יוגה ביוגרפיה ודרך חיים
מאת: גלי ארבל
צילום: יערה גור-אריה
לאחר סקירה היסטורית, בדיקת שורשי היוגה ומיזוגה עם המערב, ולאחר בחינת ארבע השיטות הבולטות בארץ, הגיע הזמן לתת למומחים לדבר. אורית סן גופטה ואודי בילו, שניהם תלמידים ומורים ליוגה, מדברים על הפילוסופיה של היוגה, על האוניברסאליות שלה ועל השפעותיה על כל רובדי החיים.
שלא כדרכי, את החלק השלישי בסדרת כתבות היוגה החלטתי לפתוח בציטוט שיחה בין ד"ר פול ברונטון, עיתונאי וסופר מערבי, לבין שרי סודהיר ראנג’אן בהדורי, יוגי מהעיר ואראנסי בהודו. זאת, לא לפני שאחלוק אתכם את בחירתי באורית סן גופטה ובאודי בילו, אף שהשיחה איתם נערכה בנפרד ולא כמקובל בראיונות משותפים.היכרותי עם אודי מתחילה כשנתיים לאחור, כשהחלטתי להפכו למורה היוגה שלי. דרכו הצנועה ומשופעת הנתינה לא חשפה את השכלתו כדוקטור לייעוץ תרפי, וכשנה עברה לפני שגיליתי שהוא ייסד את אחד הפרויקטים הגדולים במערכת החינוך המיוחד – "יוגה בשילוב תנועה, צליל וצבע".
אחד מענפיה העיקריים של מסורת הבריגהו יוגה, שאליה אודי משתייך יחד עם עוד ארבעה מורים בארץ, היא ראג’ה יוגה, וככזו רוב תרגולה הוא מדיטטיבי.
את אורית סן גופטה, לעומת זאת, פגשתי לפני זמן קצר, במהלך עבודתי על סדרת כתבות זו. ברגע שהנחתי רגל באוקיינוס המידע גברה בי תחושת הסכנה מטביעה, ואורית היתה גלגל ההצלה הראשון. משם נאחזתי בה בכל כוחותי ולא נתתי לה ללכת.
נשביתי בקסמה ובחכמתה, הרבה לפני שהשתתפתי באחד מהשיעורים שהיא מעבירה באופן קבוע למורים. אז הבנתי שאני לא היחידה. ריאיונות זרים לה, ונדיר ביותר שהיא נותנת להם את הסכמתה.
אי לכך, ראיתי בכך זכות גדולה ואני מקווה שהצלחתי למצותה.
התנסות אחת ויחידה
"ערב אחר ערב ביקרתי בבית האבן הישן של האסטרולוג וקיבלתי את שיעורי בברהמה צ’ינטה. אור העששית החיוור ריצד על פניו הצרות של היוגי בזמן שחנך אותי לארקנה של שיטת יוגה עתיקה זו. אף לא פעם אחת אימץ לעצמו את גישת הסמכות הרוחנית או המשכיל המתנשא. צניעותו ודרכו הבלתי שגרתית להוראה הובעו במשפטים כמו "בלימודים אלה של ברהמה צ’ינטה נאמר...".מהו הנושא העליון, היעד הסופי של הברהמה צ’ינטה? שאלתי אותו ערב אחד.
"אנו מחפשים את המצב של הטראנס המקודש, הסמדהי.
במצב זה משיג האדם את ההוכחה המושלמת לכך שהוא נשמה נצחית.
אז הוא משחרר את הכרתו מכל הסובב אותו, האובייקטים החיצוניים נמוגים והעולם החיצוני נראה כמתפוגג.
הוא מגלה את הנשמה כדבר אמיתי החי בתוכו, מתמלא עוצמה ומוצף בתחושת אושר ושלווה.
כל מה שנחוץ הוא התנסות יחידה כזו כדי להיווכח שבתוכנו נמצאים חיים אלוהיים ונצחיים ויותר לא ישכח זאת".
צל של ספק ריחף על חקירתי. "האם אתה בטוח שכל זה אינו אלא צורה עמוקה של אוטוסוגסטיה?".
הוא חייך ואמר: "כאשר אם יולדת תינוק, הייתכן שתטיל ספק, ולא לרגע אחד, במה שקורה?
וכשהיא משחזרת את חוויותיה, האם תוכל לחשוב, ולו לרגע אחד, שהכו היה אוטוסוגסטיה?
וכשהיא צופה בבנה הגדל לנגד עיניה שנה אחרי שנה, האם היא יכולה לפקפק בקיומו?
באותה דרך, הלידה הרוחנית מגיעה כאירוע כה משמעותי בחיי אדם, אירוע בלתי נשכח המשנה את חייו מן הקצה אל הקצה.
כאשר אדם נכנס למצב של הטראנס המקודש נוצר סוג של ואקום בתוך הכרתו. אלוהים או – כיוון שאינך מקבל מילה זו – הנשמה, הכוח העליון, נכנס וממלא את אותו ה’ריק’.
אודי בילו: "היוגה היא לא רק תרגילים, אלא גם שילוב של להט, אהבה ושמחה. היוגה מחזקת כוחות פנימיים נסתרים, כמו כוח הרצון, הכוח להביא דבר מעולם המחשבה לעולם המעשה, התנגדות להשפעות פנימיות וחיצוניות, כוח הריכוז, ודבקות."
כשזה מתרחש האדם מתמלא באושר נטול גבולות. הוא מרגיש אהבה עצומה כלפי הבריאה כולה. למשקיף מהצד הגוף ייראה לא רק בטראנס, אלא חסר חיים, כי הנשימה של היוגי נעצרת לחלוטין, כאשר הוא מגיע למקום העמוק הזה. זו חוויה נפלאה. כי מה שאתה רואה בעיניך כיום אני רואה בתוכי. זו הסיבה שאני אומר שכל מה שעליך ללמוד אתה יכול ללמוד זאת מנשמתך שלך. אחרי שאשלים להעביר לך את הידע של ברהמה צ’ינטה לא יהיה לך שום צורך במאסטר ולא תצטרך כל הדרכה חיצונית."
מתוך הספר (1934) A Search in secret India, המתאר את מסעותיו של ד"ר פול ברונטון בהודו בחפשו אחר מאסטרים רוחניים.
מיהו מורה?
הפגישה הראשונה נערכה עם אורית. היא לקחה על עצמה את תפקיד המראיינת ושאלה אותי מה היתה מטרת הסדרה על היוגה. בהתחלה גמגמתי, עברתי צד, אבל אז התעשתתי ואמרתי:
"יש אנשים שמתרגלים יוגה שנים רבות ונשארים בממד הפיסי שלה, ואילו אחרים הופכים אותה לדרך חיים כמעט למן ההתחלה. ריתקה אותי השאלה אם יוגה היא יוגה ללא קשר לאופן התרגול, מה מבחין בין התלמידים ועוד יותר מכך, מה מבחין בין המורים?" זהו, חזרתי למקומי הטבעי, מקום המראיינת. את אותה שאלה הפניתי לאחר מכן גם לאודי.אורית: שרי אורובינדו, שהלך לעולמו ב-1950 ונחשב לאחד היוגים הדגולים בתקופתנו כתב שיש ארבעה כלים שעוזרים לנו ללכת את הדרך: ידע הנמסר דרך טקסטים מסורתיים; מאמץ אישי; המורה המראה לנו את כיוון ההליכה בעצם היותו המודל; הזמן.גם אם יש לנו ידע, מאמץ אישי ומורה, הזמן הוא מרכיב משמעותי ביותר. הראייה של ארבעת כלים אלה נותנת את הפרופורציה הנכונה להבין את מקומו של המורה.
עבורי, דונה הולמן היתה מורה גדולה. כאשר פגשתי בה כבר התאמנתי מספר שנים לבדי, אחרי לימוד אצל פטהבי ג’ויס ואיינגר, שניהם מורים גדולים, ראשי שתי אסכולות מרכזיות של יוגה במערב. החבירה במורה תלויה לא רק בגדולתו, אלא גם בהיווצרות החיבור המיוחד.
אורית סאן גופטה: צריך לזכור שכל מורה הוא קודם תלמיד. אם היה לו מזל להיות חלק ממסורת חיה שעברה מדור לדור, נוצרת האפשרות שהידע שהוא קיבל בתורו ממוריו יעבור הלאה לאותו תלמיד הראוי והחפץ בכך. כמעט אין לזה תחליף."
בינו לבין התלמיד. אצל דונה האימון של התנוחות היה לאמנות, ומלבד זאת נוכחותה הקרינה בהירות שכלית, נינוחות פנימית, שליטה במרחב. כל אלה חיברו אותי אליה, גם בגלל צימאון שהתפתח אצלי. כיוון שחשתי שאין ביכולתי להתקדם הלאה לבד. כאשר המפגש בין מורה לתלמיד הוא מפגש אמיתי, נוצר קשר מאוד עמוק שהוא מהמרכזיים בחיינו, דומה בחשיבותו לקשר של אהבה או חברות קרובה, וכאן מלה של אזהרה: כאשר אנו מקבלים את המורה כסמכות ונותנים את עצמנו מבחינה רגשית, קשה לנו להיות קשובים לתחושות הבטן שלנו, כי כעת אנו ברגע של הקשבה עצומה למורה. לכן באופן אידיאלי רצוי לשהות זמן מה עם מורה ולבדוק אם אנחנו באמת סומכים על יכולתו ועל רוחב לבו ומרגישים נוח במחיצתו. אם בדיקה כזו נעשית , נמנע הרבה כאב לב הכרוך בהתקשרות למורים אשר לא מתאימים לנו.צריך לזכור שכל מורה הוא קודם כל תלמיד.
אם היה לו מזל להיות חלק ממסורת חיה שעבר מדור לדור, נוצרת האפשרות שהידע שהוא קיבל בתורו ממוריו יעבור הלאה לאותו תלמיד הראוי והחפץ בכך, כמעט אין לקשר כזה תחליף. אפשר לקרוא אלף ספרים על מדיטציה ועל יוגה, אבל זה לא כמו לחוות את הדברים.החוויה היא לא ברעיון או במלה הכתובה, אלא בישיבה בחברת מישהו שחווה את הדברים בעצמו. שהות ארוכה בנוכחות אדם השוהה ב"שקט אמיתי" תאפשר לנו לחוות את אותו שקט. בהתחלה זה יהיה ניצוץ, ובעזרת המאמצים של התלמיד והזמן יתפתח הניצוץ הזה ויתחזק בתוכנו. מעבר הידע נעשה באופן ישיר מתודעה לתודעה, מגוף אל גוף.גם למורה וגם לתלמיד מפגש כזה הוא עמוק ומשמעותי.
אודי: במסורת היוגית אנחנו מדברים על חמישה סוגי מורים, המייצגים חמש רמות של הדרכה רוחנית. יש המורה שמלמד אותך את עובדות החיים ברמת החינוך הכללי(Siksha Guru); יש המורה שמעניק ידע רוחני ומראה את הדרך הרוחנית (Diksha Guru); יש המורה שעובד עם התלמיד בצורה יותר אישית על ידי חניכה (Sad Guru), ובמזרח עבודה כזו היא עבודה אנרגטית שבה תפקיד המורה הוא להפוך את הידע למשהו חי עבור התלמיד. הסוג הרביעי הוא מורה שעובד בהעברה ישירה לתלמיד (Paramaguru). זה קיים במסורת של הטנטרה וגם במסורת שאני שייך אליה. המורים מהסוג הזה מעבירים לך את הידע בכל מיני דרכים – מגע, מבט, נשיפה. את לא יודעת שקיבלת את הידע, עד שאת מתרחקת מהזמן ומהמקום. בשביל זה אנחנו נוסעים פעמיים בשנה להיפגש עם הגורוג’י שלנו, שרי ברהאמה בהדורי גופאל, ממסורת הבריגהו יוגה.
כשמורה מעביר ידע לתלמיד הוא בודק אם התלמיד מסוגל לקבל את הידע. יש מסורות שבהן עוברות שתים-עשרה שנות תרגול, עד שאתה נחשב לתלמיד, ואז בודקים בעיקר את הרמה המוסרית של התלמיד. הרי היוגה מועברת דרך התודעה. יש אנשים שזקוקים לממד יותר פיסי של היוגה, האתה יוגה, אבל זה הבסיס, ותפקיד המורה לדאוג שהתלמיד לא ייעצר. הסוג החמישי של המורים הוא המורה שהתלמיד נמצא באחדות מוחלטת איתו(Parama Advaita Guru). אם המורה מבטא את המהות הפנימית ביותר והתלמיד מגיע דרך חוויה לאותה מהות, מטבע הדברים הם מאוחדים. זו מערכת של אהבה ברומן אינסופי. היחסים ביננו לבין המורים שלנו הם יחסים קרובים כמו בתוך משפחה. הם מבקשים שלא נתייחס אליהם ברשמיות כמורים, אלא נראה אותם כאבא, אח גדול או חבר בוגר.
המערב לא אימץ מהיוגה ההודית את ההתייחסות למורים כמו אל גורו.
אודי: יש סיפור על נמלים שנתנו להן ללכת על חישוק שבמרכזו הניחו דבש. הנמלים הלכו סחור סחור, ובמהלך כל חייהן לא זכו לטעום מהדבש. הרבה מאוד אנשים בתחום הרוחני מסתובבים סחור סחור ומרגישים שהם לא טעמו מהדבש, ולדעתי הסיבה לכך היא שהם לא פגשו מורה. מורה יכול לגרום לתלמיד להגיע לדבש וזה בעצם העניין.
אני מאמין שיש מקומות שאי אפשר להגיע אליהם בלי מורה, גם משום שהרבה מהידע מוגן, בדומה לקבלה. ברמות מסוימות שלה לומדים אותה רק אחד על אחד. המשמעות הגדולה של ההוראה הזו היא להביא את התלמיד למקום טוב יותר עם עצמו, למקום של נתינה, אנחנו מדברים על דברים מאוד פשוטים שקשה מאוד לעשות אותם. יש דברים שהרבה יותר מקובל לחשוב שבשביל ללמוד אותם צריך מורה, כמו למשל פסנתר או ציור. הרי אי אפשר ללמוד זאת מספרים או מקלטות וידאו. אדם שחווה משהו יכול להעביר אותו לאדם אחר בעומקים שאי אפשר להגיע אליהם בדרך אחרת. לכן מותר האדם מן המחשב. את יכולה ללמוד הכול מהאינטרנט,אבל זה ידע חסר חיים.
יש סיפור על אישה שרצתה לעזור לבנה להיגמל מעישון. היא לקחה אותו למאסטר ידוע וביקשה את עזרתו. המאסטר הקשיב וביקש מהם לחזור אחרי חודש. חזרה האם עם בנה לאחר חודש. המאסטר לחש לבן משהו באוזן, והבן הפסיק לעשן מיד. שאלה האם את המאסטר מדוע צריך היה להמתין חודש כדי לגמול את בנה מעישון. חייך המאסטר והשיב: "קודם כל הייתי צריך להפסיק לעשן בעצמי כדי שאוכל לגרום לו להפסיק". ככה זה עובד גם ביוגה. כל נושא המורה-תלמיד מאוד קרוב ללבי; בלי המורים שלי לא היה לי מה להעביר. לפי היהדות הבסיס ל"ואהבת לרעך כמוך" הוא "כבד את אביך ואת אמך". אדם שחי ברמת מודעות נכונה צריך להודות כל חייו להוריו על שום שנתנו לו את החיים. אם אדם לא מכבד את הוריו, על כל הקושי הכרוך בכך, עבודתו הרוחנית לא תניב פירות.
אודי: יש סיפור על נמלים שנתנו להן ללכת על חישוק שבמרכזו הניחו דבש. הנמלים הלכו סחור סחור, ובמהלך כל חייהן לא זכו לטעום מהדבש. הרבה מאוד אנשים בתחום הרוחני מסתובבים סחור סחור ומרגישים שהם לא טעמו מהדבש, ולדעתי הסיבה לכך היא שהם לא פגשו מורה. מורה יכול לגרום לתלמיד להגיע לדבש וזה בעצם העניין.
אני מאמין שיש מקומות שאי אפשר להגיע אליהם בלי מורה, גם משום שהרבה מהידע מוגן, בדומה לקבלה. ברמות מסוימות שלה לומדים אותה רק אחד על אחד. המשמעות הגדולה של ההוראה הזו היא להביא את התלמיד למקום טוב יותר עם עצמו, למקום של נתינה, אנחנו מדברים על דברים מאוד פשוטים שקשה מאוד לעשות אותם. יש דברים שהרבה יותר מקובל לחשוב שבשביל ללמוד אותם צריך מורה, כמו למשל פסנתר או ציור. הרי אי אפשר ללמוד זאת מספרים או מקלטות וידאו. אדם שחווה משהו יכול להעביר אותו לאדם אחר בעומקים שאי אפשר להגיע אליהם בדרך אחרת. לכן מותר האדם מן המחשב. את יכולה ללמוד הכול מהאינטרנט,אבל זה ידע חסר חיים.
יש סיפור על אישה שרצתה לעזור לבנה להיגמל מעישון. היא לקחה אותו למאסטר ידוע וביקשה את עזרתו. המאסטר הקשיב וביקש מהם לחזור אחרי חודש. חזרה האם עם בנה לאחר חודש. המאסטר לחש לבן משהו באוזן, והבן הפסיק לעשן מיד. שאלה האם את המאסטר מדוע צריך היה להמתין חודש כדי לגמול את בנה מעישון. חייך המאסטר והשיב: "קודם כל הייתי צריך להפסיק לעשן בעצמי כדי שאוכל לגרום לו להפסיק". ככה זה עובד גם ביוגה. כל נושא המורה-תלמיד מאוד קרוב ללבי; בלי המורים שלי לא היה לי מה להעביר. לפי היהדות הבסיס ל"ואהבת לרעך כמוך" הוא "כבד את אביך ואת אמך". אדם שחי ברמת מודעות נכונה צריך להודות כל חייו להוריו על שום שנתנו לו את החיים. אם אדם לא מכבד את הוריו, על כל הקושי הכרוך בכך, עבודתו הרוחנית לא תניב פירות.
אורית: בתרבות הישראלית כבוד למורים הוא לא דבר מובן מאליו. לפעמים נדמה שהרעיון הזה זר לנו, ואני לא מדברת על השתחוות וביטול עצמי, אלא על כבוד ודרך ארץ, שאותם מורים המייצגים ומעבירים מסורת ראויים להם. יחד עם זאת, בהודו, והתופעה קיימת אצל הודיים ומערביים כאחד, יש התבטלות טוטלית של התלמיד בפני המורה. מרוב כבוד למורה האדם מפסיק להקשיב לעצמו. הוא לא מביט בעיני המורה, אלא משפיל את מבטו, מבטל את עצמו. אני לא חושבת שזה רצוי, כי גם המורה הוא בן אדם. מה שחשוב הוא הפרופורציות. אם מורה מלמד אותנו דבר החשוב לנו, צריך ליצור לזה מרחב מיוחד, בלי לסרס את היכולת שלנו להקשיב לעצמנו. מורה טוב יוצר מרחב שבו התלמידים לא הופכים למסורסים.
מאמץ והתמסרות
מאמץ אישי והתמסרות הן מלים גבוהות. אני כתלמידה תוהה לעצמי איפה הגבול שבו המאמץ מפסיק להפרות ומתחיל לעכב.אורית: ביוגה יש ביטוי מאוד ידוע הנקרא טאפאס, מהשורש טאפ – לחמם. לפעמים חושבים על זה כחום במובן של זיעה, חום פיסי שמנקה. אני חושבת שהמונח טאפאס הוא מונח יותר מורכב, כי מזכירים אותו בהקשר של הרישים, חכמים קדמונים ששהו ביער ועסקו במדיטציות. בעצם הטאפאס הוא סוג של התכוונות שלפעמים המשמעות שלה היא להישאר מאוד רגוע על אף התעצמות הכוונה, כמו למשל באימון. אז המטרה היא להפעיל כמה שפחות כוח פיסי. המאמץ הוא להתייצב בתוך מרחב של שקט. בזן קוראים לזה מאמץ ללא מאמץ, שזה לכאורה פרדוקסלי, אבל תחשבי על הניסיון להשחיל חוט בקוף של מחט. אם נפעיל כוח, החוט לעולם לא ייכנס. זה סוג המאמץ הדרוש ביוגה – גם במדיטציות, גם בנשימה וגם באסאנות. זהו מאמץ עצום, אך שקט מאוד. זהו מאמץ בלתי מתפשר השואף להבנה וביצוע מדויקים מאוד.
בנוסף אנחנו נוטים לחפש פתרונות מקומיים: אנחנו מאמינים שבשביל הגוף עושים אסאנות, בשביל הגוף האנרגטי עושים נשימות, בשביל השכל לומדים, בשביל הרגש פותחים את הלב ומתפללים, ולכאורה לכל חלק בנו יש אימון משלו. אבל למעשה, אם בבוקר קראנו טקסט רוחני זה משפיע על האימון של האסאנות, אם אימון האסאנות היה טוב, זה משפיע על הנשימה ועל רוחב הלב, מעשה טוב משפיע על אימון האסאנות וגם על לימוד טקסטים. אי אפשר להפריד את כל החלקים, כי השלם עולה על סך כל חלקיו. במובן הזה העבודה על הכוליות היא הכי חשובה. הבהירות השכלית לא חשובה בנפרד מהלב. כולם מהווים דרך אחת.
אודי: יש אנשים שחסרה להם משמעת עצמית, יש אנשים שיש להם משמעת עצמית נורמלית, ויש אנשים שיש להם עודף משמעת עצמית. עודף וחוסר הם אותה בעיה. הכול בחיים הוא עניין של איזון. אומרים ביוגה שיוגי אמיתי לא ישן יותר מדי ולא פחות מדי, לא אוכל יותר מדי ולא פחות מדי, הוא חי באיזון. בעיקרון יש ביוגה בסיס שהוא פיתוח הלהט והכמיהה למה שאני עושה. מעבר לתרגול עצמו צריך לפתח סוג זה של בהקטי, כלפי המטרה שאליה אני רוצה להגיע. הרעיון הוא לפתח בהקטי לגבי כל דבר שאתה עושה. אדם שעושה דברים בלי האהבה הזו הוא אדם חסר חיות. היוגה היא לא רק התרגילים, אלא גם שילוב של להט, אהבה ושמחה.
אם אדם לומד להשתמש באהבה הוא יצלח גם את הרגעים הקשים. כך היוגה מחזקת כוחות פנימיים נסתרים, כמו כוח הרצון, הכוח להביא דבר מעולם המחשבה לעולם המעשה, התנגדות להשפעות פנימיות וחיצוניות, כוח הריכוז, הדבקות. זוהי התקדמות על ציר אופקי ועל ציר אנכי. מעבר לתרגול עצמו צריכה להידלק איזו אש פנימית שמנתקת את התרגול מהממד הטכני. מהנקודה הזו כל אחד נמשך למה שמתאים לו.אם ניקח את המערב כדוגמה, הרי שאנחנו עסוקים הרבה מאוד ברובד החיצוני – איך אנחנו נראים ואיך אנחנו צריכים להיראות. היוגה, כמסורת שמכילה את כל הרבדים, מתחילה ברובד הפיסי כדי לבנות את הגוף ככלי. לכן הרבה מאוד אנשים נמשכים אליה, וזה נכון כי בעצם כך מתחילה העבודה, אבל ההשפעה היא גם רוחנית, אפילו אם אנשים לא מודעים לה. לאדם יש צמא טבעי להיות מאושר, והרישים הבינו את זה היטב. הם גם הבינו שעד שאדם מכיר את עצמו כפי שהוא באמת באופן חווייתי, הוא לא יהיה מאושר. ההזדהות עם הגוף לא יכולה להביא לאושר, כי הגוף משתנה ומתבלה, וברגע שאנחנו מבינים את זה אנחנו גם מבינים שההבדל בין צעירים לזקנים הוא בסך הכול האשליה של ממד הזמן. אז אנחנו ממשיכים לחפש וחושבים שאולי הרגשות הם הדבר האמיתי, אבל גם הרגשות חולפים. אני יכול לכעוס על מישהו יום אחד, ואם באותו ערב התאהבתי אסלח לו מיד. נמשיך ונתבונן במחשבות ונגלה שגם הן חולפות, כי הן מופיעות ונמוגות.היוגי מתקדם לעבר החיפוש אחר הדבר שלעולם אינו משתנה בתוכו, עד שהוא מגיע לאותה מהות, שלעולם לא משתנה, מעולם לא נולדה ולכן לעולם לא תיכחד, השוכנת בלבו של כל אדם, היוגים מתארים זאת כסאטצ’יטאננדה (קיום מוחלט, ידע מוחלט, נועם מוחלט).
אוניברסאליות בניגוד לדת?
יוגה היא מסורת כל דבר, על האמונות, חלוקת בסיסי הכוח, ההיררכיה והכללים שבה. האם היא סוג של דת?
אורית: האוניברסאליות של היוגה היא מבחינתי אחד הפלאים שלה. היוגה התהוותה בראשיתה בתוך כור ההיתוך של ההינדואיזם ויכלה תמיד להישאר מחוברת להינדואיזם. בהקשר זה מעניין לקרוא את היוגה סוטרות של פאטאנג’אלי. לא נמצא מלה אחת שקשורה במובהק להינדואיזם במובן הדתי.
בהינדואיזם אחד הדברים החשובים הוא האמונה בוודות, הטקסטים ההודיים הקדושים, ובתפיסה שכל אדם משתייך למעמד ולקאסטה מסוימים. בטקסט של פאטאנג’לי, לא רק שאין אזכורים דתיים הינדיים, אין בו גם אמירה דתית מובהקת. גם אדם שאיננו מאמין בקיומו של האל יכול לעסוק ביוגה. יש כאן הזמנה לכל אדם להרגיש בבית בלי קשר לדתו או למוצאו. בעולם שבו מתחים על רקע דתי מאיימים על עצם קיומנו, לדרך אותנטית א-דתית יש חשיבות מרובה. היוגה מהווה גשר, מכיוון שאינה שייכת לדת או ללאום ספציפי. היא של כולם.
איתות נוסף למרחבים שפאטאנג’לי פותח לפנינו הוא האופן שבו הוא בוחר להציג את היוגה.
בספר קצר של 185 משפטים, פאטאנג’לי מניח לפנינו שלוש הגדרות שונות ליוגה. בכך הוא מדגיש את חשיבות חופש הבחירה של היוגי. אין כאן שמץ של פונדמנטליזם. היוגי המתלמד משתמש בראיית העולם של היוגה, כדי לקיים שיחה פנימית עם עצמו, ולבסוף מכריע איזו הגדרה מתאימה לו ביותר. אין פה עניין של אמונה בנכון או לא נכון, אלא כיווני אימון ומחשבה. כיוונים אלה מובילים אותנו בדרך ייחודית, כפי שכותב ויאסה בפרשנותו את פאטאנג’לי: "יוגה נהיית ידועה בעזרת יוגה, יוגה מובילה ליוגה. המתמיד ביוגה מאושר ביוגה לאורך זמן...".
אורית: האוניברסאליות של היוגה היא מבחינתי אחד הפלאים שלה. היוגה התהוותה בראשיתה בתוך כור ההיתוך של ההינדואיזם ויכלה תמיד להישאר מחוברת להינדואיזם. בהקשר זה מעניין לקרוא את היוגה סוטרות של פאטאנג’אלי. לא נמצא מלה אחת שקשורה במובהק להינדואיזם במובן הדתי.
בהינדואיזם אחד הדברים החשובים הוא האמונה בוודות, הטקסטים ההודיים הקדושים, ובתפיסה שכל אדם משתייך למעמד ולקאסטה מסוימים. בטקסט של פאטאנג’לי, לא רק שאין אזכורים דתיים הינדיים, אין בו גם אמירה דתית מובהקת. גם אדם שאיננו מאמין בקיומו של האל יכול לעסוק ביוגה. יש כאן הזמנה לכל אדם להרגיש בבית בלי קשר לדתו או למוצאו. בעולם שבו מתחים על רקע דתי מאיימים על עצם קיומנו, לדרך אותנטית א-דתית יש חשיבות מרובה. היוגה מהווה גשר, מכיוון שאינה שייכת לדת או ללאום ספציפי. היא של כולם.
איתות נוסף למרחבים שפאטאנג’לי פותח לפנינו הוא האופן שבו הוא בוחר להציג את היוגה.
בספר קצר של 185 משפטים, פאטאנג’לי מניח לפנינו שלוש הגדרות שונות ליוגה. בכך הוא מדגיש את חשיבות חופש הבחירה של היוגי. אין כאן שמץ של פונדמנטליזם. היוגי המתלמד משתמש בראיית העולם של היוגה, כדי לקיים שיחה פנימית עם עצמו, ולבסוף מכריע איזו הגדרה מתאימה לו ביותר. אין פה עניין של אמונה בנכון או לא נכון, אלא כיווני אימון ומחשבה. כיוונים אלה מובילים אותנו בדרך ייחודית, כפי שכותב ויאסה בפרשנותו את פאטאנג’לי: "יוגה נהיית ידועה בעזרת יוגה, יוגה מובילה ליוגה. המתמיד ביוגה מאושר ביוגה לאורך זמן...".
אודי: לדעתי אין הבדל מהותי בין יוגה לבין דת. ההבדל היחיד הוא באופן הביצוע. יש אנשים המתרגלים את היוגה בצורה טובה, כמו שיש אנשים המתרגלים את הדת בצורה טובה. מטרת היוגי והדתי זהה – להתאחד עם אלוהים. זו המטרה הגבוהה של כל הדתות מבחינה פילוסופית. לדתות יש נופך אישי - יהודי, נוצרי, מוסלמי. היוגה, במובן זה, יכולה להשתלב בכל דת, משום שתכניה אוניברסאליים. ריכוז, תפקוד תקין של הגוף והשליטה ברגשות ובמחשבות חשובים ועוזרים לכל אדם באשר הוא.
בנוסף לכך, הבסיס של כל תורת היוגה הוא המידות המוסריות – יאם וניאם – אי פגיעה, אמיתות, אי חמדנות, אי גניבה, היכנעות לאלוהים. כשהיוגי עובר את כל שמונת השלבים ומגיע לשלב של סמדהי הוא בעצם מגיע לאחדות עם אלוהים. השאיפה להגשים את "ואהבת לרעך כמוך", זהה למטרה של היוגה.
בנוסף לכך, הבסיס של כל תורת היוגה הוא המידות המוסריות – יאם וניאם – אי פגיעה, אמיתות, אי חמדנות, אי גניבה, היכנעות לאלוהים. כשהיוגי עובר את כל שמונת השלבים ומגיע לשלב של סמדהי הוא בעצם מגיע לאחדות עם אלוהים. השאיפה להגשים את "ואהבת לרעך כמוך", זהה למטרה של היוגה.
היוגה מובילה את האדם לכך שיחווה את עצמו כפי שהוא באמת, הסאטצ’יטאננדה. זה אומר שאני אינסופי, שהידע שלי אינסופי ושהחוויה שלי היא של אושר אינסופי. לפי היוגים, אם אדם חווה את מהותו, אז באופן הטבעי הוא מגיע למצב של "ואהבת לרעך כמוך". כשהדתות מעבירות את הידע בצורה נכונה, הרי העבודה העיקרית היא על המידות המוסריות. איש דתי שמתרכז כל כולו בתפילה הוא בדיוק כמו יוגי שמתרכז במדיטציה. היוגה היא לא טכניקה, אלא מצב תודעה של אחדות.
מקור: חיים אחרים, גיליון מס’ 63, דצמבר 2001
