כתבי היוגה העתיקים

הוודות

הראמאיאנה

המאהאבהאראטה

בהאגוואד גיטה

הבהאגווד גיטה לתלמידים - הספר השלם

הסוטרות של פטאנג’לי

הארי האריה - אגדה ודנטית

טָאיטִירִיָה אוּפָּנִישַאד:בְּרִיגהוּ-וָאלִי

מבוא לספר ראמאינה של ואלמיקי
מאת סוואמי ונקטסאננדה בתרגום פרייה הרט

#ראמיאנה של ואלמיקיכאשר פוטרים את "ראמאינה” כאגדה או כפרי דמיונו של משורר, משליכים לפח אוצר גנוז. מנגד, אם מתייחסים אל "ראמאינה” כאל כתב-קודש שיש לכבדו ולקרוא בו באדיקות, עלולים להיות עיוורים לאוצר הגנוז בו.

אין ספק בכך ש"ראמאינה” - לפחות בגרסה המקורית של ואלמיקי – הינו מסמך היסטורי. ייתכן שיש בו הפרזות; גם בעיתון הבוקר יש לא מעט הגזמות. אך אם לומדים אותו אך ורק כהיסטוריה, עלולים לאבד את מעלותיו.

אף שתיאור העלילה מַסווה ביעילות את זהותם השבטית של גיבוריו, בכל זאת נוטה הקורא לקחת צד, להזדהות, לבקר ולשפוט, ותהליכים אלה מעוררים באופן בלתי נמנע אלימות בלבו.

כמסמך היסטורי, יש בספר תיעוד פשוט של אירועים. אולם המספר אינו יכול שלא לחפש צידוק למעשיהם של הגיבור ושל הנָבל ולייחס להם מניעים. גם הפסיכולוג המודרני עושה זאת כל העת - האבחון מתרחש במוחו של המאבחן, וייתכן שאין לו בסיס כלל. "מדוע ראמה עשה כך, או ראוונה עשה כך?” התשובה היחידה היא: ”ראמה עשה כך; ראוונה עשה כך." אתם ואני יכולים כעת לתת לזה תרוץ שכלתני ולהכריז שפעולותיו של ראמה היו ספונטניות, ונבעו מתוך מודעות ללא אפשרות בחירה בהתאם למצב נתון; שפעולותיו של ראמה היו עקביות כיוון שהיו ראויות. אך כל הדעות הללו אינן אלא השלכות של הכרתנו. כשאנו נוהגים כך, ”ראמאינה” עדיין רחוק מאיתנו. אנו נוטים להתייחס אל ראמה, אל ראוונה ואל הגיבורים האחרים כאל מושאי הניתוח הפסיכולוגי שלנו. לחלופין, החוכמה טמונה בלימוד הטקסט כך שהוא יוטמע, שהוא יהפוך להיות אנחנו, ואז האוצר יהיה שלנו. או אז ניווכח באופן מיידי בטבעה של האלימות, במקורה, במהלכה ובשיאה.

כדור הארץ היה ועודנו מיושב על ידי האנושות. דורות על גבי דורות העלילו על קודמיהם שהיו רשעים, שהיו שדים וכן הלאה, וכך נתנו ביטוי לרגשותיהם ולמעשיהם התוקפניים. אם אתם מאמינים בנשמה ובגלגול נשמות, תוכלו לראות שלא חל במהלכים הללו כל שינוי, פרט לשינוי בצורה ובאופן החיצוניים. אין זו שאלה של היסטוריה או פרהיסטוריה (אגדה). זוהי שאלה הדנה בהווה - האם כל האיבה, השנאה וההרג הללו הכרחיים או בעלי משמעות?

לעתים קרובות מאשימים אנשים את המלחמה בצרותיהם, אך אינם מתחקים אחר סיבתה. מהם הגורמים היוצרים את האקלים למלחמה? העוני או החלוקה הבלתי צודקת של משאבי הטבע. פער גדול ברמת החיים שנוצר בעקבות ניצול אדם בידי אדם. לעתים קרובות, דווקא אלה הם הדברים הנחשבים לסממנים של תרבות וטכנולוגיה.

המאבק בין המניעים האישיים גובר, ועם כל כוחות האור הנעלים שבעולם, השיא (המלחמה) הוא בלתי נמנע. אולם במלחמה יש מרכיב דק ומרושע במיוחד. גם אם נחשוב שזה אנושי שהמדוכא יילחם במדכא, כיצד מוביל הדבר למלחמה בין שתי חברות? הגנה-עצמית אמיתית היא אישית. אדם שאינו סבור כי האחר הוא רע ואחראי באופן ישיר לסבלו, אינו נלחם סתם כך למען הגנה-עצמית. אלא שאנשים פיקחים שמשגשגים בעולם מצליחים להחדיר רעיונות בדבר אומה, קהילה ומיתוסים נוספים שכאלה, וכך משכנעים אדם אחד להמית אדם אחר שאינו מוכר לו כלל, ושאין לו שום קשר לסבלו. כך, שני בני אדם אלה הם קורבנות אומללים של תעמולה פיקחית.

כאשר שתי חברות נדבקות בשנאה ובאיבה, דומה כי האל השוכן בכול אומר: "טוב, היכן שקיימת שנאה, לחימה היא בלתי נמנעת. אך אני לא אטה לשום צד, ולא אלחם.” האל קרישנה אמר זאת. במלחמה מתים בכל הצדדים, ותרבות חדשה מתהווה.

איכשהו, השמדה כללית של האנושות מוצאת צידוק בסופו של דבר. איכשהו, גם כוח רע מתאזן - לעתים קרובות, אבוי, על ידי כוח אחר שהופך הוא עצמו להיות הגורם הרע החזק.

ללא ספק, אנשים תמימים רבים מוצאים את מותם במלחמות. קשה ואכזרי לומר זאת, אולם אני חש כי אותם קורבנות תמימים של רצח-עם הם אלו שהגיעו לפסגת השלמות הרוחנית. חופשיים אפילו מן האינסטינקט של הגנה-עצמית ומן הצורך להתנגד לרוע, הם הגיעו להבנה כי בא זמנם למוֹקְשָה או לשחרור סופי.

אולם מלחמה ואלימות אינן פותרות שום בעיה. בכל מלחמה או מהפכה אלימה יש תמיד מנצח ומנוצח. מיד לאחר המאורע שמורה למנצח המילה האחרונה, ולעתים קרובות הוא מצדיק את מעשי האלימות שלו עצמו. הוא מבקש להוכיח שהוא היה הקורבן האמיתי, ואיכשהו (בחסד האל) הוא ניצל. הוא מעולם אינו מודה בתרומתו לבעיה המקורית. אך עם הזמן, בגלל העוצמה והשגשוג שמשחיתים באופן בלתי נמנע את חוסנו המוסרי, הופך המנצח לחלש ומרושע. צאצאיו -  שסביר מאוד להניח שהם עשויים להיות התגלמויות של קורבנותיו הקודמים - מכניעים אותו.

ניתן לסלק את האלימות ואת ביסוסה השכלתני מחיינו אם נסגל את הגישה הבאה: אם זוהי חובתי להגן על תרבותי, על דתי, על משפחתי, על מסורתי וכדומה, ואם במהלך אותו ניסיון הגנה עלי לנקוט פעולות אלימות שכרוכות בפגיעה באחרים (העומדות כמובן בניגוד לתרבות שלי, לדת שלי וכדומה), עלי להעניש את עצמי כדי להגן על הדְהַרְמָה[1]שהפרתי. אל לי להצדיק את האלימות ולהניח כי יש לי זכות אלוהית לשלוט בעולם. אם אנו מנסים, בכנות, להגן על הדהרמה, הרי שאנו אשמים בדיוק כמו האחרים. ואם המנצח והמנוצח עוזבים את העולם בו-זמנית, יש סיכוי שהדהרמה תשרוד.

התיאוריה הטוענת כי האל עצמו יורד[2]לעולם ומתגלם כבעל גוף במטרה להגן על הטובים ולחסל את הרשעים, משולה לחרב פיפיות. אם איננו מעוניינים להניח אותה בצד, עלינו להשתמש בה בזהירות! אם אני מתפתה לחשוב שאני הוא הטוב, ושהאל מעוניין להגן עלי (בדרך כלל באמצעות העוצמה שברשותי), אזי אני מחריב אותי עצמי. לתיאוריה הזאת קיימת רק משמעות אחת: היא מצביעה על כך שאם אני מאמין בה, מוטלת עלי אחריות כבדה להיות אדם טוב ולעשות טוב.

ייתכן כי ראמה היה לא־אלים, ואפילו ראוונה היה לא-אלים. כדי לבסס זאת אביא ציטוטים אחדים. הדברים הבאים לקוחים מתוך "התיאוריה בדבר השפעה שמֵימית” מאת ר' קולינס (Collins):

"לאחר שמבינים היטב כי כל האנשים אחראים למלחמה, הדבר הבא שיש להבין הוא שאין איש אחראי לה. מנקודת מבט אחרת ניתן להתייחס למלחמה כאל תופעה קוסמית טהורה, שנוצרת בעקבות השפעה שמימית ברמה כזאת שלנימוקי האדם ולרגשותיו אין חשיבות כלל. כוכב מסוים, בשלב כלשהו במחזורו, יוצר מתח על פני כדור הארץ, שבעקבותיו לאנשים, במצב הוויה רגיל, אין ברירה אלא להילחם. אין זאת אומרת שההשפעה עצמה תוביל למלחמה. כאשר פותחים זרם חשמלי זה לא אומר שהנורות יותכו. אם ייהנו האנשים מרמת הוויה אחרת, כלומר, אם יהיו מסוגלים להשתמש בהתעצמות מיידית של מתח פנימי כדי ליצור שינוי בתוך עצמם במקום לשחרר אותו כמכונה הפועלת נגד אחרים, או אז תהיה לגלגל המלחמה משמעות שונה לגמרי.”

הנה ציטוט מתוך ”מהאבהארטה”:

"אין אדם בעולם הזה שיכול לקיים חיים מבלי לפגוע ביצורים אחרים. גם הסגפן שחי חיי בדידות בעומק היער אינו יוצא דופן בכך. מהלך הזמן הבלתי נמנע משפיע על כל בני התמותה. כל הדברים הארציים, כשהם מבשילים בידי הזמן, נידונים להרס. אחדים, הו מלך, קוטלים אנשים אחרים. והקוטלים, בתורם, נקטלים בידי אחרים. זוהי שפת העולם. אך למען האמת, אין הורג ואין נהרג. האחד חושב שאנשים הורגים (אנשים אחרים), האחר חושב שאנשים אינם הורגים. האמת היא כי נקבע שהלידה והמוות של כל היצורים יתרחשו בהתאם לטבעם.”

האם תוכלו לקרוא את ”ראמאינה” בלי לשפוט, בלי להאשים ובלי למחול? כל החלוקות יוצרות אלימות ומלבות אותה. ”כן ולא", שניהם אלימים באותה מידה. השאלה ”האם זה כך?” היא לבדה אי-אלימות. בעת שתקראו את החיבור, התבוננו בתוככם. אתם מסכימים עם הכרזות מסוימות, ואינכם מסכימים עם אחרות – זוהי אלימות. אם תוכלו לצפות בתופעה הזאת בשלמותה, אותה בינה הצופה בתופעה השלמה הזאת היא מעבר לאלימות.

"האם האלימות תיעלם אי פעם לחלוטין מן הארץ?” זוהי שאלה נפוצה! השאלה הזאת אלימה והתשובה אלימה אף היא, משום שהיא מחלקת את האנושות לאלה המשיבים ”כן” ולאלה המשיבים "לא".

למדו את "ראמאינה" ללא כל זה, ואז תוכלו להטמיע אותו. או אז ה”ראמאינה" עצמו יפעל, והפעולה הזאת שמשוחררת ממביע-עצמי ומרצון-עצמי תהיה בלתי אלימה. הכתירו את ראמה בלבכם, בלי לשפוט אותו (לא כאל ולא כיישות אחרת), ואז ראמה עצמו יפעל מתוככם. לתחושתי, זו הדרך היחידה ללמוד את הטקסט הזה.

מי ייתן שהאל יברככם,

סוואמי ונקטסאננדה


 

[1] דְהַרְמָה – סדרי עולם, חוק, סדר, חובה, דרך הישר, דרך חיים מוסרית וכן ברכה וסגולה (המתרגמת).

[2] אַוַטָארָה – "ירידה" בסנסקריט. הירידה של האלוהי אל המישור האנושי, התגלמות או גלגול (המתרגמת).

באדיבות הוצאת בבל

תגיות: