחומים שונים שכל אחד מהם עזר לי להתכוונן אל המקום בו נמצאת כיום.
השלישית – ובתוכה נכלל ההווה, היא התקופה שהחלה מהשלב בו התחברתי לזרם של הבריגהו יוגה והפכתי להיות תלמידה של מורים דגולים.
תקופה בה מתרחשים בחיי גילויים עצמיים, יכולות שהיו חבויות בתוכי צצות ובאות לידי ביטוי בהתנהלות היומיומית שלי עם עצמי ועם הסביבה. הפכתי מאישה שחששה כמעט מכל החלטה, מהלך כזה או אחר בחייה, לאישה החלטית, אמיצה, יוזמת, בעלת ביטחון עצמי ויכולת להוציא רעיונות אל הפועל ולהגשימם בחיים. עזבתי עבודה מסודרת ובטוחה ויצאתי לדרך של בעלת עסק עצמאי ומצליח. פתחתי סטודיו ליוגה בו אני מלמדת ומעסיקה מורים נוספים. הגשמתי את חלומותיי בכל הנוגע לעיצוב, אווירה וניהול, מהלך שהוכיח את עצמו כמדויק ונכון עבורי.  אני מלאה בהתלהבות על החיים האלו.

מודה למורי הנפלאים בעבר ובהווה – נגה לב-אפשטיין, רונן כץ, ד"ר אודי בילו, שיבוג'י וראטנאג'י שבביקורה האחרון בארץ פתחה בפניי אפשרות לקיום מערכת יחסים עמוקה אישית ובלתי אמצעית עם המורים.
שמחה שזכיתי להתוודע ליוגה, להעמיק בה, ולהעביר את מתנתה הלאה.



   
 
יפעת שוורצברג

מורה ליוגה, גרה בגבעתיים
 

יפעת שוורצברגלו הייתי שואלת מי מחברי ילדותי, ומשפחתי, מה אהיה כשאהיה גדולה? אף אחד לא היה מנחש שאגדל להיות מורה ליוגה...בטח שלא אני!
הגעתי אל היוגה שהפכה לעולמי, רק אחרי שהפכתי להיות אמא...כל מה שחשבתי שידעתי קודם - השתנה. עדי בתי הבכורה העניקה לי את החיבור אל הגוף. רועי, את החיבור אל הרוח - אל היוגה. ומעיין, את החיבור לנשמה- ללב.

משנת 2001  אני נעה בדרך היוגה. אני לומדת ומתרגלת יוגה באהבה, ברצף וללא תנאי, בביה"ס ל"בריגהו יוגה", אצל דר' אודי בילו, מורה הדרך שלי, שתמיד עומד לצידי, שלימד ומלמד, באהבה וסבלנות אין קץ את כל מה שאני יודעת ומעבירה הלאה לתלמידיי ולתלמידותיי.

דרכי אל עצמי, ואל היוגה מפתיעה, כאילו יד מכוונת שלחה אותי ברגע הנכון למקום הנכון. אקצר ואספר שאחרי לידת עדי, בתי הבכורה, עזבתי את עבודתי, ואחרי שנה אתה בבית, חשתי בצורך לא מוסבר להתחבר אל הגוף, ונרשמתי ללימודי הוראת חינוך גופני ותנועה. (לפני כן, לא הייתי אף פעם ספורטאית ולא התעניינתי כלל בתחום, גם היום לא..).

מורי הראשון לתנועה, בסמינר הקיבוצים, ד"ר סיני הישראלי, לו אני חבה תודה גדולה ועמוקה, הפתיע אותי יום אחד, לקראת סוף לימודי התואר שלי, מהם נהניתי מאד, ועם תום השיעור הפנה אותי לחברו הטוב, ד"ר אודי בילו, כדי שארשם לקורס מורים ליוגה. לדבריו, מהיכרותו איתי, יתאים לי מאד להמשיך את לימודי הגוף דרך היוגה, ובעיקר חשב שאודי הוא המורה בשבילי. באמת הופתעתי מאד מהצעתו, שכן לא הגדרתי את עצמי אדם רוחני במיוחד, אדרבא ולהיפך... רוחניות הייתה ממני והלאה. הייתי צעירה צינית בעלת לשון מושחזת וחריפה, שחיפשה אמנם את דרכה, אבל בכיוונים אחרים לגמרי. מאחר והייתי אחרי לידת בני השני, רועי, והערכתי מאד את סיני הישראלי והמלצותיו, ובאמת לא ראיתי את עצמי מתחילה במסלול הוראת הספורט הרגילה בבי"ס, התקשרתי לאודי בילו, וקבעתי פגישה עוד באותו יום בביתו. הגעתי לפגישה כשרועי תלוי עלי במנשא, בן כמה חודשים בלבד, הפגישה הייתה נינוחה ונעימה, ואודי המליץ לי להצטרף מיד לקורס שנפתח באותו שבוע. לשאלותיי (איך אסתדר בקורס מורים ארוך, כשלא עשיתי אף פעם לפני כן בחיי יוגה, וברור לי שלא אצליח לעמוד על הראש אף פעם), ענה בחיוכו הכובש ובביטחון ללא עוררין, שאם סיני שלח אותי, סימן שהייתי צריכה להגיע. התנאי היחיד להשתתפותי בקורס אינו אם או מתי אעמוד על הראש, אלא התחייבות שעלי לתת לעצמי לתרגל על בסיס יומי את שאלמד. וכך היה..

מרגע שהגעתי לאודי הביתה, לשיעור הראשון שלי ביוגה, הרגשתי באופן ברור ומוחשי שהגעתי הביתה, אבל, לא הבנתי מילה וחצי מילה. הפילוסופיה, ההסברים, והתיאוריות של היוגה נשמעו לי כמו מנגינה בשפה לא מובנת. למרות זאת, בפעם הראשונה בחיי, (כזכור, הייתי מאד דעתנית, ספקנית, שלא לומר אתיאיסטית גמורה, וחייבת להבין כל דבר ועניין) הרגשתי, שזה שאני לא "מדברת את השפה", ולא מבינה ממש כלום, בכלל לא מפריע לי, ואני רוצה להקשיב לניגון הזה בלי להפסיק אף פעם. בגוף לעומת זאת, הייתה לי תחושה הפוכה...הגוף שלי הכיר וידע הכל. כאילו פעם, בעולם אחר, כבר תרגלתי את כל התנוחות המוזרות הללו שלמדתי בפעם הראשונה בחיי...מאז אותו רגע, מהשיעור הראשון ממש, אודי הוא מורה הנבוכים שלי. המורה שלי לחיים. משען אמיתי, אור גדול שמאיר את דרכי, והשראה עצומה.

אחרי מספר חודשים לא גדול, הרגשתי ששיעור פעם בשבועיים אינו מספיק לי, והתחלתי במקביל לשיעוריי בקורס המורים, לתרגל גם בקבוצת הבוגרים, ביום שלישי בבוקר. כשהסתיים הקורס, הרגשתי שאני מוכרחה להישאר ליד אודי, קרוב כמה שאפשר, והצטרפתי שוב לקורס מורים שפתח בפעם הראשונה בסמינר הקיבוצים, הפעם בתור אסיסטנטית שלו, זאת מיד כשחזרתי מהסדנה הראשונה שלי בהודו.

הסדנה הייתה לא פחות ממְשָנָה חיים עבורי. ההחלטה להצטרף לנסיעה הייתה ספונטנית, וגם היא לא ממש תוכננה מראש...פשוט מצאתי את עצמי תוך שבוע מרגע ששמעתי על הקבוצה שנוסעת עם אודי להודו, בשדה התעופה. לא הכרתי איש מחברי הקבוצה, ויותר מזה, לפני כן, לא חשתי שום משיכה או צורך לנסוע להודו, בטח שלא לבד... כל הדרך לשם בכיתי..."מה לי ולהודו?? אני לא מכירה אף אחד בקבוצה חוץ מאשר את אודי, ולו לא יהיה זמן אלי, כשהוא מלמד קבוצת אנשים גדולה כל כך, כולם יודעים יוגה ואני רק עכשיו התחלתי, ולא מבינה כמעט כלום עדיין... איך אחזיק מעמד לבד מחוץ לבית, ואיך יסתדרו ילדיי הצעירים? נזכרתי בטראומת הטיול שלי אחרי הצבא, כשנחתתי עם בן זוגי, לימים, בעלי, בווארנסי...הייתי אז מזועזעת מהריחות, המראות, העוני, הכאוס...לא אהבתי אותה כלל. לא הבנתי מה אני עושה על המטוס, והיכן הסתתרה בינתי?? כמו בסיפורי האגדות, ברגע שנחת המטוס בהודו, הפסקתי לבכות! בכיתי שוב רק כמה ימים אחרי שהגענו, אבל זה היה בכי אחר לחלוטין...בכיתי מאושר ותחושת הכרת תודה שמעולם לא חשתי קודם לכן. חוויתי אושר מפתיע כל כך, חד ובהיר, תחושות שלא חוויתי מעודי. הרגשתי חיבור למשהו פנימי עמוק, שלא ידעתי על קיומו, חיבור אמיתי, ללא מסיכות או פרשנויות. תחושת שלווה עמוקה, שקט מבפנים, ובעיקר תחושת צלילות ובהירות. הרגשתי אסירת תודה על כל מה שיש לי, והתחושה העמוקה של ה"בית", שחוויתי בשיעורים של אודי התעצמה עד בלי די. באותה נסיעה ראשונה, הכרתי שלוש חברות יקרות, שהפכו לחברות נפש שלי מאז, ואנחנו בלתי ניתנות להפרדה, על אף הבדלי הגיל בינינו, ועיסוקינו השונים.

מאז הנסיעה הראשונה ההיא, באוקטובר 2003, אני משתדלת לנסוע כל שנה, מתוך הבנה שהגורל זימן לי זכות עצומה לפגוש במורים אמיתיים, כאלו שקוראים עליהם רק בספרים. אותנטיים, צנועים, שכל הווייתם אהבה ושאיפה לעזור ולתרום לכל נזקק, ובעיקר, לקדם אותנו, תלמידיהם, עד בלי גבול, בחיינו. המסעות בהודו אינם קלים. התנאים לא תמיד פשוטים, הרחובות מלוכלכים, הרעש עצום, התחושות קיצוניות, לפעמים מחלות, ולמרות כל אלו, כל פעם מחדש אני חווה חוויות ותחושות חזקות, משנות תודעה. אני מרגישה שהעבודה העיקרית שאנחנו עושים שם, היא עבודת ניקיון פנימי, כאילו שווארנסי, היא מכונת כביסה עצומה וגדולה...ומתוך הניקיון, והעבודה על המידות והמוסר, ומתוך הניסיון להגיע לשורש, ולהפוך לאדם טוב יותר, פשוט יותר, שמח יותר, תחושת השקט הפנימי גדלה והולכת, וככל שהשנים עוברות, האפשרות לשמר את החוויה, ואת התחושות, גדלה טיפין טיפין. התרגול בע"ה משתפר, ובעזרתו משתפרת היכולת לשוב לחיים הרגילים, לחיי המשפחה, לעבודה, לאתגרים, ולשמר את השקט, היציבות והאיזון, לצלוח את אתגרי החיים בצורה טובה יותר, וחלקה יותר.

היוגה בשבילי היא דרך חיים. זה לא מקצוע, עבודה או תחביב. זו סירה, באמצעותה, אני שטה במסלול חיי. והתרגול האישי, ה"סדהנה" שלי, אליה התחייבתי מהשיעור הראשון, הוא העוגן, ששומר על שפיותי, על האמונה שלי בדרך, ועלי. שיבוג'י, מורי האהוב, הסביר לי בפעם הראשונה שפגשתי אותו, שכמו שטיפת מים שפוגעת בסלע, באותו מקום, יום אחרי יום, תיצור חריץ שיעמיק ויגדל עם השנים, כך, תרגול היוגה ישנה את דרכנו ואת אישיותנו.

לאט לאט, לאורך השנים, אני לומדת את השפה, מבינה עוד נדבך ועוד נדבך, ובעיקר, מרגישה שמצאתי את השביל שלי, את הדרך שלי בה אני בוחרת לפסוע, עקב בצד אגודל, כשהמטרה היא לחיות חיים יותר שמחים, פשוטים, אמיתיים, ולעזור למי שנקרה בדרכי, ולהושיט יד, בדיוק כמו שהושטה לי. אני קודם כל תלמידה, ורק אח"כ בניסיון להעביר את מה שלמדתי הלאה, גם מלמדת, ומטפלת במי שזקוק ורוצה.

בשיעורי היוגה אני מלווה ומלמדת בעיקר נשים סביב מעגל החיים - בהריון, אחרי הלידה, בבוקר עם התינוק בתרגול "בייבי יוגה" במשותף, ואח"כ גם בלעדיו, במסע מחדש פנימה בשיעורי הבריגהו יוגה: דרך התרגול הפיזי והנשימה, הרפיה וחשיבה חיובית, אל הריכוז, השקט, האיזון, וחוזר חלילה... 

אני מודה ומברכת על הזכות הגדולה שניתנה לי לפגוש את מוריי, ומתפללת להצליח להישאר בדרך הזו, בדרך היוגה, מלווה במורים, בחבריי הנפלאים לדרך, וכמובן במשפחתי, שתומכת בי ומאפשרת לי להמשיך ולעשות את העבודה. 




   
 
גלה חפץ

מורה לחינוך מיוחד ומנהלת 'הצליל הפנימי - כליל', גרה בכליל 

 

גלה חפץסיפור פגישתי הראשונה עם הבריגהו יוגה ועם המורים: 
שמונה חודשים חלפו מאז עזבנו, בעלי, אני וארבעת ילדינו, את הארץ להודו. כעת ישבנו בשדה התעופה, עייפים ונרגשים לקראת החזרה הביתה. אזור ההמתנה לעליה למטוס היה עמוס אך האווירה רגועה. טיילים, תיירים ואנשי עסקים מילאו את המקום, ובתוכם בלטו פניה של בחורה יפה, שיער אדמדם וארוך עטר את פניה, ועיניה הגדולות והחומות היו נעוצות בנו בסקרנות לאורך כל זמן ההמתנה.
לאחר כל החודשים הללו בהודו, בהם כמעט לכל מקום בו הגענו עם ארבעת הילדים, היווינו אטרקציה ומשכנו מבטים, לא חשתי במשהו חריג, אם כי משהו במבטה, והשקט אותו הקרינה, משכו שוב ושוב את תשומת ליבי.

רגע העלייה למטוס הגיע. למרבה ההפתעה הסתבר כי אותה הבחורה יושבת בדיוק באמצע השורה המשפחתית המכובדת אותה יצרנו בחלקו הקדמי של המטוס. השעות חלפו ובין הבחורה והילדים התפתחה שיחה נחמדה. לבסוף, מתוך הכרת תודה על הסבלנות והחביבות שלה, חשתי צורך לערוך הכרות. סיפרתי לה על הטיול שעשינו והיא סיפרה כי היא חוזרת מביקור אצל הגורו שלה בוראנסי. סקרנות גדולה התעוררה בי.
התחלנו לדבר, שיתפתי אותה בחוסר סיפוק מסוים שחשתי בנוגע להאתה יוגה, לאחר עשר שנות תרגול, ובכל זאת, הוספתי, בדעתי לעבור קורס מורים ליוגה ולנסות לשלב זאת בעבודתי עם אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. היא סיפרה לי כי המורה שלה מעביר קורס כזה בדיוק, וכי הם שייכים לבית ספר הנקרא בריגהו יוגה. המורה שלה ומורה נוסף הם מובילי השיטה בארץ, ופעמיים בשנה נוסעים למורים בהודו, וגם הם מגיעים להעביר סדנאות בארץ. כששאלתי על סוג התרגול, היא אמרה שהתרגול משלב גם האתה יוגה, אך שם דגש בעיקר על ראג'ה יוגה ועל תרגילים העוסקים בשליטה על ההכרה. לקחתי ממנה את המספר של אותו המורה (אודי בילו) בהתרגשות גדולה, ומבלי שאמרנו דבר אחת לשנייה, ידענו שתינו כי המפגש בינינו אינו מקרי וכי לא סתם נמשכו מבטינו זו אל זו כל זמן ההמתנה למטוס.

ימים ספורים לאחר שהגענו לארץ, הרמתי טלפון לאודי. הוא הציע כי אגיע לאחד השיעורים הרגילים ולאחר מכן נשוחח. ביום השיעור, הגעתי לסטודיו בתל אביב. חדר המבוא היה מלא מפה לפה, מולי עמד גבר גבוה בן 40 פלוס. הוא עשה אתי היכרות קצרה ועניינית וירד אל הסטודיו. אני זוכרת תחושה חזקה שעלתה בתוכי כי הגעתי למקום טוב, מקום בו לא אוכל לברוח מעצמי, שקט לא מוכר מילא את ליבי.

השנה הראשונה הוקדשה ללימוד השיטה. השיעורים היו מרתקים ושילבו לימודי האתה יוגה, ראג'ה יוגה, עבודת המידות, פילוסופיה. בנוסף ללימודים בכיתה, חשתי כי אודי רואה אותי ומכוון אותי גם בחיי האישיים.

בחודש מאי של אותה השנה, הגיע לארץ המורה מהודושיבוג'י. אודי הציג לנו אותו כאחד מתלמידיו הבכירים ביותר של גורוג'י, כמי שנבחר להביא את שיטת הבריגהו יוגה לארץ.
מעבר לאווירת החגיגה המשפחתית שהתלוותה לביקור, אליה לא הייתי שותפה בשלב זה, נערכה גם סדנה בת 5 ימים. נרשמתי לסדנה בסקרנות רבה. לסדנה הגיעו עשרות אנשים. אודי והמורה השנירונן כץ, כינסו את כולם והתחלנו לתרגל. כעבור זמן מה, תוך כדי התרגול, נפלו עיניי על איש הודי פשוט, רזה, ממושקף, קצוץ שיער, לבוש בבגדים רגילים לחלוטין. שיבוג'י התנהג והיה לבוש בכזו פשטות שבתחילה עוד התלבטתי האם הוא אותו המורה עליו כולם מדברים? בעוד המחשבות רצות בראשי, הבחנתי כי מזמן כבר איני שקועה בתרגול וכי עיניי מושכות אותי ללא הפסקה להביט בו. מכיוון שמבטי לא ירד ממנו לרגע, הוא ניגש אליי, נגע בכתפיי ברכות והחזיר אותי בעדינות אל התרגול. התרגול בנוכחותו היה חזק מאד והרבה תחושות ומראות חדשים נלוו אליו. כאשר הסתיים התרגול, התכנסנו כולנו ללימוד וניתן זמן לשאול שאלות.

כך חלפו חמישה ימים חווייתיים מאדשיבוג'י דיבר הרבה על "האני", על הגופים השונים, האלמנטים וכו'. לא הבנתי כמעט דבר ממה שאמר, אך שאלה איתה הגעתי לסדנה לא הפסיקה להטריד את מנוחתי. בערב האחרון של הסדנה, כשכולנו ישבנו סביבו והוא ענה על השאלות, הוא לפתע הביט בי וצייר באוויר סימן שאלה גדול. על אף העובדה שכבר חשבתי לוותר על שאלתי, חשתי כי אחרי מחווה שכזו, יהיה בכך חוסר כבוד כלפיו וכי עליי להתגבר על המבוכה ולהרים את ידי. יחד איתי הורמו ידיים נוספות בקהל. באופן שיטתי ומכוון הוא בחר אחד אחד, בעיקר כאלה שהיו קרובים אליי כך שבכל פעם עלה בי הספק האם הוא פונה אליי, ובכל פעם נכונה לי האכזבה לגלות כי הפנייה הייתה אל מישהו אחר.
לבסוף הוא סגר את הערב מבלי להתייחס לאצבעי המורמת. נעלבתי קשות ויצאתי משם בלב כבד. לא הבנתי את התנהגותו, אך זו בהחלט העירה בי נחישות עזה לשאול את שאלתי ויהי מה.

סוף הביקור התקרב ובאחד מן המפגשים של קורס המורים, הודיע לנו אודי, כי יש לנו מבחן ועוד הוא הוסיף כי מי שיבחן אותנו יהיה שיבוג'י בכבודו ובעצמו.
ההתרגשות הייתה בשיאה. אודי חילק אותנו לקבוצות, בכל פעם שיבוג'י קרא לקבוצה אחרת ושאל אותנו שאלות. רוב השאלות היו על נושאים שלא נלמדו בקורס ורובנו עמדנו מולו נבוכים וחסרי מענה.
לאחר מכן היה עלינו לתרגל בנוכחותו. לבסוף הוא אסף אותנו במעגל ושוב אפשר לנו לשאול שאלות. שוב החלטתי לקחת יוזמה ולהצביע. על אף שהיינו מעטים (ביחס לסדנה) שוב הוא התעלם ממני במפגיע ולא אפשר לי לדבר. המעגל התפזר ואני נותרתי לשבת בהלם קל ולא מבינה. תלמיד ותיק אשר חש את מבוכתי, סימן לי ללכת ולשוחח עם שיבוג'י באופן אישי. החלטתי לעשות כעצתו והתקרבתי אליו. הוא קם מיד ממקום מושבו וניגש אליי.
סוף סוף יכולתי לשאול את שאלתי. שאלתי הייתה לגבי תופעות שונות אותן חוויתי לאורך אותה השנה. באופן ספונטני הייתי רואה לפתע כמעין עשן יוצא מתוך חפצים דוממים, לעתים הייתי רואה הילות של צבעים או כעין להקה ענקית של גחליליות מרצדת באוויר. לאחר מכן כאשר הייתי מנסה לשחזר מראות אלה לא הייתי מצליחה, ובכל זאת הייתי מאמצת את עיניי עד דמעות בניסיון לחזור על החוויה. לאחר מספר חודשים שכאלה, הדבר החל להיראות טיפשי בעיניי וסר טעם לחלוטין, וחשתי כי אני נופלת לתוך עוד מלכודת של המאיה. שאלתי לשיבוג'י הייתה, האם עליי להתייחס אל תופעות אלו כאל עוד סוג של אובייקטים של החושים מהם עליי לנסות ולהתעלם, או האם עליי לעשות משהו על מנת לחזק את התופעה.
הוא הביט בי בחיוך ואמר שאם חוצים את השלב הזה מתגלים סודות רבים. משום מה חשתי סוג של בחילה ודחייה עולים בי. לא רציתי שום סודות. הדמיון של עצמי עומדת דקות ארוכות ומאמצת את עיניי העלה בי ייאוש ותחושה עמוקה של סטייה מן המטרה. אמרתי לו שזה לא עושה לי טוב. הוא אמר שצריך לעשות זאת ללא היצמדות. השיחה לא סיפקה אותי. חשתי אכזבה עמוקה. לפתע הבנתי כי איני מחפשת שום הרפתקאות מעין אלה יותר, עייפתי מיצירת תשוקות וממרדף אחריהן, גם אם הן עוטות מעטה "רוחני".
הוא ראה את אכזבתי, וכשכבר חשבתי כי עליי להסתובב וללכת, הוא נעץ לפתע מבט ארוך וממושך לתוך עיניי. חשתי כי כל חיי עוברים לפניו מתחילתם ועד סופם. משהו בי נפתח והתרכך כל כך, עד שחשתי כי כל הגנותיי העמוקות ביותר נמסות וכי אני חשופה כפי שמעולם לא הייתי. לאחר מה שנראה כמו דקות ארוכות הוא הסיט ברכות את מבטו והשפיל את עיניו. בושה גדולה ועמוקה מלאה את ליבי. לפתע ידעתי בידיעה שאין עליה עוררין כי הוא יודע עליי הכל ושאין דבר שאני יכולה להסתיר ממנו. לפתע היה לי ברור שיגיע הרגע בו אעמוד מול בורא עולם ואיאלץ לתת דין וחשבון מלא על כל מעשיי, ובאותו המעמד שום טיעון או תירוץ לא יעמדו לי.

שיבוג'י היה ער למתרחש בליבי, המשפט הראשון שאמר לי היה "אין שום דרך בעולם אשר תאפשר לי לקצר עבורך את התהליך" המלים המפתיעות שיצאו מפי היו "זה בדיוק מה שרציתי לשמוע ממך". הוא הוסיף ואמר עוד מספר דברים, אך מאותו רגע נראה היה כי דבר אינו חשוב. מה שרציתי (שלא ביודעין) לשמוע, נאמר. אני זוכרת רק שאמר כי לא ניתן לראות מבחוץ את רמתו הרוחנית של האדם וכי מבחוץ הכל נראה אותו הדבר. לא הבנתי לגמרי מדוע אמר זאת.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו באותו הביקור. כבר באותה הפעם כשפניתי ללכת חשתי צביטה חזקה בליבי מצער הפרידה. רגש עמוק של אהבה ורצון להיות בנוכחותו כל הזמן החלו לפעום בי.

מרגע שחזרתי לשגרת חיי השקעתי את מירב מאמציי על מנת לטפל בנושאים בהם סטיתי מדרך הישר ולשנות את דרכיי. במסיבת סיום השנה עם אודי, עלה על דעתי כי המורה הוא כמו נפח, המחמם היטב את הברזל והגורו הוא זה שברגע הנכון בא ומנחית את המכה. מה שהתעורר בי בעקבות המפגש עם אודי וגרם לי לאורך השנה להתחבטויות פנימיות, הפך במבט אחד של שיבוג'י ברור ונהיר כל כך שלא יכולתי יותר לשקר לעצמי ולהמשיך לנהוג באופן אנוכי.
מאז חלפו תשע שנים. החוויות שתיארתי כאן הן רק קצה קצהו של המסע אליו הוציאה אותי השיחה התמימה עם הבחורה על המטוס. יד ביד מובילים אותי גורוג'י, שיבוג'י ואודי ולעתים גם רונן, דרך שביליו מלאי התהפוכות של עולם התופעות ודרך שביליה הענוגים ומלאי המתיקות של הנשמה. תודתי ואהבתי שאין להן מלים או קנה מידה נתונות להם לעולמים



   
 
אילנה וייל

רוקחת, גרה בגני תקווה 
 
אילנה וייל"צביה לא אוכל להגיע לשיעור", גמגמתי לטלפון בבוקר יום שישי בחודש נובמבר לפני חמש שנים, מלאה ברגשות אשם על ביטול נוסף של פגישה. ימים אחדים קודם לכן סיפרה לי צביה על מורה מיוחד ליוגה שפגשה לאחרונה. לא ממש האמנתי. זה שנים שאנו מתרוצצות במעגלים ומחפשות מנוח, למרות שעל פניו הכל תקין. שתינו בעלות משפחות אוהבות ומאושרות וקריירה משמעותית ומכניסה.

שבוע עבודה עמוס במתחים בתפקיד מפתח כחברת הנהלה, מנהלת של מחלקת הרישום וסל הבריאות בנציגות המקומית של חברת תרופות רב לאומית, הותיר אותי עייפה ומרוקנת. המחשבה על נסיעה לתל אביב לחפש חנייה ורק כדי להגיע לעוד "מורה" לא הלהיבה אותי, בלשון המעטה.
צביה לא ביקשה הסברים, במקום זה היא ספרה לי על השיחה שחתמה את השיעור השני שלה בקורס המתחילים שזה עתה הצטרפה אליו.
די היה במשפטים הבודדים שצביה ספרה לי כדי לגרום לי להתרגשות. "אני מגיעה" אמרתי לצביה. כל לאותי נעלמה בבת אחת. הבנתי שמדובר במורה אחר שיכול לסייע במתן תשובות לשאלות שלא נתנו לי מנוח מאז ילדותי. מאז ומתמיד, למרות חיי המשפחה הטובים, יחסי אנוש מצוינים, חברויות משמעותיות, ומקצועיוּת שקיבלה הכרה נרחבת, הייתי חסרת מנוחה. חיפשתי תשובות בספרים, באנשים, בלימודים ובפעלתנות רבה.
אי שביעות רצון, ומצבי רוח משתנים ליוו אותי תמיד. הביטוי הבולט ביותר לאי הנחת שליוותה אותי היא שחייתי בשלוש ארצות נוספות לפרקי זמן ארוכים. הנדודים לא היטיבו את חוסר המנוחה וחוסר הנחת שאפיין אותי.
בנוסף, בגיל צעיר יחסית פיתחתי בעיות בריאות רציניות אשר גרמו לי שבר עמוק.

תרגול היוגה לא היה חדש עבורי, עוד בהיותי סטודנטית הצטרפתי לשיעורי יוגה אבל השתעממתי. שלושה עשורים מאוחר יותר, הצטרפתי לשיעורי יוגה בשיטת האיינגר יוגה, אשר היטיבה עמי. אולם, כעבור מספר חודשים הרגשתי אי נחת מוכר ושהתרגול אינו מעניק לי שלווה ויציבות. חשתי תסכול מניסיון נוסף למצוא מענה, ושאלתי את עצמי אם אי פעם אגיע לשלווה המיוחלת.

מאז אותו יום בנובמבר חלפו שש שנים אני ממשיכה ללמוד בביה"ס "הצליל הפנימי" אצל מוריי ד"ר אודי בילו ורונן כץ. ביה"ס הפך לבית חם, מעצים, מפתח ומחזק.

מה מחזיק אותי בבית הספר תקופה ארוכה?
- הזדהות עם מטרת התרגול להיות אדם טוב יותר. בית הספר שם דגש חזק על שיפור המידות המוסריות 
- מתן מענה כולל ורחב יריעה למכלול גוף, נפש ורוח.
- היוגה והדוגמה האישית שנותנים מוריי נותנת לי כלים מעשיים כיצד להתגבר על מצוקות היומיום וכיצד להתנהל תוך מילוי חובותיי כלפי בני משפחתי, בעבודה ובחברה, במובן הרחב של המילה.
- באופן מפתיע ובלתי צפוי מבחינתי, התרגול חיבר אותי יותר למקור כוח נוסף, למסורת היהודית.
- הלימוד והתרגול משפרים את חיי ואת חיי הסובבים אותי.
- היוגה מציעה לי אופק להעמקה ולשינוי שימשך עוד שנים רבות ובכך נותנת כיוון נוסף לחיי.

היוגה אינה מספקת פתרון קסם רגעי. כדי להפיק תועלת דרושה סבלנות, מחויבות והשקעה בתרגול יומיומי. מאז שאני מתרגלת חיי לא השתנו באופן דרסטי, אני עדיין מתמודדת עם מחלה, אך שינויים קטנים חלו כשלצידם תועלת מרובה. מערכות היחסים שלי השתפרו וכן הגישה שלי לאירועים בחיי השתנתה. אני מקבלת את חוסר המושלמות של החיים באופן אחר, מאוזנת יתר ובמצבים קשים אני נבהלת פחות ומתעשתת מהר יותר מבעבר.
היוגה נוכחת בכל רובד של חיי, היא המצפן שלי. במהלך השנים היוגה נעשתה עבורי כלי חשוב ורב עוצמה המלמד אותי שעל ידי התבוננות פנימה אני יכולה לשלוט ברגשותיי יותר טוב. שליטה שאינה נלמדת בשום בית ספר והיא כה חשובה לאושרנו !




   
 
אבי בן שמעון

רואה חשבון, גר בכפר סבא 
 
אבי בן שמעון
מהי יוגה בשבילי
נולדתי בכפר סבא להורים יוצאי צפון אפריקה והיום אני גר בכפר סבא, בעל משרד לראיית חשבון, נשוי ואב לשלושה ילדים ומתרגל בריגהו יוגה משנת 1997.

המפגש הראשון שלי עם היוגה היה בילדותי, אחותי הגדולה הייתה מעורה באותן שנים בקבוצת  "הארי קרישנה" בקומונה בהוד השרון והיא הביאה הביתה את הספר יוגה ובריאות של אליזבת הייך וייסודיאן. לא קראתי את הספר אך דפדפתי בו פעמים רבות מתפעל מהתנוחות המדהימות אשר צולמו בספר. יתכן שכאן נזרע הזרע.

לא הייתה לי כל משיכה לרוחניות והכול נראה לי כמו הצגה אחת גדולה.  יתרה מכך, התחלתי להגדיר את עצמי כאתאיסט. הגדרה עצמית שמקורה בשואה ואין לה קשר ליהדות או לדת אחרת אלה לעצם שאלת קיומו של אל. 

דעתי הייתה נחרצת – לנוכח המציאות, אין אלוהים, וגם אם ישנו אינו ראוי לאמונתי. במקביל להעדר אמונה חיצונית החלה להתפתח בי אמונה פנימית. אמונה שאני הוא קובע את המציאות, ושעל ידי מאמצי אני מצליח. התפתחה בי ההכרה שכח הבריאה קיים בתוכי. לא מדובר כאן ברוחניות תאורטית אלה בדבר פרקטי ושימושי.
בתיכון למדתי בפנימייה החקלאית בפרדס חנה. חיי העיר שיעממו אותי והביקורים בימי שבת אצל אחותי שלמדה בפנימייה משכו אותי מאוד. במשך 4 שנים למדתי ב"מגמה ים תיכונית". או בקיצור לא ממש למדתי.

בשנת 82 בגיל 18 התגייסתי ושרתתי שירות קרבי בחיל ההנדסה. את מרבית השירות עשיתי בלבנון ושם פגשתי לראשונה את המוות. כדי להישאר שפוי הדחקתי את סוגית המוות לפינה שכוחה והמשכתי להשקיע. סיימתי בהצטיינות כמעט כל קורס צבאי שעברתי ולאחר 4 שנים סיימתי את הצבא כקצין,  ממלא מקום מפקד פלוגה.
לאחר השרות הצבאי המשכתי את המסלול הרגיל - טיול של שנה בדרום אמריקה וארצות הברית ובהמשך נכנסתי ללופ של החיים, לימודים, חתונה וילדים. הכול קרה מאליו, דבר רדף דבר ולא היה הרבה זמן למחשבה.

בשנת 1995 סיימתי את ההתמחות בראיית חשבון והחלטתי לצאת לדרך עצמאית לשמחתי שקעתי מהר מאוד בעבודה עד צוואר. עבדתי שעות רבות ביממה ולא נותר לי זמן לדברים אחרים. פיציתי על העומס הרב בהזנחה עצמית. עישנתי, שתיתי ואף פעם לא אמרתי לא לאוכל. 

יום אחד אני מקבל טלפון מרונן כץ, חברי מתקופת הלימודים, שחזר לארץ ורצה לפתוח תיק כעצמאי. מאז סיום הפנימייה לא שמרנו על קשר ושמחתי על השיחה. רונן הגיע למשרד וכמובן שלאחר שסגרנו את עניין פתיחת התיק חטפתי מרונן על איך שאני נראה. רונן לא ראה אותי 10 שנים והוא ירד עלי בלי חשבון, אתה שמן ומזניח את עצמך, הוא אמר לי. הוא המליץ לי על מכון כושר אבל אני לא עשיתי עם זה דבר.

רונן לא חסך ממני, בכל מפגש טרח להזכיר לי שאני מזניח את עצמי. הלחץ נשא פרי ואחרי מספר מפגשים החלטתי שאני חייב באמת לעשות משהו, מכון כושר נראה לי אופציה גרועה והחלטתי שהפתרון זה הליכה וריצה. קניתי נעליים ושמתי אותן בארון.

יום אחד, הרגשתי לפתע שנוחתת עלי תובנה, הבנתי שוב את מה שהיה כל כך ברור לי בצעירותי. הכול בידיים שלי. הבנתי שאיבדתי שליטה ושהפכתי לעבד של הנסיבות. באותו יום הפסקתי לעשן, לשתות, קפה, לאכול סתם, והוצאתי את הנעליים מהארון.

בעבר ניסיתי פעמים רבות להפסיק לעשן וההצלחות היו מוגבלות, תמיד נשאר שם הגעגוע לעישון. הפעם הרגשתי שהתשוקה נעקרה מהשורש.
במפגשים עם רונן היה עוד משהו שלא ניתן להסביר. אחרי כל מפגש אתו שבו בד"כ דיברנו חמש דקות על עסקים ועוד שעה וחצי על רוחניות, הבחנתי שאני מתמלא בכוח ואנרגיה לשבועיים נוספים. מהר מאוד מצאתי את עצמי ממציא סיבות כדי להזמין את רונן למשרד לפגישות.
בינתיים המאמצים נשאו פרי וההליכה הפכה לריצה, המשקל החל לרדת וההרגשה הכללית השתפרה. ואז רונן הציע לי לעשות תרגילי יוגה והזמין אותי לביתו, כמובן, לשעה 5 לפנות בוקר. 

כשגיליתי עניין בלימוד מסודר רונן הפנה אותי למורה לבריגהו יוגה שהכיר כי לרונן לא הייתה קבוצה באותה התקופה. המפגש עם אותה מורה היה מעניין. לאחר ראיון קצר היא לימדה אותי מספר תרגילי פראנה יאמה בסיסיים והושיבה אותי מול הנקודה השחורה. לאחר זמן לא רב התחלתי לראות הילה לבנה מסביב לנקודה ולבי החל לפעום מהתרגשות – היוגי הגדול – כבר רואה הילות. שאלתי אותה מה אני רואה והיא חצי מתחמקת נתנה לי להבין שאני רואה הילה. קראתי על אנשים שרואים הילות אבל לא האמנתי והנה עכשיו אני רואה הילה.

חזרתי הביתה מלא התפעלות מהפלא הגדול ומצאתי את צביה אשתי יושבת בפינת האוכל בכניסה לבית כשהיא לומדת ומייד סיפרתי לה על הנס הגדול. היא לא אמרה הרבה רק פתחה ספר לימוד פסיכולוגיה קוגניטיבית שהיה מונח לידה ובו הסבר טכני ומפורט על התופעה. בבת אחת התרסקה כל ההתלהבות. לא חזרתי יותר לאותה מורה אבל את התרגילים שהיא נתנה לי המשכתי לתרגל יום יום במשך חצי שנה.

אחרי חצי שנה באחד המפגשים עם רונן סיפרתי לו שאני מתרגל כל יום. הוא הזמין אותי אליו לתרגול עם חברים ושם פגשתי לראשונה את אודי בילו. התרגול לבד בבית גרם לי להבין שיש משהו בדבר הזה ושאני רוצה לפתח את זה. מאז אני לומד אצל אודי.

באחד השיעורים הראשונים אודי נתן לנו שאלון ואחת השאלות הייתה מדוע בחרתי לעשות יוגה? התשובה שלי הייתה ספונטאנית ומיידית – "כדי לא להיות עצוב", אז עוד לא חשבתי – "כדי להיות שמח!". במהלך השיעורים למדתי שהיוגה היא "ידע חי" וש"יאם וניאם" הם אידיאל שטוב לחיות לפיו ולא חומר תיאורטי. התחלתי להרגיש שיפור דרמטי במצבי. הרגשתי שהתרגול עוזר לי להיות מחובר לעצמי. שלכל דבר שקורה יש סיבה ושהכול קורה לטובה. התחלתי להרגיש שאני מחזיר לעצמי את השליטה בחיים. העסק התפתח בצורה טובה, היחסים עם האישה והילדים השתפרו וגם היחסים עם מומי שותפי במשרד רואי החשבון השתפרו. הרגשתי שיש לי יותר ויותר שמחה בחיים. אבל זה עדין לא היה הכול.

באוקטובר 2002 הצלחתי סוף סוף לנסוע להודו. החוויה של הודו בכלל ווארנסי בפרט היא חוויה מדהימה. הצפיפות, הרעש, הריחות – הכול ביחד משאיר אותך המום. לעולם לא אשכח את הדרך משדה התעופה של וראנסי ל"מלון" של סאני. את שיבוג'י הכרתי כבר בארץ מספר שנים קודם אבל לראות אותו בהודו זאת חוויה אחרת. אני, גבר שבגברים, רס"ן במילואים לא הפסקתי לבכות במשך 4 ימים. כשתשו כוחותיי הפסקתי את הבכי בכוח. כל הגוף כאב לי, יצאו לי פצעים בפה, נתפס לי הגב, כאבו לי הברכיים אבל אי אפשר היה למחוק לי את החיוך. מאז בכל שנה שהתאפשר הדבר נסעתי לגורופורונימה כדי להביע את תודתי למורים.

חוויות 
באותה נסיעה גורוג'י לימד תרגיל יחסית פשוט שבסופו מרימים את הראש בשישים מעלות ואז מרגישים "זיגזג פאוואר". כמו תלמיד טוב למחרת בבוקר השכמתי קום ותרגלתי את התרגיל. הרמתי את הראש והרגשתי את הזיגזג פאוואר בעוצמה שלא תתואר זורם מבחוץ אל תוך המצח. זה לא היה דמיון ונראה לי טבעי לגמרי שגורוג'י אמר והנה זה קורה. כמובן שזאת הפעם היחידה שזה קרה, במשך חודשים רבים המשכתי לתרגל בתקווה שזה יקרה שוב ודבר לא קרה. מאוחר יותר הבנתי שקיבלתי מתנה.

קשה לי להתחבר לדברים רוחניים וכשאודי אומר לדמיין צבע בצ'אקרה אני בד"כ רואה שחור לבן. בסדנה שהתקיימה בחוף דור ביצענו תרגיל שנקרא דיאטמהבודיאג. (חזרה בדמיון על תקופות בחיים ובמוות – בגלגול הנשמה). ביום השני התיישבתי בשורה האחרונה והתבקשנו לדמיין את שלב הלידה והשנה הראשונה. ובשנייה שעצמתי את עיניי לא הייתי צריך יותר לדמיין, פשוט הייתי שם, בשנייה שאחרי הלידה, שכבתי על הגב ומעלי אובך לבן, לא ראיתי דבר אבל הרגשתי הרגשה שלעולם לא אשכח, ושהדרך היחידה לתאר אותה זה כאהבה אין סופית. לא ניתן לתאר את תחושת העילוי, פרצתי בבכי חרישי. הייתי ער לחלוטין.  

בסדנה הזאת הבנתי לדעתי את הדבר החשוב ביותר שתלמיד מתחיל יכול להבין – שאני לא מבין כלום. עוצמת החוויה הייתה כל כך חזקה שכל הדעות הקדומות שלי התנפצו לרסיסים. התחושה הייתה מטלטלת, לגלות בגיל 35 שאתה לא מבין כלום, זהו סוג של אובדן המלווה גם בפחד. הבנתי שאני יוצא לדרך חדשה, מתחיל שוב מאפס ואת העידוד הגדול שלי שאבתי מהמורים.

"איכות חיים"
בתחילת הדרך, הרגשתי שהיוגה תורמת לאיכות החיים. שיפור איכות החיים היא סיבה מספקת בהחלט לעודד ולדחוף להשקעה. הרי אנחנו כל הזמן מנסים לשפר את איכות חיינו. במהלך הדרך הבנתי שאיכות חיים זה דבר חשוב אבל זאת לא הסיבה האמיתית שבגללה אני מתרגל יוגה. הרי בסופו של דבר אני מוכן לוותר על כל איכות החיים הזאת בשביל להיות בקרבת המורים. הבנתי שהמטרה גדולה ככל שתהייה היא האחדות.

פעם שאלתי את שיבוג'י לגבי הספק. הרגשתי שכל הזמן עולה בי ספק ולאו דווקא כשקשה. התשובה הייתה ברורה וקצרה – this is your balagan אבל יש מי שיכול לעזור והצביע למעלה. הוספתי לתפילת הבוקר את הבקשה הזאת, להאמין. בספרים כתוב שהספק קיים עד שמגעים לסמהדאי / להארה. ז"א שבעצם כשמבקשים להסיר את הספק מבקשים את הסמהדאי.

חשיבות התרגול 
בכל הזדמנות המורים חוזרים על נושא החשיבות של התרגול ואני מזדהה. אני מרגיש את פירות התרגול בכל תחומי החיים. בהתחלה לא שמים לב אבל בהדרגה מרגישים שהסבלנות והסלחנות שלנו כלפי הסביבה הולכות וגדלות. בהמשך מתחילים לקבל פידבקים מהסביבה הקרובה. מרגישים שהדברים מתחילים לזרום. דברים שבעבר היו מעכבים אותנו, אפילו מדכאים אותנו, לפתע עוברים לידנו מבלי שנתרגש כלל. הם כבר לא חשובים. מערכות היחסים הקרובות שלנו משתפרות ללא הכר ומתחילה התעניינות של הקרובים לנו – מה הסוד?

הסדהנא/ התרגול
כמו כל דבר בצה"ל גם התרגול מתחלק לשלושה חלקים: ההתמדה, משך התרגול ואיכות התרגול.
ההתמדה – חשובה ביותר. הגוף הפיזי שלנו נוטה לצאת מאיזון, אם אחרי ארוחה, בעקבות שיחה ובטח לאחר לילה של שינה. התרגול מכוון אותנו שוב ושוב למטרה.

משך התרגול – בהתאם לקיבולת של המתרגל. אסור להעמיס מעבר לקיבולת האישית. עם הזמן הקיבולת שלנו גדלה ואנחנו יכולים לתרגל יותר זמן. צריך תמיד לזכור שהתרגול הוא הדרך ולא המטרה ולא להגזים.

איכות התרגול – זה החלק החשוב ביותר. אף פעם אל תשוו את עצמכם לאחרים. ברור שלגוף צעיר וגמיש יש בד"כ יכולות פיזיות גבוהות יותר לעומת מתרגל מבוגר יותר אשר אצלו בד"כ הבגרות ושיקול הדעת טובים יותר. צריך לנסות כל הזמן לעבוד מהלב ולהכניס חמלה בתרגול. תרגילי היוגה אינם תרגילים פיזיים בלבד ותרגילי הרג'ה יוגה הם בעיקר תרגילים מנטאליים. כאן חשוב ביותר להיכנס לאווירה נכונה לפני התרגול. חשוב להתקרב ככל שאפשר למורים ולהשתתף באופן סדיר בשיעורים.

כשאני מתלבט בקבלת החלטה תמיד מלווה אותי כלל שפעם שמעתי מגורוג'י והוא נחקק בזיכרוני – Keep it simple and be practical –
אז מהי יוגה בשבילי? יוגה היא הדרך הרוחנית והמעשית לידע הנשגב, לאמת ולשחרור. 
 


   
 
מומי (שלמה) אליאס

רואה חשבון, גר בתל אביב

מומי אליאס
שמי מומי אליאס, ואל הסטודיו של ד"ר אודי בילו הגעתי בתחילת שנת 2004 לאחר שראיתי מקרוב את התוצאות המבורכות בתרגול היוגה, והשפעתה האדירה.

עד לאותה עת, כל חיי הורגלתי לנתח ולחשוב בצורה שכלתנית על כל דבר ומאורע שקרה לי או לסובבים אותי. רוחניות הייתה רחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב. סירבתי בעקשנות ללכת אחרי הלב...כל דבר דרש הוכחה.
אבי, שותפי למשרד רואי החשבון, תרגל יוגה אצל אודי ועם הזמן כמי שרואה אותו יומיום, נוכחתי בשינויים שהתחוללו אצלו. בכל אותה התקופה ניסיתי להבין, בכלים להם הורגלתי, מה בדיוק גרם אצלו לאותם השינויים אך לא הצלחתי להבין ולתת לעצמי הסברים שיניחו את דעתי.
אם לא די בזאת, מדי פעם היה מגיע למשרדנו רונן כץ, שופע מרץ ואנרגיה חיובית, תמיד שמח, קורן מאושר ומדבר טובות, דבר שהגביר עוד יותר את סקרנותי. משהו טוב יש כנראה ביוגה.

יום אחד אבי הודיע לי שמתחיל קורס יוגה למתחילים אצל אודי וכי הוא רשם אותי לקורס. כך, בחודש מרץ 2004 הגעתי לראשונה לסטודיו של אודי בחובבי ציון, ומאותו הרגע, כמטה קסם, התאהבתי. תוך זמן קצר מאוד התחלתי לתרגל מידי יום כרבע שעה מהתרגילים שאודי לימד. ביולי אותה שנה, פגשתי לראשונה את שיבוג'י שביקר בארץ. לראשונה הבנתי שיש דברים שאי אפשר ושלא צריך להסבירם...שפשוט צריך ללכת אחרי הלב. לאחר הפגישה עם שיבוג'י קבעתי לעצמי סאדאנה יומית, שהלכה והתרחבה לכדי שעה וחצי מידי בוקר. 

בחודש פברואר 2006, הגעתי לראשונה להודו. כל הקרובים אלי הרימו גבה. מומי, להודו? עד אז, מידי שנה התרפיה שלי הייתה נסיעה לניו-יורק, ארץ השפע. פגישה עם חברים ומשפחה, מלונות מפוארים, מסעדות מומלצות. כבן למזל בתולה ניקיון וסדר הם דבר חשוב. מאוד חשוב! והנה פתאום אני מודיע, החלטתי לנסוע להודו. במשפחה אמרו: ייסע פעם אחת ויבין, זה לא בשבילו...
הגעתי לגסט האוס הזוי בתוך השוק (ליד החנות של נאוואל). חדר לא נקי בעליל, זבובים ויתושים, ואם לא די, בכניסה לאותו גסט האוס, משתנה ציבורית...אני לא מצליח לאכול כלום וסימני חום מופיעים. כשבוע עובר ובמקביל לכל הרעש וההמולה שמסביב, אני פתאום מרגיש שקט. החדר כבר לא מפריע, אני מהופנט מהמורים וכל בוקר נפתח בבכי לא מוסבר. כשאני חוזר לארץ, במשפחה מבינים כבר, זאת הייתה הנסיעה הראשונה אבל בטח לא האחרונה. מאז, (לניו יורק לא נסעתי...) בכל הזדמנות שיש לי אני משתדל לנסוע ולהתקרב למורים. לחוות את הווית המורים במקום המיוחד והאותנטי כל כך, בורנאסי. בכל נסיעה תחושת השקט הולכת ומתעצמת. בכל נסיעה שעוברת אני מודע יותר לזכות שנפלה בחלקי להכיר מורים שנותנים ערך מוסף לחיי ומגיע בדריכות רבה לשתות בצמא כל מילה, כל אות וכל הברה מהרצאותיו של שיבוג'י. בכל נסיעה הרעש והלכלוך מפנים את מקומם להתבוננות פנימית ועמוקה יותר, לרצון להתחבר אל המורים שאפשר לקרוא עליהם רק בספרים והנה הם כאן מציאות חיה, עוזרים לנו במסע הקסום שלנו אל העצמי.

מאז ועד היום, השפעתו של שיבוג'י עלי, על אשתי לינדה ועל שלושת ילדינו, עמית, מאיה ואורי אדירה, ממגנטת ובלתי מובנת לצופה מן הצד. עם חלוף הזמן מערכות היחסים שלי עם אשתי, ילדי, משפחתי הקרובה ושותפי למשרד הפכה לאיכותית יותר ורבת משמעות. 
הגישה לחיים השתנתה ותחושת ההודיה על מה שיש תפסה לה מקום. 
רבות המתנות שקבלתי מהמורים. באחת הנסיעות לורנאסי, באחד הערבים, רונן ואני ישבנו על הגג בגאנגה ויו ורונן שואל אותי אם אני יושב לוטוס. עניתי שאני מתאמן אך לא מצליח. למחרת, בחדר בביתו של גורוג'י, גורוג'י מסביר לנו על תרגיל מסוים, מסתכל עלי ואומר: "את התרגיל יש לבצע בישיבת לוטוס". מאותו הרגע, אני יושב לוטוס...
בכל השנים משכה אותי העובדה שאף פעם לא הרגשתי שהמורים דוחפים אותי לעשות משהו. כן, קבלתי הכוונה. כן, קבלתי השראה ועצה טובה. כן, הציבו לי מראה שנתנה ונותנת לי עד היום לעבור תהליך פנימי עם עצמי.
עם השנים הנרגנות והמחשבות המרובות, הניתוח השכלתני והנטייה לווכחנות פינו את מקומם לרגש וללב. המחשבות השליליות פחתו, התחלתי להרבות בקריאה מהספרות הענפה והעשירה של גדולי המאסטרים, לחשוב בצורה חיובית, לשיר וגם להתפלל...
אני מודה כל יום על העובדה שזכיתי להכיר מורים מיוחדים כל כך שאצלם "נאה דורש" זה בהחלט גם "נאה מקיים" ובכלל, לפגוש חבורה של תלמידים ומתרגלים מדהימים.
עם השנים הבנתי את תפקיד המורה בחיי, הוא לב העניין עבורי. הוא סמן הדרך ומילותיו הן כמנטרה בשבילי. 
על כך תודתי העמוקה לשרי בראמה גופאל בהדורי, שיוו שאנקאר טריפאטי, ד"ר אודי בילו ושיהאן רונן כץ.
 
"You are the makers of your own fortunes. You make yourselves suffer, you make good and evil, and it is you who put your hands before your eyes and say it is dark. Take your hands away and see the light" Swami Vivekananda. 
 


   
 
דרור שוורץ

מנהל פרויקטים מערכות מידע, גר ברחובות

דרור שוורץ
שמי דרור שורץ, נולדתי בשנת 1968, נשוי לאשתי האהובה דליה ואב לעידו ומאיה. עוסק בתחום מערכות המידע, מנהל פרויקטים. מתרגל יוגה וקרטה משנת 1998.

לפני כ-18 שנה החלטתי שאני חייב לעשות פעילות ספורטיבית כלשהי. חבר יקר הציע לי להצטרף לשעורי הקרטה של שיהאן רונן כץ. בשיחה מקדימה עם רונן שאלתי "האם יכול אדם בוגר בגיל 30, ללא ניסיון כלשהו, עם מחלת אסטמה פעילה ומקשה להתאמן בקרטה?", "בוודאי, כל אחד יכול!", אמר לי רונן בצורה אסרטיבית וסוחפת. החלטתי לנסות...

כבר בתחילת הדרך הציע לי רונן, על רקע מחלת האסטמה, לתרגל במקביל לאימוני הקרטה תרגילי נשימה מעולם היוגה. "התרגילים נראים פשוטים אך יש בהם עומק רב, לבטח יעזרו", אמר.
את תרגילי הנשימה ביצעתי בקביעות ובמסירות, ועם הזמן התחלתי להרגיש את השיפור. השיפור היה איטי אך עקבי... ההרגשה השתפרה יחד עם יכולת התנועה וכמות התרופות שהלכה ופחתה...

האמון בשיטה ובדרך הלך והתגבר. מצאתי את עצמי מתעניין יותר בעולם היוגה, שהיה נסתר לחלוטין ממני. רונן חשף בפניי סט תרגילים נוסף ואמר "פשוט תתרגל! התוצאה תגיע ברמת החוויה".

ביצעתי כדבריו, תרגלתי בקביעות את סדרת התרגילים כפי שהוסבר. בשלב מסוים החלטתי להצטרף לקבוצת יוגה כמסגרת מסודרת. הקבוצה העצימה את חווית התרגול, והחשיפה לעולם היוגה גרמה לי להבין שהיוגה אינה רק ביצוע "עמידת ראש" ותנוחות גוף מוזרות, אלא מורכבת מרבדים עמוקים הרבה יותר.

אודי בילו ורונן כץ, מובילי השיטה של הבריגו יוגה בארץ, נתנו (ונותנים), מעבר להעברת השיעורים לאורך השנים, גם דוגמא אישית לעשייה. לא דיבורים על תרגילים, אלא דגש על עשייה ותרגול.

משהו ברמת האינטואיציה האישית דחף אותי להמשיך ולא לוותר על אף הקשיים שבדרך (ויש כאלו...). עצם העובדה, שמאחורי השיטה עומדים מורים אמיתיים מהודו, שהם אלו שמעבירים את הידע העצום, סיקרנה ודרבנה אותי.

בשנת 2000 החלטתי להצטרף לאחת הקבוצות שנוסעות באופן תדיר להודו, ולנסוע לראשונה לבית המורים בהודו, מתוך כוונה לנסות ולהבין את המקור, לראות ולחוש מהם המורים האמיתיים המשמשים השראה לאודי לרונן ולתלמידיהם הרבים.

זכורה לי במיוחד חוויה אחת בבית המורים בהודו. בסיום התרגול הקבוצתי המשותף, שנעשה בנוכחות המורים, הציף אותי רגש אדיר של הודיה. חשתי בר מזל להיות נוכח באותו מקום עם אנשים בעלי שיעור קומה, ברמת הידע אליהם הם חשופים ואותה הם חושפים. הרגשתי באותו רגע, שלו היו מציעים לי "מזוודה מלאת מזומנים", ולוותר על דרך העשייה שלי בתרגול היוגה והקרטה ועל ההיכרות עם אותם מורים, לא הייתי מתפתה לקחת את המזוודה ולוותר על כל אלה. 
אני חי עם הרגשה זו, אגב, עד היום....

אז אני ממשיך בדרך ללא הפסקה. לעיתים ההתקדמות מאוד מאוד איטית, ולעיתים מהירה יותר. דבר אחד אני אומר בביטחון רב: בעת עצירה לרגע והתבוננות על הדרך שעברתי אני רואה את פירות העשייה, הן בפן האישי, אני פנימה, והן בפן הסביבתי ברמת התקשורת וההשפעה על הסובבים אותי. היכולת "לשרוד" ולעבור את מערבולות החיים, היא עם עוצמה רבה ומשמעותית הרבה יותר, מאשר לולא התרגול וההכרות עם העולם המופלא הזה.
היוגה בשבילי היא לא חוג לשיפור הגמישות ולמפגשי חברה, אלא דרך חיים אמיתית, המשלבת בצורה מדהימה בין המציאות היום יומית, החומרית מצד אחד, ובין עולם הרוח והחוויה מהצד השני.

אני רוצה להודות למורים מהודו, לרונן, לאודי, ולכל שאר החברים השותפים לדרך, ומקווה להמשיך להמשיך ולהמשיך ללא לאות.

באהבה, דרור