כתבי היוגה העתיקים

הראמאיאנה

המאהאבהאראטה

בהאגוואד גיטה

הבהאגווד גיטה לתלמידים - הספר השלם

הסוטרות של פטאנג’לי

הארי האריה - אגדה ודנטית

טָאיטִירִיָה אוּפָּנִישַאד:בְּרִיגהוּ-וָאלִי

הראמאיאנה
מתוך הספר: בהקטי יוגה / סוואמי ויווקאננדה
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
תרגום: הדס חסון
קיימות שתי יצירות אפיות גדולות וקדומות ביותר בשפת הסנסקריט. קיימות כמובן עוד מאות שירות אפיות אחרות. השפה וספרות הסנסקריט שרדו עד לימינו אלה, על-אף שעברו מעל לאלפיים שנה מאז פסקה שפה זו מלהיות שפה מדוברת. עומד אני כעת להרצות בפניכם על שתי היצירות האפיות הקדומות מכולן, והנקראות: הרָאמָאיָאנָה והמָאהָאבְּהָרָאטָה. הן אוצרות בתוכן את המנהגים וההרגלים, המצב החברתי, התרבות וכיוצא באלה, של ההודים בעת העתיקה. הקדומה מבין שתי היצירות, נקראת הרָאמָאיָאנָה – חייו של רַאמָה. אמנם, כבר קודם לכן הייתה קיימת ספרות פיוטית מועטה; החלק הארי של הוודות, ספרי הקודש ההינדיים, נכתבו במקצב שירי מסוים; אולם אפוס הרָאמָאיָאנָה נחשב בהודו, כעניין שבהסכמה, לראשית תחילת קיומה של השירה.
מחבר השירה היה החכם וַאלְמִיקִי. בתקופה מאוחרת יותר נקשרו בשמו של אותו משורר קדום הרבה יצירות ספרות פיוטיות, ובהדרגה הפך הדבר לנוהג שכיח לייחס למקורותיו הכתובים פיוטים שכלל לא היו פרי עטו. חרף כל התרמיות הספרותיות הללו, הרָאמָאיָאנָה ירדה אלינו כשירת עלילות-גבורה יפהפייה שאין לה אח ורע בספרות העולמית.
פעם חי לו עלם צעיר, אשר לא עלה בידו בשום דרך לכלכל את משפחתו. הוא היה חסון ונמרץ, עד שלבסוף הפך לשודד דרכים; הוא נהג לתקוף ולשדוד עוברי-אורח, ובכסף ששדד פירנס את אביו, אמו, אשתו וילדיו. הדבר נמשך כך, עד אשר יום אחד חלף בדרך חכם גדול בשם נָארָאדָה, והשודד התנפל עליו. שאל אותו החכם: "מדוע יש בכוונתך לשדוד אותי? חטא גדול הוא לשדוד ולהרוג בני אדם. מדוע הנך ממיט על עצמך את כל החטאה הזו?" השיב השודד: "מפני שזקוק אני לכסף זה בכדי לפרנס את משפחתי". "ובכן," אמר החכם, "האם סבור אתה כי חולקים הם עמך גם את החטא?" "ללא כל ספק" השיב השודד. "טוב מאוד," השיב החכם, "קשור אותי כך, שלבטח לא אוכל לזוז מכאן, ולך הביתה ושאל את בני משפחתך האם יחלקו הם עמך את נשיאת החטא כפי שהם חולקים עמך את הממון". הלך העלם אל אביו בהתאם להנחיות שקיבל ושאל: "אבא, האם יודע אתה כיצד אני מפרנס אותך?" ענה האב, "לא, אינני יודע." "אני שודד דרכים, אני הורג אנשים ושודד מהם את כספם." "מה! כך נוהג אתה לעשות, בני? הסתלק, מעתה מנודה הנך!" פנה הוא אז אל אמו בשאלה, "אמא, היודעת את כיצד אני מכלכל אותך?" "לא," השיבה היא. "על-ידי שוד ורצח." "כמה מחריד הוא הדבר!" זעקה האם. "אך האם משתתפת את עמי בחטאי?" שאל הבן. "מדוע שאעשה זאת? מימיי לא ביצעתי שוד", ענתה האם. אז פנה הוא אל אשתו ושאל גם אותה, "האם יודעת את כיצד אני מקיים את כולכם?" "לא," השיבה היא. "ובכן, הנני שודד דרכים," ענה, "אני שודד אנשים זה שנים ארוכות; כך מפרנס אני ומכלכל את כולכם. וברצוני לדעת כעת, האם מוכנה את לחלוק עמי את חטאי." "בשום פנים ואופן לא. הנך בעלי, ומחובתך לפרנסני".
 
נפקחו עיני השודד. "כזה הוא העולם!" הוא קרא נרעש. "אפילו בני משפחתי הקרובים ביותר, אלו אשר למענם שדדתי, אינם מוכנים לשאת עמי את החטא". הוא חזר למקום בו השאיר את החכם, התיר את כבליו, נפל לרגליו, סיפר לו את כל קורותיו ואמר: "הצל נא אותי! מה עליי לעשות?" אמר בתגובה החכם: "נטוש דרך זו של חייך. נוכחת לדעת, כי אף לא אחד מבני משפחתך אוהב אותך אהבת-אמת; וותר, על-כן, על כל האשליות בנוגע אליהם. הם יחלקו עמך את פירות הצלחתך, אך ברגע בו תיוותר חסר-כול הם ינטשו אותך. אף לא אחד ישא עמך את רוע מעלליך; אך את הטוב, יחלקו עמך כולם. לכן, עבוד את האחד , זה העומד לבדו תמיד לצדנו, בין אם עושים אנו את הטוב ובין אם את הרע. הוא לבדו אוהב אותנו; אהבה אמיתית לעולם אינה מכזיבה, אינה מכירה בסחר-חליפין ולא באנוכיות".
לאחר מכן לימד אותו החכם את עבודת האל. וכך עזב אותו אדם הכול, ופרש אל היער. שם המשיך הוא להתפלל ולמדוט, ושכח לחלוטין את עצמו, עד כדי כך שכאשר באו נמלים ובנו תלים מסביבו, כלל לא היה הוא ער לקיומן. בחלוף שנים רבות נשמעה בת-קול האומרת, "עורה, הו, קדוש!", כך בעודו מתעורר קרא הוא בתימהון, "קדוש? הנני שודד!". "לא עוד שודד הנך" ענה הקול, "כי אם קדוש טהור לבב. שכח נא את שמך הקודם. מתוך השתקעותך העמוקה והעזה, לא הבחנת אף בתלי הנמלים אשר ניבנו מסביבך, על כן יהי שמך מעתה ואילך, וַאלְמִיקִי, ’זה אשר נולד בתל הנמלים’". וכך הפך הוא לקדוש.
 
וזו הדרך בה הפך הוא למשורר: באחד הימים, כאשר עשה הקדוש וַאלְמִיקִי את דרכו לרחוץ בנהר הגאנגס הקדוש, הוא הבחין בזוג יונים הסובב סחור-סחור במעגלים ומתנשק. הרים הקדוש את מבטו אל על ונהנה מאד מן המראה, אך בו ברגע חלף על פניו חץ בשריקה והרג את הזכר מבין השניים. בנפול הזכר על הקרקע המשיכה זוגתו היונה לחוג במעגלים בצער וביגון מעל לגופת בן-זוגה. בראותו כל זאת נצבט ליבו של הקדוש בקרבו, ובסוקרו סביבותיו, נתקל מבטו בצייד. "הנך שפל ובזוי" זעק הקדוש, "חסר כל שמץ של מידת רחמים. ידך הטובחת אינה נעצרת ולו לנוכח האהבה!" "מה מתרחש כאן? מה מבטאות שפתיי?" שאל הקדוש את עצמו. "מעולם לא דיברתי כך". ואז אמרה לו בת-קול: "אל נא תתייסר: השירה היא זו אשר מדברת מגרונך. העלה על הכתב את סיפור חייו של רַאמָה בלשון פיוטית למען העולם". כך נכתב האפוס הידוע. הגרסה הראשונה התפרצה מתוך חמלה מפיו של וַאלְמִיקִי, המשורר הראשון. רק לאחר מכן נכתבה על ידו הרָאמָאיָאנָה רבת היופי.
היה הייתה בעת הקדומה עיר הודית ושמה "אָיוֹדְהִיה"; קיימת היא אף בעידן המודרני. המחוז בו היא שוכנת נקרא אַאוּד, ונראה כי רובכם הבחנתם בו במפת הודו. הייתה זו אָיוֹדְהִיה הקדומה. שם, בימים עברו, שלט מלך בשם דָאשָארַאטָה. הוא היה נשוי לשלוש מלכות, אך אף אחת מהן לא העמידה לו צאצאים; וכמנהג כל ההינדים ההגונים, היו המלך ונשותיו המלכות עולים לרגל, צמים ומתפללים, מתוך תקווה כי יבורכו לבסוף בצאצאים; ובשעה טובה נולדו להם ארבעה בנים. הבכור מביניהם היה רַאמָה.
ובכן, כמצופה, קיבלו כל ארבעת האחים השכלה נרחבת בכל ענפי הלימוד. על-מנת להימנע ממריבות עתידיות, נהוג היה בהודו הקדומה כי המלך, עוד בהיותו בחיים, ימנה את בנו הבכור ליורש עצר – יוּבָארָאגָ’ה, או ה"מלך הצעיר", כפי שהוא כונה.
כמו-כן, היה מלך אחר ושמו גָ’אנָאקָה ולו בת יפהפייה בשם סִיטָה. סִיטָה נתגלתה בשדה והייתה למעשה בת האדמה; היא נולדה ללא הורים. פירוש המילה סִיטָה בשפת הסנסקריט העתיקה, הוא תלם שנוצר על-ידי מחרשה. במיתולוגיה הקדומה של הודו תוכלו להתקל באנשים שנולדו להורה אחד בלבד, או אנשים שנולדו ללא הורים, כאלה שבאו לעולם מתוך אש מזבח הקורבן, או בשדה הפתוח וכן הלאה – נפלו מבין העננים, כביכול. כל הסוגים הללו של לידה פלאית היו דבר שבשגרה בתורות המיתולוגיות של הודו.
סִיטָה, בהיותה בת האדמה, הייתה טהורה וזכה. היא גודלה על-ידי המלך גָ’אנָאקָה. כאשר הגיעה לפרקה, חפץ היה המלך למצוא עבורה בעל מתאים.
 
בהודו העתיקה רווח מנהג המכונה סְוָואיַאמְוָוארָה, על-פיו נהגו הנסיכות לבחור להן בעלים. מספר נסיכים מקצוות שונים של המדינה הוזמנו, והנסיכה, לבושה במיטב מחלצותיה, עם זר פרחים בידה, מלווה בכרוז המציין את מעלותיו המיוחדות של כל אחד ממחזריה המלכותיים, הייתה פוסעת אל תוך קהל הנאספים, ובוחרת את בעלה המיועד – הנסיך החביב עליה – בהטלת זר הפרחים סביב צווארו. או-אז היו הם עורכים את טקס כלולותיהם ברוב פאר והדר.
מספר רב של נסיכים ביקשו את ידה של סִיטָה. המבחן שנדרשו לעבור באותו אירוע, היה שבירתה של קשת ענקית, שכינויה היה הַארַאדְהַאנוּ. הנסיכים גייסו את כל אונם בביצוע מעשה נועז זה, אך נכשלו; לבסוף רַאמָה נטל את הקשת הענקית בידיו, ובקלילות רבה שבר אותה לשניים.
 
כך בחרה סִיטָה את רַאמָה, בנו של דָאשָארַאטָה המלך, להיות לה לבעל, והם נישאו בששון ובשימחה. הביא אז רַאמָה את הכלה אל ביתו, ואביו הקשיש האמין כי הגיעה העת עבורו לפנות את כס המלכות ולמנות את רַאמָה ליוּבָארָאגָ’ה – יורש העצר. וכך נערך הכול לכבוד הטקס, וכל המדינה צהלה ושמחה לרגל האירוע, כאשר לפתע הזכירה אחת השפחות למלכה הצעירה ביותר, קַאיְקֵיִי, אודות שתי הבטחות שהובטחו לה על-ידי המלך, זמן רב קודם לכן. באחת הפעמים בהן גרמה המלכה למלך שמחה יתרה, הבטיח הוא לגמול עמה שני חסדים. "בקשי שתי משאלות אשר יש בכוחי להגשים, ואגשימן עבורך", הוא אמר, אולם היא לא ביקשה אז דבר. אותו ארוע נשכח זה מכבר מליבה; אך שפחתה המרושעת החלה לעורר את קנאתה על מינויו של רַאמָה לתפקידו על כס המלכות, והחדירה לה בעורמה עד כמה נחמד יהיה אם בנה ייבחר להמשיך את דרכו של המלך – עד אשר כמעט ויצאה המלכה מדעתה מרוב קנאה. או-אז הציעה השפחה למלכה לבקש מן המלך לפרוע את שתי המשאלות שהבטיח לה; האחת, שבנה של המלכה, ששמו בְּהָארָאטָה, יירש את כס המלכות, והשנייה, שרַאמָה יוגלה אל היער לתקופת זמן של ארבע-עשרה שנה.
 
ובכן, רַאמָה היה משוש חייו של המלך הזקן; אך משהובעה אותה משאלה מרושעת בפני האב, חש הוא כי אין באפשרותו לחזור בו מהבטחתו. הוא מצא עצמו אובד עצות. אולם רַאמָה נחלץ לעזרתו, בהציעו לוותר בחפץ-לב על כתרו, ולצאת לגלות מרצון ובלבד שלא יואשם אביו בהונאה ובהבטחת שווא. וכך יצא רַאמָה לגלות למשך ארבע-עשרה שנה, מלווה באשתו האוהבת סִיטָה, ובאחיו המסור לַאקְשְמַאנָה, אשר לא מוכן היה בשום פנים ואופן להיפרד מעל אחיו.
הארים הללו לא ידעו מי היו שוכני יערות הפרא. באותם הימים כונו שבטי שוכני היערות, ’קופים’; וחלק מאותם המכונים ’קופים’, אלה אשר היו חזקים ובעלי עוצמה באופן יוצא דופן, כונו ’שדים’.
 
וכך נכנסו לַאקְשְמַאנָה וסִיטָה לשכון במעבה היער המיושב בשדים ובקופים. כאשר הציעה סִיטָה ללוות את רַאמָה, נשא הוא את קולו במחאה: "כיצד תוכל נסיכה כמוך לעמוד בתלאות וללכת בעקבותיי למעבה יער המלא בסכנות עלומות?" אך סִיטָה השיבה: "באשר ילך רַאמָה, תלך גם סִיטָה. וכי כיצד יכול הנך לדבר על ’נסיכה’ ו’גזע מלכוּת’ בנוכחותי? הולכת אני בעקבותיך ויהי-מה!" כך הלכה סִיטָה. והאח הצעיר הלך עמם גם הוא. הם חדרו עמוק אל תוך מעבה היער, עד הגיעם לנהר גוֹדָאוַוארִי. על גדת הנהר בנו הם בקתות קטנות, ורַאמָה ולַאקְשְמַאנָה נהגו לצוד צבאים וללקט פירות. לאחר שחיו כך תקופת מה, הגיעה אליהם באחד הימים מפלצת. הייתה זו אחותו של המלך-מפלצת של לנקה – האי ציילון. בעת ששוטטה ביער, נקרתה היא בדרכו של רַאמָה, ובראותה את יפי תוארו, התאהבה בו מיד. אך רַאמָה היה הטהור שבגברים, וכן היה הוא אז כבר גבר נשוי; לכן לא יכול היה, כמובן, להשיב לה אהבה. כנקמה, פנתה היא אל אחיה רָאוַואנָה, המלך-מפלצת, וסיפרה לו הכול אודות סִיטָה כלילת היופי, רעייתו של רַאמָה.
 
רַאמָה היה החזק ביותר מבין כל בני התמותה; לא ענקים ולא שדים ולא אף יצור אחר היו חזקים דיים להכניעו. מכיוון שכך, היה על המלך-מפלצת לנקוט באמצעי תחבולה. הוא תפס מפלצת אחרת, שהייתה מכשף, והפך אותה לצבי זהוב יפה-תואר; הצבי החל לפזז ולקפץ ליד מקום מגוריו של רַאמָה, עד אשר נשבתה סִיטָה בקסמי יופיו וביקשה מרַאמָה ללכוד אותו למענה. רַאמָה יצא אל היער ללכוד את הצבי, בהותירו את סִיטָה תחת השגחתו של אחיו. או-אז כיתר לַאקְשְמַאנָה את הצריף במעגל של אש, ואמר לסִיטָה: "היום חושש אני כי רעה מתרחשת ובאה עלייך, ולפיכך מורה אני לך לא לצאת את גבולות מעגל הקסם הזה. כי בעשותך כן, סכנה עלולה לארוב לפתחך. בינתיים פילח רַאמָה בחצו את הצבי המכושף, אשר בו במקום שינה את דמותו לדמות המפלצת, ונפח את נשמתו.
 
בו ברגע נשמע בצריף קולו הזועק של רַאמָה, "הו, לַאקְשְמַאנָה, בוא לעזרתי!", וסִיטָה אמרה: "לַאקְשְמַאנָה, צא מיד אל היער ועזור לרַאמָה!" "אין זה קולו של רַאמָה", מחה לַאקְשְמַאנָה. אולם נוכח הפצרותיה של סִיטָה נאלץ הוא לצאת ולחפש אחר רַאמָה. ברגע התרחקו משם, ניצב בשער המלך-מפלצת, אשר עטה דמות קבצן, וביקש נדבה. "חכה מעט," אמרה סִיטָה, "עד לשובו של בעלי, ואתן לך צדקה ביד נדיבה." "אינני יכול לחכות, גברתי טובת הלב." הוא אמר, "הנני רעב מאוד; הבי לי דבר כלשהו שיש ברשותך". למשמע הדברים הללו, נכנסה סִיטָה והוציאה לו ממעט הפירות שהיו בביתה. אך הנזיר הקבצן הצליח, לאחר הפצרות רבות, לשכנעה להביא את נדבתה ממש עד אליו, בהבטיחו לה כי אל לה לחשוש מפניו, בהיותו אדם קדוש. או-אז יצאה סִיטָה אל מחוץ למעגל הקסם, ומיד חזר הנזיר המתחזה לגופו המפלצתי. בעוד הוא אוחז אותה בזרועותיו, קרא הוא למרכבת-הקסם, ובהניחו אותה בתוכה, נמלט הוא משם, ועמו סִיטָה הבוכייה. סִיטָה האומללה! כה חסרת אונים היא הייתה; לא היה בסביבה אף אחד שייחלץ לעזרתה. בזמן שהמפלצת נשאה אותה הרחק בזרועותיה, הסירה סִיטָה חלק מן העדיים אשר ענדה, ופיזרה אותם במרחקים קבועים על-פני האדמה.
 
היא נחטפה על-ידי רָאוַואנָה והובאה אל ממלכתו, לָאנְקָה. הוא הציע לה להינשא ולהיות לו למלכה, ופיתה אותה בדרכים רבות להיעתר לבקשתו. אולם סִיטָה, אשר הייתה הצניעות בהתגלמותה, לא ניאותה אפילו לדבר עם המפלצת, והוא מצדו, על-מנת להענישה, הניח לה לחיות יומם וליל מתחת לעץ, עד אשר תיאות היא להיות לו לאשה.
משחזרו רַאמָה ולַאקְשְמַאנָה לצריף אשר ביער וגילו כי סִיטָה איננה, לא ידעו את נפשם מרוב צער. הם לא יכלו לדמיין מה אירע לה. שני האחים תרו אחר סִיטָה בכל מקום, אך לא הצליחו לעלות על עקבותיה. בתום חיפוש מייגע הם נתקלו בקבוצת קופים, אשר במרכזה היה הָאנוּמַן, הקוף הקדוש. הָאנוּמַן, הטוב שבקופים, הפך למשרתו הנאמן מכול של רַאמָה, וסייע לו להציל את סִיטָה, כפי שניווכח בהמשך. מסירותו לרַאמָה הייתה כה עצומה, שעד היום סוגדים לו ההינדים, כדמות מופת לעבדו הנאמן של האל. מבינים אתם, הכוונה בקופים ובשדים הייתה, בעצם, לילידיה הקדמונים של דרום הודו.
 
לבסוף הגיע רַאמָה אל אותם קופים. הם סיפרו לו, כי חזו בכרכרה הנוסקת בשמיים ושד יושב בתוכה וגורר עמו גבירה יפת תואר הממררת בבכי; ובשעה שהכרכרה חלפה מעל לראשיהם, השליכה הגבירה את אחד מעדייה בכדי למשוך את תשומת ליבם. הם הראו לרַאמָה את העדי. נטל לַאקְשְמַאנָה את התכשיט ואמר: "אינני יודע למי שייך התכשיט הזה". נטל אותו רַאמָה מידו וזיהה אותו מיד, באומרו: "כן, הוא שייך לסִיטָה". לא עלה בידו של לַאקְשְמַאנָה לזהות את העדי מפני שמעולם לא העז הוא להביט בזרועותיה ובצווארה של סִיטָה – כזו הייתה מידת יראת הכבוד אשר רחש כלפיה, רעיית אחיו הבכור. כפי שנוכחים הנכם לדעת, מכיוון שהיה זה ענק לצוואר, לא ידע הוא למי הוא שייך. במקרה הזה קיים איזכור למנהג הודי קדום. ואז סיפרו הקופים לרַאמָה מי הוא אותו מלך-מפלצת, והיכן הוא מתגורר, וכולם יצאו לחפש אחריו.
ובכן, המלך-הקוף, וַאלִי, ואחיו הצעיר, סוּגְרִיבָה, נלחמו ביניהם על הממלכה. האח הצעיר נעזר ברַאמָה וזכה מחדש בממלכה מידי וַאלִי, אשר גרש אותו קודם לכן ממנה; ובתמורה הבטיח הוא לרַאמָה להיות לו לעזר. הם חיפשו בכל רחבי הממלכה, אולם לא הצליחו לאתר את סִיטָה. לבסוף ניתר הָאנוּמַן בקפיצה אחת מחופיה של הודו לחופי לָאנְקָה, האי של ציילון, והמשיך לחפש אחריה, אך לא עלה בידו למצוא אותה בשום מקום.
 
רואים אתם, אותו יצור מפלצתי השתלט על האלים, על האנשים, ולמעשה על העולם כולו; והוא אסף את כל הנשים היפות והפך אותן לפילגשיו. חשב אז הָאנוּמַן לעצמו: "סִיטָה לא יכולה להמצא עמם בארמון. היא תעדיף לא לחיות בכלל, מאשר לחיות במקום שכזה". וכך פנה הָאנוּמַן לחפש אחריה במקום אחר. לבסוף מצא הוא את סִיטָה ישובה מתחת לעץ, חיוורת פנים ורזה, כירח במולדו, העולה מן האופק הרחוק. לבש אז הָאנוּמַן דמות של קוף קטן והתיישב על העץ, ומשם ראה כיצד מנסות שליחותיו הענקיות של רָאוַואנָה לזרוע בליבה של סִיטָה פחד כדי להביא לכניעתה, אך היא סירבה ולו אף לשמוע את שמו של המלך-המפלצת.
הָאנוּמַן קרב אז לסִיטָה וסיפר לה כיצד הפך להיות שליחו של רַאמָה, אשר שלחו לגלות את מקום הימצאה, והראה לה את טבעת החותם אשר נתן לו רַאמָה לאימות זהותו. הוא גם מסר לה, כי ברגע בו יידע רַאמָה על מקום הימצאה, הוא יגיע בלוויית צבא, ישתלט על המפלצת, ויחלץ אותה. הוא הציע לה בכל אופן כי באם תחפוץ, ישאנה על כתפיו, ובקפיצה אחת יוכלו הם לחצות את האוקיינוס ולחזור אל רַאמָה. אולם סִיטָה לא יכלה לשאת את הרעיון, מפני שהייתה היא הצניעות בהתגלמותה, ולא הייתה מסוגלת לגעת בגופו של אף אדם, מלבד בעלה. וכך נשארה סִיטָה במקומה, אך נתנה לו קישוט משערותיה, כדי שישאנו לרַאמָה, ואיתו חזר הָאנוּמַן אל רַאמָה.
לאחר ששמע רַאמָה מפי הָאנוּמַן את כל קורותיה של סִיטָה, הוא ארגן צבא וצעד עמו עד לנקודה הדרומית ביותר של הודו. שם בנו הקופים של רַאמָה גשר ענק, המכונה "סֵתוּ בַּאנְדהָה", המחבר בין הודו לציילון.
ובכן, רַאמָה היה אלוהים בלבוש אדם; שכן כיצד יכול היה אחרת לבצע את כל הדברים הללו? בהודו רווחת האמונה, כי רַאמָה הוא התגלמותו השביעית של אלוהים בדמות אדם.
 
הקופים עקרו הרים שלמים, הניחו אותם בתוך הים, וכיסו אותם בסלעים ובעצים, בבנותם כך סוללה ענקית. סנאי קטנטן, כך מסופר, היה מתפלש שם בחול, מתרוצץ קדימה ואחורה על גבי הגשר, ומתנער. כך, בדרכו הצנועה, עמל גם הוא על גשרו של רַאמָה על-ידי מילויו בחול. הקופים פרצו בצחוק, מכיוון שהם הביאו רכסי הרים, יערות שלמים, כמויות עצומות של חול עבור הגשר הזה; הם צחקו למראה הסנאי הקטן המגלגל גופו בחול ואז מנער אותו מעליו. אך רַאמָה הבחין בזאת והכריז: "מבורך יהיה הסנאי הקטן; הוא מבצע את עבודתו כמיטב יכולתו, ולפיכך משתווה גדולתו לזו של האדיר ביותר מביניכם". אז טפח הוא בעדינות על גבו של הסנאי; ועקבות אצבעותיו של רַאמָה, הסדורות לאורך גופו של הסנאי, נראות עד היום על גבם של כל הסנאים.
 
ובכן, משהושלם הגשר, פלש כל צבא הקופים בהנהגת רַאמָה ואחיו, לציילון. מלחמה נוראה ועקובה מדם התרחשה שם בחודשים הבאים. בסופו של דבר נוצח המלך-המפלצת רָאוַואנָה, ונהרג, ובירת ממלכתו, על כל ארמונותיה ואוצרותיה אשר עשויים היו מזהב טהור, נכבשה. כאשר אני מגיע לכפרים נידחים בלב הודו ומספר שהייתי בציילון, מגיבים פשוטי העם באומרם, "שם, כפי שנכתב בספרינו, בנויים הבתים מזהב". וכך, כל ארמונות הזהב הנהדרים ההם נפלו לידיו של רַאמָה, אשר העבירם לידי וִיבּהִישַאנָה, אחיו הצעיר של רָאוַואנָה. רַאמָה הושיבו על כס המלכות תחת אחיו, כגמול על השירות הנאמן שהעניק הוא לרַאמָה במהלך המלחמה.
רַאמָה וסִיטָה עמדו, אם כן, לעזוב את לָאנְקָה. אך אז החלו להישמע קולות מלמול בקרב הנאמנים. "המבחן! המבחן!", שאגו הם. "סִיטָה לא עמדה עדיין במבחן המוכיח כי עמדה בטהרתה כל תקופת שהייתה בביתו של רָאוַואנָה". "טהורה היא! היא הצניעות בהתגלמותה!" קרא רַאמָה. "לא משנה! אנו דורשים את המבחן", התעקשו האנשים. בעקבות זאת הודלקה אש קורבן ענקית, אשר לתוכה נגזר היה על סִיטָה להיזרק. התמלא רַאמָה ייסורים, בחושבו כי סִיטָה אבודה; אך לפתע פתאום הופיע אל-האש בכבודו ובעצמו, כשכתר על ראשו וסִיטָה ניצבת על ראש הכתר. או-אז עלתה שמחה גדולה חובקת כול, וכך היו כולם שבעי רצון ומסופקים.
 
בתחילת תקופת הגלות, הגיע בְּהָארָאטָה, האח הצעיר, אל רַאמָה ויידע אותו על מותו של המלך הזקן, והביע בכנות את רצונו העז כי רַאמָה יהיה זה אשר יירש את הכתר. אולם רַאמָה סירב. כל עת גלותו של רַאמָה, לא היה מוכן בְּהָארָאטָה, בשום פנים ואופן, לעלות על כס המלוכה, ומתוך יראת כבוד הניח על הכס זוג נעלי עץ של רַאמָה כתחליף לאחיו.
רַאמָה שב עתה לבירת ממלכתו, ובהסכמת כל בני עמו היה למלך אָיוֹדְהִיה.
לאחר שזכה מחדש במלכות, נשבע רַאמָה את שבועות האמונים, אשר חויב בהן כל מלך בעת הקדומה, למען רווחת עמו. המלך נחשב למשרת של בני עמו, וככזה היה עליו להיכנע לדעת הקהל כפי שניווכח בהמשך. רַאמָה חי עם סִיטָה באושר למשך שנים מספר, עד אשר שב העם והחל למלמל בשנית אודות סִיטָה אשר נחטפה על-ידי שד ונלקחה אל מעבר לאוקיינוס. דעתם לא נחה עליהם מן המבחן הראשון, והם תבעו לקיים מבחן נוסף; וָלא – תסולק היא ותגורש.
 
על-מנת לספק את דרישות ההמון, הוגלתה סִיטָה והושארה לבדה ביער, סמוך למעונו המבודד של החכם והמשורר וַאלְמִיקִי. החכם מצא את סִיטָה האומללה בוכייה ונואשת, ובשומעו את סיפורה העצוב, העניק לה מחסה באשראם שלו. סִיטָה עמדה אז להפוך לאם, וילדה זוג תאומים בנים. המשורר לא גילה לילדים מעולם מיהם היו. הוא גידל אותם יחדיו על-פי מסורת הבְּרָהמאָצָ’רְיָה. אז חיבר הוא את השיר הידוע בשם "רָאמָאיָאנָה", הלחין לו מוסיקה, ועיבד אותו למחזה.
אמנות המחזה הייתה בהודו דבר מקודש ביותר. מחזאות ומוסיקה נחשבות לכשעצמן כדת. כל סוג של שיר – בין אם זהו שיר אהבה או נושא אחר – מוביל לגאולת הנשמה, במידה והשולח ידו בשירה השקיע בה את נשמתו; אין לאדם כזה צורך לעשות כל דבר נוסף. אומרים כי השירה מובילה למטרה כדרכה של המדיטציה. וכך המחיז וַאלְמִיקִי את סיפור חייו של רַאמָה, ולימד את שני ילדיו של רַאמָה לדקלם ולזמר את סיפור המחזה.
 
הגיעה העת בה הכין עצמו רַאמָה לטקס ענקי של הקרבת קורבן, או יָאגְ’נָה, כמנהג המלכים בעת הקדומה. אולם בהודו אדם נשוי אינו יכול לבצע טקס דתי ללא נוכחות רעייתו; עליו לקיימו כאשר לצדו עומדת רעייתו, השָאהַאדְהַארְמִינִי, "העזר כנגדו" – זהו הכינוי לרעייה. בעל-משפחה הינדי נדרש לבצע מאות טקסים, אך אף אחד מהם אינו יכול להיות מבוצע כהלכתו על-פי כתבי השָאסְטְרות ללא רעייה לצדו, הממלאת את חלקה בטקס.
 
ובכן, רעייתו של רַאמָה לא הייתה עמו באותה העת, שכן גורשה זה מכבר לגלות. לכן ביקש ממנו העם להינשא בשנית. אולם לראשונה בחייו ניצב רַאמָה כנגד דרישותיהם של בני עמו. הוא אמר: "לא יקום ולא יהיה כדבר הזה. חיי שייכים לסִיטָה", וכך, כתחליף לסִיטָה, יצרו פסל מוזהב בדמותה בכדי לאפשר את ביצוע הטקס. מופע מומחז אורגן אף הוא להעצמת התחושה הדתית של החגיגה הגדולה. וַאלְמִיקִי, החכם-הפייטן הדגול, הגיע לאירוע בלוויית לַאוָוה וקוּשָה, בניו האלמוניים של רַאמָה. במה הוקמה לרגל האירוע והכול ניצב מוכן לקראת ההופעה. רַאמָה ואֶחָיו, מלווים באנשי האצולה ובבני העם, היוו קהל עצום ורב. בניצוחו של וַאלְמִיקִי, זומרו חייו של רַאמָה מפיהם של לַאוָוה וקוּשָה, אשר ריתקו את הקהל בהופעתם ובקולותיהם רבי הקסם. רַאמָה המסכן כמעט ויצא מדעתו, וכשהגיע סיפור המחזה לקטע בו מסופר אודות הגלייתה של סִיטָה, לא ידע הוא את נפשו. אז אמר לו החכם, "אל תתאבל, כי הנה אראה לך את סִיטָה". אז הועלתה סִיטָה על הבמה, וליבו של רַאמָה גאה מאושר למראה אשתו. לפתע, עלתה ונשמעה מתוך הקהל אותה המייה נושנה: "המבחן! המבחן!". סִיטָה המסכנה הוכרעה אנושות מן הפגיעה האכזרית החוזרת ונשנית בשמה הטוב; העלבון היה קשה מנשוא עבורה. היא פנתה בתחנונים לאמא אדמה כי תעיד על טוהר מידותיה, כאשר פערה האדמה את פיה, וסִיטָה, בהכריזה בקול: "הרי לכם המבחן!", נעלמה ונבלעה במעמקי חיקה. העם הוכה בתדהמה מן הסוף הנורא, ורַאמָה הוכרע בידי היגון.
ימים מספר לאחר היעלמה של סִיטָה, הגיע אל רַאמָה שליח מן האלים, אשר בישר לו כי תפקידו עלי אדמות תם ונשלם, וכי עליו לשוב השמיימה. הבשורות הללו הביאוהו להכרה בעצמי האמיתי שלו. הוא השליך עצמו למימי הסָארָאיוּ, הנהר העצום הזורם בלב בירת ממלכתו, וחבר אל סִיטָה בעולם הבא.
 
זהו האפוס העתיק הנשגב של הודו. רַאמָה וסִיטָה הם דמויות המופת של האומה ההודית. כל הילדים, ובמיוחד הבנות, מעריצים את סִיטָה. פסגת שאיפותיה של האשה ההודית היא להידמות לסִיטָה – הטהורה, המסורה, העומדת בכל סבלותיה. כאשר אתם יורדים לחקר הדמויות הללו, יכולים הנכם להבחין מיד עד כמה שונה משאת-הנפש בהודו, מזו שבמערב. לגבי העם, סִיטָה משמשת מופת לסבל. המערב אומר, "פעל: הפגן את כוחך דרך העשייה". הודו אומרת, "הפגן את כוחך דרך הסבל". המערב פתר את הסוגיה העוסקת בכמות המרבית אותה מסוגל האדם לצרוך, הודו פתרה את הסוגיה העוסקת בכמות המועטה לה יכול האדם להצטרך – שני הקצוות הקיצוניים, עיניכם הרואות. סִיטָה אופיינית להודו, הודו האידיאלית. השאלה איננה האם סִיטָה חיתה אי-פעם, האם הסיפור הוא עובדה היסטורית או לא; מפני שיודעים אנו כי המופת טבוע בו. לא קמה עוד שום משאת-נפש אשר חילחלה כה עמוק אל לב האומה כולה, חדרה כך לעצם חייה, רטטה כך בכל טיפה מדמה, כמו אותה דמות מופת של סִיטָה. בהודו סִיטָה היא שם נרדף לכל מה שהוא טוב, טהור ומקודש – כל מה שאנו מכנים אצל אשה, ’נשי’.
 
כאשר כוהן דת נדרש לברך אשה הוא אומר: "היי לסִיטָה!". כאשר הוא מברך ילדה הוא אומר, "היי לסִיטָה!". כולם ילדיה של סִיטָה ושואפים להידמות לסִיטָה, הסבלנית, העומדת בכל סבל, הנאמנה לעד, הרעייה הטהורה לנצח. בתוך כל הסבל שהיא מתנסה בו, אין בה ולו מילה רעה אחת כנגד רַאמָה. היא רואה בזאת חובה אישית ומבצעת בה את חלקה. חישבו נא על העוול המשווע שבהגלייתה ליער! אך סִיטָה אינה יודעת מרירות מהי. זהו, שוב, חזון המופת ההודי. אומר הנביא בודהה: "כאשר אדם פוגע בך ואתה מסתובב להשיב לו מכה תחתיה, לא היא תרפא את פציעתך הראשונה; היא רק תייצר רוע נוסף בעולם". סִיטָה היא הודית אמיתית מעצם טבעה: אין היא משיבה פגיעה לעולם.
 
מי יודע מהו האידיאל המהימן יותר: הכוח והעוצמה לכאורה של המערב, או כוח הסבל של המזרח?
המערב אומר: "אנו ממזערים את הרוע דרך ההשתלטות עליו". הודו אומרת, "אנו מכחידים את הרוע באמצעות הסבל, עד אשר הרוע מאבד מכוחו והופך להנאה חיובית". ובכן, שניהם רעיונות מופת נשגבים. מי יידע איזה מהם ימשיך להתקיים במרוצת הזמן? מי יידע איזו גישה מבין השתיים באמת תביא עמה תועלת רבה יותר לאנושות? מי יידע איזה מביניהם יפרק את החייתיות מנשקה וישכיל להכניעה? האם יהיה זה הסבל או העשייה?
 
בינתיים הבה ונימנע מלנסות להרוס זה לזה את משאות הנפש. כל מעיינינו נתונים לאותה מלאכה, שהיא מלאכת השמדת הרוע. פעלו אתם על-פי שיטתכם והניחו לנו לנקוט בשלנו. הבה ונימנע מלהרוס את החזון. אינני אומר לבני המערב, "אמצו את שיטתנו". בהחלט לא. המטרה היא אותה מטרה, אך השיטות אינן יכולות להיות זהות לעולם. ולכן, לאחר ששמעתם אודות האידיאלים של הודו, כולי תקווה כי באותה נשימה תאמרו אתם להודו: "יודעים אנו כי נכונה המטרה עבור שנינו גם יחד. המשיכו בדרככם הרעיונית, המשיכו לפעול על-פי שיטתכם, ויהי אלוהים בעזרכם!"
 
משימת חיי היא לבקש מהמזרח ומהמערב להימנע מהתנצחות על אידיאלים שונים, ותחת זאת להראות להם כי המטרה זהה היא בשני המקרים, מנוגדים ככל שיידמו. בעוד מגששים אנו את דרכנו בעמק החיים הפתלתל הזה, הבה ונאחל זה לזה דרך-צלחה.
תגיות: