בין הינדואיזם לקטניות
מאת: עידו פכטר
הרב פרופ' דניאל שפרבר, למד שנים רבות בישיבת 'חברון' ולאחר מכן נסע לטייל בהודו ואף שימש שם כרב. כיום הוא נציג הרבנות הראשית בוועידות בין־דתיות ומוציא ספר מפתיע העוסק לראשונה ביחס ההלכתי לדתות המזרח


השמרנות מרחיקה אנשים מאהבת התורה. שפרבר. הצילום באדיבות המכון הגבוה לתורה.כל מי שקרא את שני הספרים בעברית שפרסם הרב פרופ' דניאל שפרבר בשנים האחרונות בענייני פסיקת הלכה, ובהם פסק בין היתר כי יש לאפשר לנשים לעלות לתורה ('דרכה של הלכה', 'נתיבות פסיקה'; שניהם בהוצאת ראובן מס), היה ודאי תמה כמוני על העובדה שהרבנות הראשית פנתה אליו בבקשה שישמש נציג שלה בוועידות בנושאים בין־דתיים. "זה בגלל שהם חיפשו מישהו שיודע לדבר אנגלית ברמה טובה ושיכול לדבר על נושאים תיאולוגיים בצורה אינטליגנטית עם אנשי דת אחרים", הוא מסביר בחיוך. "במועצת הרבנות הראשית אין הרבה שיש להם את היכולות הללו".
מסתבר שפתיחותו של הרב שפרבר וגישתו האמיצה והמקִלה לנושאים הלכתיים בוערים לא מנעו מהרבנות הראשית להיעזר בכישוריו הרבים ובידע האנציקלופדי שיש לו בהלכה, במנהגים ובתולדות ישראל. לאורך שנים הוא נפגש עם הבכירים ביותר בכנסייה הקתולית והאנגליקנית וישב בוועדות בינלאומיות לקידום ההכרה ההדדית בין דתות. לדעת הרב שפרבר, פיתוח הקשרים הללו הוא חשוב ביותר. "השינויים שנעשו בכנסייה הקתולית עצומים – לא ניתן להקל ראש בבקשת הסליחה שלהם על מה שאירע בשואה, ובכך שהם מודים שלא היהודים הם שהרגו את ישו. כיום היחסים שלנו עם הוותיקן טובים מאי פעם. זהו הישג עצום".

אתה לא שואף מעבר לכך? לשכנע אותם להכיר ב'דת האמת'?

"אני לא יכול לעשות הכול. מה שחשוב לי הוא שלא יגידו שאני מקור הרע בעולם ושחבל שגרמניה לא סיימה את העבודה. זו הייתה הדעה הרווחת בכנסייה הקתולית במשך 1,000 שנה. אם תיקנו את הבעיה הזאת – דיינו. אני יודע שהרב סולובייצי'ק התנגד לדיאלוג בנושאים תיאולוגיים עם הנוצרים. דיברתי איתו על כך בתקופה שבה לימדתי בישיבה־אוניברסיטי. אבל אני משוכנע שאם הוא היה בארץ היום, מוקף באנטישמיות כמו שאנחנו מוקפים היום, הוא היה חושב אחרת".


וויילס־ירושלים־הודו

מסתבר שזו לא רק האנגלית. המעיין בקורות חייו של הרב שפרבר יגלה שלו קשר עמוק יותר עם דתות אחרות ואף מנוגדות ליהדות, דתות המושתתות לכאורה (כך הוא מדגיש) על הדבר השנוא והמתועב ביותר ביהדות – עבודה זרה.
הכול מתחיל בימי בחרותו של הרב שפרבר. הוא נולד בוויילס שבאנגליה בשנת 1940, למשפחה ציונית, חברה בתנועת המזרחי. בבית דיבר עברית, ואנגלית רכש כשפה זרה רק בבית הספר. הוא נכד לרב דוד שפרבר, בעל שו"ת אפרקסתא דעניא, שהיה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בגיל 17 עלה לארץ ללמוד תורה, שנה בישיבת 'קול תורה' המפורסמת בראשותו של הרב שלמה זלמן אויערבך וארבע שנים בישיבת 'חברון' הירושלמית. רצונו היה ללמוד תורה בירושלים, סמוך לדודיו ובעיקר לסבו, שאותו שימש בשנותיו האחרונות.
בישיבה היה בין המתמידים. הוא ישן אחת ליומיים, במשך 4־5 שעות בלבד. רק בשבתות היה חייב להפסיק מלימודו וללכת לישון מוקדם יותר. האורות באוצר הספרים בישיבה, אוצר שמשך תלמידים מכל רחבי ירושלים, כולל ישיבת מרכז הרב, כבו בליל שבת, והבחור דניאל נאלץ לעלות על משכבו. במשך זמן לימודו היה מבלה רבות אצל סבו, וזה אף סמך אותו לרבנות. הוא נבחן אצלו על רוב חלקי השולחן ערוך, וסבו הקפיד שידע בעל פה את שו"ת חתם סופר. "זה היה לו חשוב", מעיד הרב שפרבר.
הימים היו ימים אחרים. את חדרו בישיבה חלק עם שלמה זלמן הבלין, לימים פרופסור ידוע לתלמוד ומחשובי חוקריו. "אני הבאתי אותו לבר אילן", מעיד הרב שפרבר. "המשכנו לחלוק את אותו חדר למשך שלושים שנה". בחור נוסף שהיה עמו בחדר הוא דב יצחק פריז, וגם הוא מצא את דרכו לאוניברסיטת בר אילן. "היה בחור אחד שהיה מנגן בכינור שעה בכל יום. אף אחד לא חשב שיש עם זה בעיה. היה שם גם אחד שידע תנ"ך בעל פה. פעם ישבנו בחדר עם תנ"כים והוא דקלם את כל ספר איוב בלי טעות. זו הפעם היחידה שבה הבנתי מה מתרחש בספר. ישיבת חברון הייתה אז מקום הרבה יותר פתוח והטרוגני מפוניבז'".
הלימוד האינטנסיבי נתן בו את אותותיו. "לאחר תשעה־עשר חודשים של לימוד הרגשתי צורך להתפרק. אז נסעתי. היו תקופות שבהן נסעתי חזרה הביתה, לאנגליה, אך זה לקח זמן רב. אז פניתי מזרחה. נסעתי דרך תורכיה לפרס, איראן של ימינו, ומשם דרך אפגניסטן או פקיסטן להודו. הכול בטרמפים. למדתי לדבר קצת תורכית ופרסית, כך שיכולתי לתקשר עם אנשים באופן שאוכל להסתדר. הייתי לבד.
"ישנתי בשק שינה רוב הזמן ואכלתי בעיקר אורז ששמרתי בפרימוס קטן שהיה לי. בשבתות לפעמים הגעתי לעיר שיש בה יהודים, ולפעמים – כשהייתי באמצע הדרך – הייתי יושב במקום אחד במשך 24 שעות, מחכה שהשבת תעבור. כשהגעתי להודו, טיילתי בכל מקום שם".

קשה לצייר בראש בחור חרדי שמטייל במזרח לבדו, בעידן שלפני ה'טרקים' וטיולי הצעירים. מה הניע אותך לצאת לשם?
"רציתי לראות נופים, אנשים בעלי מחשבה שונה לחלוטין, רוחניות, לפגוש דת שהיא שונה כל כך משלנו. באותו זמן הייתי בטוח שזו עבודה זרה. אבל היה לי טוב שם. זהו עולם קסום, וגם זול. אפשר לחיות כמעט מכלום. זה גם המקום היחיד שבו יכולתי לדבר אנגלית. בארצות אחרות זה היה יותר קשה. עכשיו כשאני חושב על זה ייתכן שעשיתי דברים שטותיים אבל באותו זמן לא פחדתי. הסתובבתי בהרים ופגשתי אנשים שונים, חלקם חמושים. אבל לא קרה לי דבר".

איך קיבלו בישיבה את העובדה שאתה מטייל בעולם?
"הרבנים לא הבינו באמת מה זה הודו, ולכן הם קיבלו אותי. הם היו שואלים אותי שאלות משונות, על כל מיני מקומות שמוזכרים בספרות התשובות. הם לא הבינו מה זאת העבודה זרה שיש שם. על נצרות הם קצת ידעו, אבל את הודו הם לא הכירו. המקום היה בשבילם מעבר להרי החושך, כאילו הוא לא קיים".


הינדואיזם לרמב"מיסטים

בגיל 22 חזר הרב שפרבר לאנגליה ופנה לאקדמיה ללימודי אמנות. תחביבו לצייר ציורים הוא שכנראה גרם לו לפנות לתחום הלימודים הלא־טיפוסי עבור בחורי ישיבות. לאחר שסיים תואר ראשון השלים תואר שני ודוקטורט בלימודים קלאסיים. עם תום לימודיו החליט באופן לא מפתיע לחזור למקום שכה אהב. בשליחות הרבנות באנגליה והרבנות הראשית עבר לשמש רב הקהילות היהודיות בהודו."היו לנו אתגרים מעניינים שם", הוא מעיד. "היינו צריכים למצוא פתרון לבעיית המקוואות לאחר שהחוק אסר על קיומם של מים עומדים, וגם גיירנו יהודים רבים שנולדו למשפחות מעורבות והכול באישור הרבנות. כיום, עם כל החומרות, קשה לתאר שגיורים כאלה היו מתקבלים. הצלנו שם גם הרבה כספים. היו קרנות גדולות ברחבי הודו שנועדו ליהודים, אך לא היו יהודים שיקבלו את הכסף. באמצעות אנשים מקומיים שעזרו לנו הצלחנו להגיע להסדר שיעניק לנו חלק מהכספים. ביליתי שעות ארוכות עם שופט בדימוס שעזר לי".
המפגש הבלתי־אמצעי עם אנשי הודו פיתח אצל הרב שפרבר יחס אחר להינדואיזם. "מצד אחד ראיתי שאני מוקף בעבודה זרה. על פתחו של כל בית היה מונח פסל שאליו השתחוו והתפללו. מצד שני פגשתי אנשים אצילים. בבית שגרתי בו היו שני מטבחים. מטבח בשרי וצמחוני. הצמחוני היה תחת פיקוחו והנהלתו של הודי והבשרי תחת ניהולו של מוסלמי. שניהם היו אנשים נהדרים. כל פעם ראיתי כיצד ההינדים היו מורמים מעם. עם זאת ידעתי שיש להינדים דת שאינה מקובלת על הדת שלנו. ידעתי שאני לא יכול לקבל אותם".
התפנית המפתיעה חלה לאחר שנים רבות, שבהן ביסס הרב שפרבר את מעמדו כאחד החוקרים המובילים בתחום המנהג והלכה. על פועלו בתחום זכה בפרס ישראל למדעי היהדות בשנת 1992. בשנת 2000 הקים האו"ם מועצה בינלאומית למנהיגים דתיים, במטרה לקדם הבנה הדדית בין הדתות. ראש המועצה, הינדי במוצאו, יזם בשנת 2007 מפגש בין כהני דת הינדואיסטים ובין רבנים בישראל. המפגש נערך בניו־דלהי, והרב שפרבר הוזמן אליו בעקבות ההיכרות הקרובה שלו עם ההינדואיזם עוד מימי כהונתו שם כרב.
"ישבנו יחד והבהרנו לנציגים ההודים כי המחסום העיקרי שעומד בפנינו הוא ענייני העבודה הזרה. ההלכה אוסרת עלינו ליצור קשרים כלכליים איתם, לקנות מהם מוצרים וכן הלאה, כפי שמפורט במשניות הראשונות של מסכת עבודה זרה", נזכר הרב שפרבר. "ואז הם הפתיעו אותנו. הם אמרו שהם מאמינים באל אחד שהוא מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין. הם כמובן אמרו זאת בשפה שלהם, אבל זה היה הרעיון – האל שלהם הוא בורא הכול ואי אפשר לתארו אלא במושגי השלילה. ממש מזכיר את הרמב"ם.
"כשלעצמי זכרתי שבפתח כל בית יש פסל ושיש להם הרבה אלים שאי אפשר למנות אותם, אבל הם טענו שהציבור לא באמת עובד את הפסלים. הם בסך הכול משתמשים בפסלים כאמצעים להתקרב לאותו אל עליון, וכל שמות האלים אינם אלא הופעות שונות של אותו אל, בדיוק כמו שיש לנו שכינה וא־לוהים ודין ורחמים. היה זה גילוי חדש בשבילנו. חתמנו על מסמך משותף שבו אנו מצהירים, נציגי שתי הדתות, כי אנו מאמינים בא־ל אחד עליון. היו שם למעלה מחמישים נציגים מכל רחבי הודו שחתמו על המסמך". כדי להבין את משמעות העניין צריך לדעת כי כל איש דת הינדי מייצג מאות אלפי ואפילו מיליוני חברים בקהילה. שלא כמו אצל רבני קהילות בישראל, חמישים נציגים אצלם מייצגים מספר עצום של הינדים.


גשר בין העולמות

בעקבות הפגישה והמסמך המשותף הוקמו ועדות בשתי הדתות שעסקו בהבנת הדת האחרת. כל המפגשים שנערכו מאז בעניין היו ביוזמת ההינדים.

יש משהו מטריד בסיפור הזה. עם כל הכבוד לנו, מדוע אנחנו כל כך מעניינים אותם?
מאמינים באל אחד. אינדים בדרכם לפסטיבל הקומבה-מלה באלאבאד 2013. צילום: פלאש 90"הם חושבים שאנחנו מעצמה. הבאים בתור אחרי ארה"ב, רוסיה וסין. הם רואים עשרות אלפי ישראלים שנוהרים אליהם וחושבים שמן הסתם בארץ יש פי עשרה מכך. בנוסף, יש הרבה חברות משותפות. ההודים אפילו פנו אלינו כדי לקבל סיוע כספי. אין להם מושג שכל אוכלוסיית ישראל היא לא יותר מחצי בומביי. אבל החשוב הוא שהם מרגישים שהמערב אף פעם לא הבין אותם. הנוצרים המיסיונרים והמוסלמים (כ־300 מיליון בהודו) מחשיבים אותם כעובדי עבודה זרה, ואכן בשנים האחרונות נשרפו למעלה מאלף מקדשים הודיים על ידי מוסלמים. הם מרגישים שהיהודים יכולים להוות גשר. אם יקבלו הכשר של היהדות זה יהווה עבורם כרטיס כניסה לעולם הנוצרי הגדול".קבוצת מחקר המציאה לרב שפרבר חומרים ומקורות מהספרות הינדואיסטית המקודשת. "התחלתי לקרוא את הכתבים וראיתי שהדברים די משכנעים. הכתבים אמרו את מה שאמרו לנו בעל פה. אז התחלתי לקרוא ולהתחיל לכתוב בנושא". לאחר מחקר מקיף חיבר הרב שפרבר ספר המוכן לדפוס ובו הוא פורש את ממצאיו על אודות הדת ההינדואיסטית.
"בספר אני צועד בשני כיוונים. ראשית, כיצד הם חושבים על סמך כתבי הקודש שלהם שעל המערב לתפוס אותם. שנית, אני מראה את הדעות השונות – החל מהתלמוד ועד לתקופה המאוחרת – בתפיסת העבודה הזרה. המטרה שלי היא להראות שהנושא כלל לא פשוט וחד־ממדי. אצלם יש זרמים שונים וגם ביהדות יש שיטות שונות ביחס לעבודה זרה. לא ניתן להתייחס לסוגיה כפי שהתייחסו אליה בתקופת המקרא או התלמוד. לדוגמה, אם ביחס לנוצרים קיימת דעה שהם לא מוזהרים על השיתוף, הרי שההינדואיסטים אינם רחוקים מכך ואם כן הרי שאין בעיה לקיים איתם מסחר".
לטענת הרב שפרבר פוסקים רבים ניגשים אל הסוגיה בלי שהם מכירים או מבינים את הדת ההינדואיסטית. כדוגמה הוא מזכיר את נושא הפאות שיובאו מהודו. הסתבר בשלב כלשהו כי מקור השיער ששימש לפאות הוא מקדש שבו גזזו העולים לרגל את שיערם לפני הכניסה אליו. היה זה סוג של תהליך היטהרות. "לפני כמה שנים", מספר הרב שפרבר, "מישהו החליט שזו תקרובת עבודה זרה ואסר את כל הפאות לשימוש. בבני ברק ובבורו־פארק שרפו בעקבות כך מאות פאות, שכל אחת מהן עולה למעלה מ־1,000 דולר. עשרים תשובות נכתבו סביב העניין הזה, וכמעט אף אחד לא ידע מה שמתרחש שם. משלחת רבנים מאנגליה שהתה שם שלושה ימים, אך הרבנים כלל לא דיברו עם אנשי המקום ופסקו מה שפסקו בלי לבדוק בכלל אם אכן מדובר בעבודה זרה.
מעניין שדווקא הרב מנשה קליין (בעל שו"ת 'משנה הלכות', ע"פ) פסק שאין בזה איסור. הוא בדק וראה שהשיער איננו חלק מהתקרובת אלא נגזז מחוץ למקדש. הוא כמעט הפוסק היחיד ששאל אנשים המבינים בכך. הסיפור הזה מעיד על התפיסה הרבנית ביחס לתחום הזה".


קבלה אוניברסלית

האם יש למחקר שלך משמעות שהיא מעבר להלכה היבשה?
"בוודאי. אני חושב שיש כאן אמירה חשובה, שעצם העובדה שגויים אוכלים טרפות איננה הופכת אותם לפחות איכותיים. הגיע הזמן שנראה את החיוב – הרי יש להם מערכת מוסרית מאוד מפותחת, הדומה להפליא לזו שלנו. הם מתנגדים לאלימות, אסור אצלם להלבין פני חבר ברבים, הם נזהרים בדיבור וכו' – כל הדברים הללו כתובים בספרי המוסר שלנו".

עם זאת, ברור לך שאילו הם היו עובדים עבודה זרה היית מצווה כיהודי להילחם בכל האמצעים נגדם…
"יש שאלה כיצד מגדירים דת אחרת, האם אתה מגדיר אותה על סמך הפילוסופים והמנהיגים הרוחניים שלה או על פי מה שעושה דלת העם. לדעתי, ההלכה פוסקת שיש להגדיר דת על פי מנהיגיה ועל פי המקורות שלה, שאם לא כן היינו רואים הרבה עבודה זרה ביהדות, כמו למשל אותם אלו הדורשים אל המתים ומתפללים על הקברים. זו לא היהדות. אני חושב שגם מי שהולך ל'באבות' למיניהם ומקבל בקבוק מים וחושב שזה מה שיציל אותו זו לא יהדות.
"יש להבדיל. אותם שסוגדים לפסלים אולי מעניקים להם קדושה אך אינם חושבים שיש בהם אלוהות. כדימוי לכך אני מזכיר את נחש הנחושת. כיצד אחרי שניתנו עשרת הדיברות מצווה משה להכין נחש נחושת? אלא אומרת המשנה: 'בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה… היו נגאלים'. זה אותו דבר. בכלל, כאן טמונה אחת הבעיות הגדולות שלנו. הדיון שלנו נערך בשפה משותפת שהיא לא שפת המקורות, ויש בעיה לתרגם את המושגים. כשאני מדבר על קדושה, ביחס לארץ או למקדש או לספר תורה, כנראה אני אחשוב על משהו אחד והנוצרי יבין זאת בדרך אחרת. גם להינדואיסטים יש מילים בעלות משמעויות שונות".

העולם התיאולוגי שלהם הזכיר לך את עולם הקבלה?
"בהחלט. כתבתי על זה לא מעט. יש נקודות מסוימות בדת ההינדית כמו ביטול היש המביא לדבקות ההופכת את האדם להיות חלק מהא־לוהות. זה מאוד בעייתי, שכן האדם איננו מסוגל להגיע לא־לוהים – תמיד הוא יהיה נמוך ממנו, כמו שכתוב בפסוק: 'ותחסרנו מעט מא־לוהים'. אבל בקבלה יש דברים קרובים מאוד לעיקרון הזה. קיימת ממש הקבלה בין המקורות הקבליים להינדואיסטיים בנושא זה".

מה זה אומר על העולם היהודי? שקיבלנו מהם או שהם קיבלו מאיתנו?
"הם לא קיבלו מאיתנו כי המקורות שלהם קדומים למקורות הקבליים שלנו. אני נוטה לפרש את שתי הקבוצות של המקורות הללו בכך שיש כמיהה טבעית של אנשים רליגיוזיים להגיע לדבקות, ויש כאלו שמתוך הלהט של הדבקות והאקסטזה רואים עצמם כביכול מתבטלים לא־לוהות לרגע ולאחר מכן חוזרים להיות בני אדם. כך זה מתואר במקורות הקבליים, וכן מתואר במקורות שלהם".

תפיסות שכאלו הן חלק אינטגרלי בעיניך מהיהדות?
"אני לא יכול להגיד על מקובלי ספרד שהם לא חלק אינטגרלי מהיהדות. זו נטייה אוניברסלית וזה מובן וטבעי שיש כמיהה כזו. עם זאת, אני טוען שקשה לקבל את הדברים כפשוטם".


כוח דהיתרא עדיף

על אף שהרב שפרבר נמנע מלהצהיר כי הוא פוסק הלכה בספרו החדש, די ברור מדבריו לאן הרוח נושבת. הוא מתאר את תהליך הכתיבה, שדומה מבחינתו לכתיבת תשובה הלכתית: "כשאתה כותב תשובה הלכתית קלאסית אתה בונה אותה מסעיפים שונים. אם תאמר ככה אז אני מביא לך מקור אחד, ואם לא אני מביא לך מקור אחר, ואם אתה לא מקבל אני מראה לך שאצלנו יש דברים דומים. גם בספרי אני מציע פסיפס של דעות ללא סדר כרונולוגי. המטרה היא להטיל ספק בפסילה".

זה לא שאתה מלקט קוּלוֹת מכל פסיקה?
"יכול להיות. אבל אני חושב שזו דרך עדיפה מבחינה הלכתית. כוח דהיתרא עדיף, אלא אם כן ברור לך שהדבר אסור לחלוטין. בספר אינני פוסק אלא מביא את החומר בפני הקוראים וקורא להם לנסות להגיע לבד לידי מסקנה. אני סובר שיש כאן אי הבנה של הדת הזאת ושיש להבינה בצורה מחודשת. בכלל, כשאתה מדבר עם אנשים אחרים אתה צריך להבין איך הם חושבים. לשם דוגמה, הבאתי מקור מעניין מהכתבים שלהם הרואה אותנו היהודים כעובדי עבודה זרה. וכי אין אנחנו בקידוש לבנה רוקדים בפני הלבנה וכביכול עובדים אותה?"
בנקודה זו צפה גישתו הכללית של הרב שפרבר להלכה. "אנו שרויים היום בשמרנות שהיא לדעתי מסוכנת", הוא פוסק. "והשמרנות הזו מרחיקה אנשים מההלכה ומאהבת התורה. אחת הבעיות הגדולות כיום היא ההגמוניה החרדית בתחום ההלכה. אנו מתגמדים כלפי הפוסקים שלהם. אבל יש לנו גדולים גם כן".

מה מאפיין פוסק ציוני דתי?
"קודם כול שהוא קשוב לצרכים של הציבור שלו, מוכן לחפש תשובות ופתרונות לבעיות שעולות. לא תמיד הוא ימצא אותם, אבל עליו לעמול לשם כך, כמו שכתוב ביחס לעגונות בספרות הפסיקה כי על הפוסק ל'משכוני נפשי ה' (=למשכן עצמו) כדי למצוא פתרון לבעיות כואבות, בעיות שפוגעות ביחיד ובציבור. הוא צריך כמובן להיות תלמיד חכם לשם כך ולהכיר את המקורות. ודברים שמעיקרם הם מותרים ולא אסרו אותם במשך הדורות, אסור לאסור".

כמו מה?
"קטניות. זהו איסור משונה ביותר. האיסור מתגלה בשלהי המאה ה־13 במקומות מסוימים, ולגבי קטניות מסוימות מאוד. משם זה מתגלגל וכובש עולמות. אסרו אפילו פולי סויה שהתגלו רק מאוחר יותר ושפוסקי אשכנז כלל לא ידעו עליהם. לאסור את הדברים הללו זה מעשה פסול מבחינה הלכתית.
"בשלב זה אני לא מעוניין להתיר את כל הקטניות, למרות שלדעתי מעולם לא הייתה גזרה בעניין. טוב מאוד היה אם היו מתירים לציבור מוצרים כמו טופו ושמן כותנה. בספרי 'מנהגי ישראל' כתבתי שברומניה רצו לאסור תפוחי אדמה בפסח, מפני שמכינים מהם קמח, וסבי ז"ל עמד בפרץ ולא אסרו. תאר לעצמך – אני צמחוני, לא יכול לאכול תפוחי אדמה בפסח ולא בשר ולא דגים, מה נותר לי?
"אותו דבר אני אומר על עלייה לתורה לנשים, פסיקת הלכה על ידי נשים וכדומה. הדבר מותר ואין סיבה לאסור אותו. אני גם חושב שכפיית גט היא נוהל מקובל בהלכה. כתוב מפורשות כי 'מכין אותו עד שיאמר רוצה אני'. אז מה אם יש מישהו אחד שהחמיר? האם בגלל זה יש לאסור ולהביא לבעיות של מסורבות גט? זה עוול הלכתי שמופיע דווקא בתחום שבו הגמרא אומרת שצריך לעשות כל דבר כדי להתיר עגונות.
"אותו דבר בגיור. הרמב"ם אומר שמלמדים את המתגיירים מקצת מצוות חמורות ומקצת קלות. לאחר מכן, אם חזרו הגרים לסורם עדיין חייבים בהשבת אבדתם. כלומר, אין כזה דבר לפסול גיור למפרע, ואתה לא יכול להקשות קושי עצום על נשים שבאמת מעוניינות להתגייר. אלו דברים המותרים על פי הרמב"ם והראשונים, וצריך לתקן את זה".


רבנים מפחדים

לדעתך רבנים צריכים לאמץ את דרכי המחקר?
"הבאתי דוגמאות בספרי לפסיקות שהיו פשוט לא נכונות מבחינה הלכתית, וזאת רק מפני שהן היו מבוססות על גרסאות לא נכונות או על הבנה מוטעית במקורות. כך צמחו איסורים שאינם במקומם. עם זאת, אינני סובר תמיד שצריך לבטל את הדינים הללו. כדוגמה הבאתי את האיסור לאכול בשר בתשעת הימים. איסור זה מנוגד מפורשות לגמרא שמדברת על איסור רק בסעודה האחרונה. אז מנין צמחה ההלכה האוסרת אכילת בשר כל תשעת הימים? מגרסה לא נכונה בירושלמי שכבר רב ניסים גאון עמד עליה. אז אמנם כתבתי שהאיסור תורם לאווירת האבלות של אותם ימים, אבל מצד ההלכה חשוב לדעת שאין לכך מקור.
"עוד דוגמה שהבאתי נוגעת להורים שנהגו לא להתאבל על ילד ראשון. מעבר לכך שיש כאן הבנה מוטעית הרי שיש כאן עברה על מצווה מדאורייתא, שכן יום ראשון באבלות הוא מן התורה. בימינו יש כלים שנותנים לנו את האפשרות לברר את ההלכה במקורה. זה לא היה קיים לפני כן. לא היו ספרים וחיפוש בספרים ומהדורות ביקורתיות. אז אם הגאונים היו מתקנים גרסאות מדוע שלא נעשה זאת גם אנחנו?"

אתה יודע שאתה קול בודד גם במחנה הציוני דתי?
"יש לי יתרון גדול. אני לא מקבל משכורת מן הרבנות. אני רב כבר 40 שנה בקהילות ואף פעם לא קיבלתי פרוטה מאף גורם. אני מתפרנס באוניברסיטה אז לא יכולים לעשות לי שום דבר. רבנים מפחדים כי הם תלויים. אני שואף לרבנים שיחשבו באופן עצמאי ובלתי תלוי".

פורסם במוסף 'שבת מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013


 
הרב פרופ' שפרבר מתארח בבית הספר 'הצליל הפנימי' ונושא הרצאה בנושא: "המעמד ההלכתי של ההינדואיזם", 28.5.2013: