סוחר מבומביי הוא שותפי למסע. הוא יושב מולי ומשתף אותי בכוונתו לפרוש מתחום המסחר כשישוב בחזרה לבומביי. האיש הוא אדם אדוק מאוד ובה בעת גם אדם מעשי. בעודו שוקד על האוצר השמימי, אין הוא נמנע מצבירת אוצר בבנק... אני מכיר אותו שבוע לערך ומצאתי שהוא אדם לבבי, שמח וידידותי.

"זמן פרישתי הוא בדיוק כפי שסוּדהֵיי בּאבּוּ חזה שיהיה," אמר, להוט להסביר.

ההערה המשונה הזאת גורמת לי לזקוף את אוזני.

"סוּדהֵיי בּאבּוּ – מי הוא זה?"

"האם אינך יודע? הוא האסטרולוג השנון ביותר בבָּנארס."

"הו, בסך הכל אסטרולוג?!" אני מגחך בבוז מסוים.

ראיתי כמותם כורעים במרחבי המיידן הפתוחים והמאובקים של בומביי, יושבים בביתנים מחניקים בכלכותה, נאספים במקומות המעבר של הנוסעים בכל העיירות הקטנות שבהן ביקרתי. רובם נראים יצורים מלוכלכים, שערם המתולתל פרוע ולא מסודר. סימן מובהק של בורות ואמונה טפלה טבוע על פניהם. בדרך כלל תמצא באמתחתם שניים־שלושה ספרים משומנים ובלויים מרוב שימוש, וכמה לוחות שנה כתובים בניב מקומי ומלאים בסימנים בלתי ברורים. לעיתים קרובות חשבתי בציניות על להיטותם להצביע על מזלם של האחרים, בעוד הם עצמם נראים כאילו המזל הטוב אינו מאיר להם את פניו.

"אני קצת מופתע ממך," אני אומר לו, "האין זה מסוכן לאיש עסקים לשים את מִבטחו בנצנוצם של כוכבים? האינך חושב ששיקול דעת הוא מדריך טוב יותר?" אני מוסיף בטון של נותן עצה טובה.

הסוחר מנענע בראשו ומחייך אלי בסובלנות.

"איך, אם כן, אתה מסביר את הנבואה על מועד הפרישה שלי? מי יכול היה לנחש שאוותר על מסחר בגיל צעיר כל כך? כידוע לך, אני רק בן ארבעים ואחת."

"מקריות, כפי הנראה."

"ובכן, תן לי לספר לך סיפור קצר. לפני כמה שנים פגשתי אסטרולוג גדול בלהוֹר, ובעצתו התחלתי במשא ומתן על עיסקה גדולה. שותפי לעסקים באותה עת היה אדם מבוגר. הוא הזהיר אותי כי הסיכונים רבים מדי, סירב להיכנס לעיסקה ומשום כך פירקנו את השותפות בינינו. מימשתי את העיסקה לבדי. זו היתה הצלחה גדולה מאוד שהכניסה לכיסי אוצר קטן. לולא תמך בי האסטרולוג מלהוֹר, גם אני הייתי חושש מהעיסקה."

"אם כן, אתה מחזיק בדעה ש..."

בן לווייתי סיים את המשפט במקומי.

"חיינו מוּנְחים על ידי ייעודם, והייעוד הזה נראה במיקומם של הכוכבים!"

אני פוסח על התנגדותי להצהרתו ומחליף אותה במחווה של חוסר סבלנות.

"האסטרולוגים שראיתי עד עכשיו בהודו נראים בורים ומגוחכים, כך שאיני יכול להעלות בדעתי איזו עצה מועילה הם יכולים לתת למישהו."

"אהה, אל לך לבלבל בין איש משכיל כמו סודהיי באבו לבין אותם אנשים בורים שפגשת. האנשים האלה הם באמת שרלטנים, אבל סודהיי באבו הוא ברהמין נבון מאוד שגר בבית מרוּוח משלו. הוא העמיק בנושא במשך שנים רבות, ובבעלותו אוסף עצום של ספרים נדירים ביותר."

לפתע מתחוור לי כי בן לווייתי אינו שוטה. הוא שייך לאותו דור חדש של הודים מעשיים ומלאי התלהבות, אשר אינו מהסס להיעזר במשאבים החדשניים ביותר בשדה ההמצאות המערביות. הוא אפילו מקדים אותי במובנים מסוימים. הוא נושא עימו מסרטה נפלאה בו בזמן שאני איני יכול להתפאר ביותר מאשר מצלמת כיס פשוטה. המשרת שלו, שמוציא תרמוס ומוזג לנו משקה מצנן, מזכיר לי שלמרבה הצער כבר שכחתי מה דרוש למסע כדי שיהיה מצוין. אני יודע מדבריו שכאשר הוא נמצא בבומביי הוא משתמש בטלפון יותר משאי פעם השתמשתי בו אני באירופה. ועם זאת הוא מאמין באסטרולוגיה! אני תמֵהַּ על היסודות הסותרים המרכיבים את אישיותו.

"בוא נבין זה את זה," אני אומר לו, "האם אתה מקבל לחלוטין את התיאוריה שלפיה דרכו המקצועית של כל אדם וכל מאורע על פני האדמה מושפעים ממצב הכוכבים, שמרחקם מכדור הארץ הוא מעֵבר ליכולת התפיסה שלנו?"

"כן, אני מאמין," הוא ענה בשקט.

אני מושך בכתפי ולא יודע מה לומר.

"אדוני היקר, מדוע שלא תלך אליו ותנסה אותו בעצמך? בארצך יש אימרה: 'טוב מראה עיניים ממִשמע אוזניים'. תיווכח מה סודהיי באבו יוכל לגלות עליך. לי עצמי אין תועלת בשרלטנים זולים, אבל בגאוניותו של זה אני מאמין."

"א..ה..ם, יש לי ספקות לגבי אלה שמתפרנסים מחיזוי. יחד עם זאת, אעשה כדבריך. האם תוכל לקחת אותי אל האסטרולוג?"

"כמובן. בוא לביתי מחר אחרי הצהריים, נאכל משהו קל ונלך לבקר אותו."

אנו ממשיכים לשוט על פניהם של ארמונות, מקדשים עתיקים ואתרי תפילה קטנים מקושטים בפרחים צהובים. אני מביט בשוויון נפש במדרגות האבן הרחבות העמוסות בעולי רגל העסוקים בטבילה, ומהרהר בכך שאף על פי שהמדע מציין לזכותו, ובצדק, את בלימת האמונות הטפלות, עדיין עלי ללמוד שגישה מדעית צריכה לאַמֵת את ממצאיה. אם ידידי יכול להציג עובדות ברורות לרגש העמוק באמונה ובגורל שאותו הוא חולק עם מרבית בני ארצו, אחקור אותן בפתיחות רבה. 

* 

למחרת היום מביא אותי ידידי לרחוב עתיק וצר, העובר דרך בתים צפופים שטוחי גג. אנחנו עוצרים לפני בית אבן ישן ולא מטופח. הוא מוביל אותי דרך מעבר חשוך שתקרתו נמוכה, ואנחנו עולים בכמה מדרגות אבן שאינן רחבות מרוחבו של אדם. אנו חוצים חדר צר, ומוצאים את עצמנו במרפסת פנימית מרווחת אשר סביבהּ בנוי הבית.

כלב קשור מקבל את פנינו בנביחות רמות. תערוכה של עציצים גדולים, שכל אחד מהם מכיל מִגוון של צמחים טרופיים חסרי פרחים, פזורה לאורך המרפסת. אני הולך בעקבות ידידי אל תוך חדר חשוך וקודר, וכמעט מועד על כמה מרצפות שבורות שעל הסף. בעודי עומד בכניסה, אני מבחין בחול המפוזר על רצפת החדר, כמו זה המפוזר גם על רצפת המרפסת. אני תוהה האם האסטרולוג מוצא בגידול צמחים מרגוע מלימודיו הכוכביים?

ידידי קורא בקול לאסטרולוג, ששמו מהדהד אלינו בחזרה מהקירות העתיקים. אנו ממתינים שתיים־שלוש דקות, וממשיכים בקריאותינו לאסטרולוג. כך אנו עוזרים לכלב לשבור את דממת הבית הנראה נטוש לכאורה.

אני מתחיל לחשוש שביקורנו יהיה קצר ולא יישא פרי, כשלפתע מגיע לאוזננו רחש של מישהו היורד מהקומה העליונה. מייד לאחר מכן אני שומע קול גרירת רגליים מתקרב אל החדר.

דמות אדם שברירית, אוחזת נר בידה האחת וצרור מפתחות מרשרש בידה השנייה, מופיעה בפתח. לאחר שיחה קצרה בחדר האפלולי, פותח האסטרולוג דלת נוספת שכולנו עוברים דרכה. הוא מסיט הצידה שני וילונות כבדים ופותח את התריסים המסתירים את החלונות הגבוהים של המרפסת.

פניו של האסטרולוג מוארים לפתע באור החודר מבעד לחלונות הפתוחים. אני רואה לפנַי דמות הנראית כלקוּחה מעולם הרוחות ולא כאדם בעל קיום פיזי. מעולם לא פגשתי באדם הנראה חולני וחיוור כל כך. מבע פניו כפני מת, גופו הכחוש בצורה שלא תיאמן ותנועותיו האיטיות שלא מן העולם הזה חוברים יחד ויוצרים אפקט מסתורי. לובן עיניו, שבוהֵק במיוחד וכמו מעצים את הרושם המתקבל, משמש ניגוד חזק לאישונים השחורים כפחם.

הוא מתיישב ליד שולחן גדול גדוש בניירות. אני מגלה שהוא דובר אנגלית טובה למדי, ועם זאת רק לאחר שכנועים עולה בידי להניע אותו לנהל שיחה ישירה ללא עזרת צד שלישי כמתורגמן.

"בבקשה, הבן שבאתי לכאן כחוקר ולא כמאמין."

הוא מהנהן בראשו הקטן, הרזה. "ובכן, אני אבנה את ההורוסקופ שלך ואז יהיה עליך לומר לי אם אתה מרוצה."

"מה התעריף שלך?"

"אין לי מחיר קבוע. אנשים בעלי אמצעים משלמים לי שישים רופיות, אחרים משלמים עשרים רופיות. אני משאיר את הסכום לשיקול דעתך."

אני מקדים להבהיר לו, שלפני שנטריד את עצמנו לגבי העתיד הייתי רוצה לבחון את בקיאותו לגבי העבר, והוא מסכים.

הוא מעסיק את עצמו זמן מה בחישובים סביב תאריך הלידה שלי. לאחר כעשר דקות הוא רוכן אל מאחורי הכיסא שלו ומחפש משהו בערימה לא מסודרת של כתבי יד וניירות מצהיבים שעל הרצפה. לבסוף הוא מושך צרור קטן ומוכתם של רצועות נייר מלבניות. הוא עורך תרשים משונה על פיסת נייר, ואומר:

"זוהי מפת השמים בזמן שבו נולדת, והחומר הכתוב בסנסקריט מסביר את המשמעות של כל חלק בתרשים. כעת אפרט בפניך מה מספרים הכוכבים." הוא בוחן את התרשים בקפידה, מתעמק באחת הרצועות ומדבר שוב בקול נמוך, ללא רגש מיוחד, התואם כל כך את אישיותו.

"אתה כתב מהמערב? האם אני צודק?"

אני מהנהן לאישור.

מכאן ואילך הוא מספר לי על נעורַי כשהוא מתאר ברצף בהיר כמה התרחשויות מהשנים המוקדמות של חיי. בסך הכל הוא מציין בפני שבע נקודות חשובות בנוגע לעברי. חמש מהן נכונות פחות או יותר, והשתיים הנותרות שגויות לחלוטין. בצורה זו אני יכול לבחון עד כמה יש ערך ליכולותיו או שהן חסרות ערך לחלוטין.

כנותו של האיש ברורה לעין. אני כבר משוכנע שאין הוא מסוגל להונות במתכוון. שבעים וחמישה אחוזי הצלחה במבחן המקדים משכנעים מספיק על מנת לעורר חקירה נוספת בתחום האסטרולוגיה ההודית, אולם בנוסף מעיד הדבר כי היא אינה מדע ודאִי ומדויק.

פעם נוספת נובר סודהיי באבו בניירותיו הפזורים, ואז הוא מתאר את אישיותי במידת דיוק טובה למדי. אחר כך הוא מתאר את יכולותי המנטליות שהביאו אותי לעסוק במקצוע המותאם להן. כאן, שוב, הוא מרים את ראשו המלומד ושואל: "האם קראתי נכון?"

אינני יכול לערער על דבריו.

הוא נובר בניירותיו, לומד בשתיקה את התרשים, ומתחיל לדבר על העתיד:

"העולם יהפוך לך לבית. אתה תיסע לאורכו ולרוחבו, ועם זאת תישא איתך תמיד את קולמוסך ותמשיך בעבודת הכתיבה." ובאותה נימה הוא ממשיך ומפרט על שעתיד לקרות. איני יכול לחקור בקשר לתחזיותיו, אני מסתפק בהשאירי אותן במקומן – כתוּבות בכוכבים.[1]

הוא מסיים ושואל שוב אם אני שׂבע רצון. תיאורו המדויק למדי על אודות ארבעים שנותי האחרונות בכוכב המדהים הזה, ונסיונו הכמעט מושלם לתאר עבורי את האני המנטלי שלי, מרגיעים במידת מה את הביקורתיות שאיתה הגעתי אליו.

אני רוצה לשאול את עצמי, 'האם אין האיש עושה עבודת ניחוש מבריקה ותוּ־לא? האם אין אלה לא יותר מאשר שרבוטים אקראיים באוויר?' ומאידך, אני חייב להתוודות בגילוי לב שיכולת הניבוי שלו מותירה בי רושם רב. עם זאת, הזמן לבדו יעיד מה ערכם של כל אלה.

האם ייתכן שגישתי המערבית לנושא החידה האפלה של האמונה תקרוס עלי כמגדל קלפים רעוע? מה אני יכול להגיד על הנושא הזה?

אני נע לעבר החלון, עומד ובוהה דרכו אל הבית שממול ומגלגל את המטבעות שבכיסי.

לבסוף אני חוזר למקום מושבי ושואל את האסטרולוג שאלה: "מדוע נראה לך אפשרי, שכוכבים רחוקים כל כך יכולים להשפיע על חייהם של אנשים?"

הוא שב ועונה ברוֹך: "האם אין הגאות והשפל מתרחשים בהתאם למצבו של הירח? האם אין גופהּ של אישה מתנסה בשינוי כל חודש ירחי? האם העדר אור שמש לא גורם לאדם לשקוע במצבי־רוח דיכאוניים?"

"בהחלט כן," אני אומר, "אבל יהיה זה צעד מרחיק לכת להישען על כך בטיעוני האסטרולוגיה. מדוע שכוכב צדק או מאדים יטרידו את מנוחתי, ומה הקשר שלהם לכך שאטרף בים?"

הוא מביט בי בפָנים רגועים. "עדיף שתתייחס אל גרמי השמים רק כאל סימנים הניצבים ברקיע. למעשה, לא הם אלה המשפיעים עלינו אלא עבָרֵנו שלנו," הוא משיב. "לעולם לא תוכל להבין את התובנה העומדת מאחורי טבעה של האסטרולוגיה, אלא אם כן תקבל את התיאוריה שלפיה אדם נולד שוב ושוב, וגורלו עוקב אחריו מלידה ללידה. אם אפשרי לאדם לחמוק מן התוצאות של מעשיו השליליים בחיים אלה, הוא ישלם על כך בחייו הבאים. כמו כן, אם אין הוא זוכה בגמול על מעשיו הטובים במחזור חיים אחד, לבטח יזכה לכך במחזור חיים אחר. ללא האמונה שלפיה תחזור נשמת האדם לעולם הזה שוב ושוב עד אותו זמן שבו היא תגיע לשלמות, גורלם המשתנה של בני האדם ייראה לא יותר מאשר מקרה או גורל עיוור.

"איך מצב שכזה מתאפשר על ידי אלוהות הוגנת? לא כך הדבר. אנו מאמינים שכאשר אדם מת, תכונות האופי שלו, תשוקותיו, מחשבותיו ורצונותיו ימשיכו להתקיים עד אשר הם ייכנסו שוב לגוף בשר ודם, אשר יבוא בינינו בצורת תינוק רך שזה עתה נולד. המעשים הטובים והרעים שנעשו על ידו בחיים הקודמים יתגלמו בצורה המתאימה בחייו הנוכחיים ואפילו בחייו העתידיים. כך אנו תופסים את חידת הגורל. כשאמרתי שיום אחד תיטרף ספינתך ואתה תהיה בסכנה חמורה של טביעה, זהו הגורל שאלוהים, מתוך הצדק הנסתר שלו, הועיד לך בגלל איזה מעשה רע שנעשה על ידך בחיים הקודמים. לא הכוכבים הם אלה שכופים עליך את החורבן, אלא תוצאותיהן הבלתי נמנעות של פעולותיך בעבר. הכוכבים ומיקומם רק משמשים כתיעוד לגורל הזה.

"מדוע עליהם לנהוג כך – איני יכול לומר. לא היה באפשרותו של אף מוח אנושי להמציא את האסטרולוגיה; היא הגיעה אלינו לפני זמן רב כאשר נחשפה לטובת המין האנושי על ידי החוזים הגדולים בעת הקדומה."

כשאני מקשיב להסבריו הנחרצים האלה, קשה לי להחליט באיזו דרך עלי להגיב. הוא כורך את נשמתו וקורותיו של אדם בגחמותיו של הגורל, אך שום אדם מערבי בעל דעה צלולה לא יניח לעצמו לוותר על רכושו היקר מפז – הרצון החופשי. איזה תושב של חצי כדור הארץ המערבי יתמלא התלהבות לנוכח אמונה הגורסת כי לא הבחירה היא המכוונת אותו במעשיו, אלא גורל נתון? אני מביט במבוכה באיש החולמני והחיוור, המשוטט דרך סימניו הרחוקים של גלגל המזלות.

"האם ידוע לך," אני אומר לו, "שישנם מקומות מסוימים באזור הדרומי שבהם מעמדם של האסטרולוגים בא אחרי מעמד הכוהנים, ואין דבר בעל חשיבות כלשהי הנעשה בלי להיוועץ בהם תחילה? אנו האירופאים נלעג למצב שכזה, משום שאיננו מקבלים בעין טובה את דרך הנבואה. אנו מעדיפים לחשוב שאנו אנשים חופשיים ולא קורבן חסר ישע של גורל נוקשה."

האסטרולוג מושך בכתפיו. "באחד מספרינו העתיקים, ההִיטוֹפּאדֶסָה, נאמר: 'אין אדם המסוגל להתנגד לגורל הקבוע לו מראש, אשר כתוב על מצחו'. הוא מניח לדבריו לשקוע, ואז ממשיך – "מה ניתן לעשות? עלינו לשאת בתוצאות מעשינו."

אני מפקפק בהצהרה זו, ומביע את רגשותי.

חוזה הגורלות האישיים מתרומם מכיסאו.

אני מבין את הרמז ומתכוון לעזוב.

הוא ממלמל חרישית:

"הכל בידו של האלוהים. דבר אינו יכול לחמוק ממנו. מי מאיתנו חופשי באמת? האם יש מקום שאליו נלך ובו אלוהים אינו נמצא?"

ליד הדלת הוא מוסיף בהיסוס:

"אם ברצונך לבוא שוב, נוכל להמשיך לדון בנושאים האלה."

אני מודה לו ומקבל את הזמנתו.

"טוב, אם כן אצפה לך מחר, לאחר שקיעת החמה, בסביבות השעה שש."

* 

למחרת בשעת בין ערביים אני שב לביתו של האסטרולוג. אין בליבי כל כוונה לקבל מראש את כל מה שיאמר לי, אך גם לא גיבשתי אף תוכנית נגד. אני בא להקשיב, אולי ללמוד, אף כי הדבר תלוי בשאלה עד כמה ניתן לאַמֵת את הצהרותיו. כעת אני די מוכן לעריכת ניסויים – כמובן, במידה שתהיה לכך סיבה מוצדקת. יש לציין כי הקריאה שערך סודהיי באבו במפת ההורוסקופ שלי עוררה את התלהבותי עד כדי הכרה בכך שהאסטרולוגיה ההודית אינה הבל של אמונות טפלות, ובהחלט יכולה להצדיק חקירה לעומק. הבנה זו מייצגת את גבולותיה של גישתי בהווה.

אנו יושבים זה מול זה בצידי שולחן הכתיבה הרחב שלו. עששית פראפין שופכת אור עמום על המקום. עוד מיליוני בתים אחרים בהודו מוארים בערב זה באותה הדרך.

"יש ארבעה־עשר חדרים בבית הזה," אומר לי האסטרולוג. "הם מלאים בכתבי יד עתיקים שרובם כתובים בסנסקריט. זה מסביר מדוע אני צריך בית גדול כל כך אף על פי שאני גר לבדי. בוא ואראה לך את האוסף שלי."

הוא מסיר את העששית התלויה ומוביל אותי לחדר אחר. ארגזים פתוחים ערוכים מסביב לאורך הקירות. אני מביט לתוך אחד מהם ומוצא שהוא עמוס בספרים ובכתבי יד. אפילו רצפת החדר מוסתרת כולה תחת כמות עצומה של ניירות, צרורות של כתבי יד הכתובים על עלי דקל וספרים שכריכתם דהתה מיוֹשן. אני מרים ואוחז בידי צרור קטן, כל עלה מכוסה בסימנים בלתי מובנים ודהויים. אנו עוברים מחדר לחדר ומוצאים מראה זהה בכולם. נראה כי ספרייתו של האסטרולוג נמצאת במצב של אי סדר חסר תקנה, אך הוא מבטיח לי שהוא יודע את מיקומו של כל דף וספר. נדמה לי כי ביתו הוא מאגר של חוכמת הינדוסטן. ברור כי אינספור הדפים של כתבי היד העתיקים וספרי הסנסקריט הנמצאים כאן מכילים הרבה מן החוכמה המוזרה של הודו.

אנו שבים למקום מושבנו וסודהיי באבו מספר לי:

"כמעט את כל כספי השקעתי ברכישת הספרים וכתבי היד האלה. רבים מהם נדירים מאוד ועלו לי סכומים נכבדים, לכן אני עני ואביון היום."

"באֵילו נושאים הם עוסקים?"

"הכתבים עוסקים בחיי אנוש ובמסתורין האלוהי, כאשר רבים מהם מתייחסים לאסטרולוגיה."

"אם כן, בנוסף אתה גם פילוסוף?"

פיו הדקיק מסתיר חצי חיוך. "אדם שאינו פילוסוף טוב לא יהיה אסטרולוג טוב."

"סלח לי על שאני מוצא לנכון להעיר לך, אך אני מקווה שאינך מגזים בלימוד הספרים. הייתי המום מחִוורונך כשפגשתי בך בפעם הראשונה."

"זה לא מפתיע," הוא עונה. "זה שישה ימים שלא בא אוכל לפי."

אני מביע את דאגתי.

"אין זו שאלה של כסף. האישה שמבשלת עבורי מדי יום חולה. היא לא הגיעה שישה ימים," הוא אומר.

"אז מדוע, אם כן, שלא תזמין אישה אחרת?"

הוא מניד את ראשו בהחלטיות. "לא. האוכל שלי אינו יכול להיות מבושל בידי אישה ממעמד נמוך. אני מעדיף שלא לאכול במשך חודש ולא להרשות למצב כזה שיתרחש. אני חייב להמתין עד שבריאותה של אמתי תשוב אליה. מכל מקום, אני מצפה לשובה בתוך יום־יומיים."

אני מתבונן בו ביתר תשומת לב, ומבחין שהוא עונד את השרוך המקודש של 'בניו של ברהמה'. השרוך המשולש הארוג מפשתן שנח מתחת לסנטרו מונח על צווארו של כל תינוק בראהמיני, ואינו מוסר עד יום מותו. אם כן, הוא ברהמין.

"למה לך להטריד את עצמך בדעות קדומות על איסורים של הבדלי מעמדות?" אני דוחק בו, "בריאותך לבטח חשובה יותר מכך."

"אין זו דעה קדומה. כל אדם מעביר השפעה מגנטית, וזה אמיתי לחלוטין, אף על פי שהמכשור של המדע המערבי שלך עדיין לא גילה זאת. האישה המבשלת את המזון מעבירה אליו את השפעותיה, באופן לא מודע כמובן. טבּח בעל אישיות רדודה ישחית את המזון במגנטיות רעה, וזו תעבור אל האדם האוכל ממנו."

"איזו תיאוריה מוזרה."

"אבל זה נכון."

אני משנה את הנושא. "כמה זמן אתה אסטרולוג?"

"כבר תשע־עשרה שנים. בחרתי לעצמי את המקצוע לאחר נישואי."

"אהה, אני מבין."

"לא, אינני אלמן. שאסביר? בהיותי נער בן שלוש־עשרה נהגתי להתפלל לעיתים תכופות לאלוהים וביקשתי ידע, וכך קרה הדבר שנחשפתי לכמה אנשים שלימדו אותי ולספרים שונים. הייתי כה מוקסם מהלימוד, עד שהייתי יכול לשבת במשך כל היום ועוד עמוק אל תוך הלילה. הורי אירגנו עבורי חתונה. כמה ימים לאחר שנישאנו התרגזה עלי אשתי ואמרה: 'התחתנתי עם סֵפר מהלך!' ביום השמיני לנישואינו היא ברחה עם העגלון שלנו."

סודהיי באבו עוצר מדיבורו. ואני לא יכול שלא לחייך מהערתה העוקצנית של אשתו, חושב על כך שבריחתה המהירה לבטח השאירה רושם עז בהודו השמרנית. אך דרכה של אישה עקלקלה ומפותלת, ולעיתים היא מעבר לתחום בינתו של אדם.

"לאחר זמן מה התאוששתי מההלם," הוא ממשיך, "ושכחתי אותה. כל רגשותי נעלמו. כעת הלכתי והעמקתי, עוד יותר מבעבר, בלימודי האסטרולוגיה והמסתורין האלוהי. באותה עת החל הלימוד הגדול ביותר שלי, הספר של ברהמה צ'ינטה."

"האם תוכל לספר לי במה עוסק הספר?" אני שואל.

"את שם הנושא ניתן להגדיר כ'המדיטציה האלוהית' או 'החיפוש אחר ברהמה' או אפילו 'הידע האלוהי'. העבודה כולה מכילה כמה אלפי דפים, אולם החלק שלמדתי אני הוא רק קטע קטן. לקח לי עשרים שנה בקירוב לאסוף אפילו את המעט הזה, זאת משום שהספר קיים רק בחלקים הפזורים פה ושם. אט־אט אספתי אותם מאזורים שונים בהודו, בעזרת אנשים שעזרו לי בכך. בספר יש שנים־עשר פרקים עיקריים, והרבה תת־פרקים. הנושאים העיקריים הם פילוסופיה, אסטרולוגיה, יוגה, חיים אחרי המוות, ונושאים עמוקים אחרים."

"האם ידוע לך על איזשהו תרגום של הספר לאנגלית?"

הוא מניד את ראשו לשלילה. "מעולם לא שמעתי על תרגום כזה, מעטים אפילו ההודים היודעים על קיומו של הספר. ויתֵרה מזאת, הוא אף נשמר בסוד בקנאות רבה. במקורו הוא הגיע מטיבט, שם ראו בו מקודש ורק תלמידים נבחרים הורשו לקרוא בו וללמוד ממנו."

"מתי הוא נכתב?"

"הוא חובר לפני אלפי שנים על ידי הקדוש בריגהו, אשר חי כל כך מזמן עד שאיני יכול לתת לך אומדן מדויק. הספר מלמד שיטה של יוגה השונה באופן משמעותי מכל השיטות האחרות הקיימות בהודו כיום. אתה מתעניין ביוגה, הלא כן?"

"איך אתה יודע זאת?"

כתשובה מוציא סודהיי באבו חרש את המפה שערך בהתאם לתאריך הלידה שלי, ומניע את עפרונו לאורך סימנים משונים המייצגים מערכי כוכבים וגרמי שמים.

"ההורוסקופ שלך מפתיע אותי. הוא יוצא דופן לגבי אדם אירופאי, ואפילו לגבי הודי הוא אינו שכיח. הוא מראה שתהיה לך נטייה חזקה ללימודי יוגה, וגם על כך שתזכה ליהנות מחסדו של קדוש שיעזור לך לרדת לעומקו של הנושא. עם זאת, לא תגביל את עצמך ליוגה בלבד, אלא אף תהיה בקיא בפילוסופיות מיסטיות אחרות."

הוא עוצר ומביט ישר אל תוך עיני. בתחושה עדינה בתוכי אני חש שהוא עומד לחלוק עימי הבנה שתעיד על חייו הפנימיים.

"קיימים שני סוגי חכמים: אלה השומרים באנוכיות את הידע שלהם לעצמם, ואלה שלאחר שזכו להארה חולקים אותו בחופשיות עם כל מי שמבקש אותו. ההורוסקופ שלך מראה שאתה קרוב לשער ההארה. משום כך מילותי לא ייפלו על אוזניים ערלות. אני מוכן להעביר את הידע שלי אליך!"

אני נדהם לנוכח התפנית המוזרה. בהתחלה באתי לסודהיי באבו על מנת לבדוק את השמועות על האסטרולוגיה ההודית; חזרתי בשנית כדי לשמוע את המשך טיעוניו בהגנה על ההשערות הבסיסיות; וכעת, באופן מפתיע במיוחד, הוא מציע לי להיות המורה שלי ליוגה!

"אם תתאמן בדרך של ברהמה צ'ינטה, לא תזדקק למורה," הוא ממשיך. "נשמתך שלך תהפוך לך למדריך."

לפתע אני עומד על טעותי ותוהה האם הוא קרא את מחשבותי.

"הפתעת אותי!" זה כל מה שאני יכול לומר.

"כבר הדרכתי כמה אנשים בידע הזה, אך מעולם לא החשבתי את עצמי בתור המאסטר שלהם אלא רק כאח או חבר, ולכן אין לי כוונה להיות המורה שלך במובן המקובל. רוחו של הקדוש בריגהו פשוט תשתמש בגופי ובהכרתי על מנת להעביר את הידע שלו אליך."

"אינני מבין איך אתה יכול לשלב את מקצוע האסטרולוגיה עם לימודי היוגה?"

ידיו הרזות פורשׂות את עצמן על השולחן.

"ההסבר הוא כזה. אני חי בעולם ומשרת אותו דרך עבודתי, שרצה הגורל והיא אסטרולוגיה. שנית, אני מסרב שיראו בי מורה ליוגה, משום שבברהמה צ'ינטה שלנו המורה היחיד הוא אלוהים. הוא המורה היחיד שאותו אנו מכירים ומוקירים, הוא הנשמה האוניברסלית הנמצאת בתוכנו והמלמדת אותנו. ראֵה בי אח אם תרצה, אך אל תראה בי מורה רוחני. אלה שיש להם מורה רוחני נוטים להישען עליו ולהיות תלויים בו, במקום בנשמתם שלהם."

"ואתה עדיין סומך על האסטרולוגיה, לשם הדרכה," אני משיב במהירות, "במקום לסמוך על נשמתך שלך."

"אינך צודק. למעשה, כיום איני מסתכל עוד על ההורוסקופ שלי. קרעתי אותו לפני שנים רבות."

אני מביע את תדהמתי לנוכח ההצהרה הזאת, והוא ממשיך:

"מצאתי את האור, ואינני זקוק עוד לאסטרולוגיה על מנת שתדריך אותי, אולם אלה שעדיין מהלכים בחשכה יכולים להיעזר בה רבות. הפקדתי את חיי במלואם בידיו של האל. אני ממלא את המשימה הזאת עד תומה תוך ויתור מוחלט על העתיד והעבר. כל מה ששולח לי האל אני מקבל באהבה, כי זה רצונו. הקדשתי את כל־כולי – גופי, הכרתי, הפעולות והרגשות – להגשמת רצונו של האלוהים."

"ניקח לדוגמה מצב שבו פושע בא ומאיים על חייך, האם תקבל זאת כרצונו של האל ולא תעשה דבר?"

"כאשר סכנה כלשהי עולה, אני יודע שכל שעלי לעשות זה להתפלל אליו וכהרף עין להתעטף בהגנתו. תפילה היא חיונית ובפחד אין כל צורך. אני נוהג להתפלל לעיתים תכופות והאל מגן עלי בדרכו המופלאה. בכל התלאות הרבות שעברתי הייתי מודע לחמלה ולעזרה הרַבּה שניתנה לי, ובכל עת בטחתי בו לחלוטין. יבוא יום וגם אתה תתעלם מהעתיד ותנהג בו בשוויון נפש."

"יידרש שינוי מאוד משמעותי שיחול בי לפני שדבר כזה יקרה," אני מעיר ביובש.

"שינוי זה יקרה לבטח."

"האם אתה בטוח?"

"כן, אינך יכול לחמוק מגורלך. הלידה הרוחנית המחודשת הזאת היא אירוע שבא מאלוהים, בין אם האדם מחפש אותה או לא."

"דבריך מוזרים, סודהיי באבו."

נפלאות דרכי האל – רעיון נעלם זה שימש כבסיס בכל כך הרבה שיחות שניהלתי כאן בהודו. ההודים דתיים במהותם, ולעיתים קרובות אני חש תסכול רב מהיכולת ומהדרך הפשוטה שבה הם זוכרים ומציגים את האלוהים. האם אפשרי בכלל, מבחינתם, לקבל נקודת השקפה של מערבי ספקן שוויתר על אמונה כנה ופשוטה מתוך מניעים מורכבים? אני מבין שוויכוח עם האסטרולוג בנושא האלוהות יהיה חסר טעם ולא ישיג שום מטרה.

אין לי כל כוונה להשתתף בוויכוח תיאולוגי שמן הסתם הוא יציג לפנַי, לכן אני עובר לנושא שנראה כפחות שנוי במחלוקת.

"בוא ונדבר בעניין אחר, מאחר שאלוהים ואני לא נפגשנו מעולם."

הוא נועץ בי את מבטו. עיניו המיוחדות, שצבען שחור ולבן, חוקרות את נשמתי.

"לא ייתכן שנפלה טעות במפת ההורוסקופ שלך, או שעלי לחסוך ממך את הידע שלי משום שההכרה שלך עדיין לא מוכנה לו. אין טעות בתנועתם של הכוכבים. מה שאינך יכול לעכל היום ישהה במחשבותיך לתקופה מסוימת ואז ישוב אליך בהבנה מלאה. אני חוזר ואומר שאני מוכן להעביר לך את הדרך של ברהמה צ'ינטה."

"ואני מוכן ללמוד אותה." 

* 

ערב אחרי ערב אני מבקר בבית האבן הישן של האסטרולוג, שם אני זוכה לחוות ולהתנסות בלימוד הברהמה צ'ינטה. אור העששית החיוור מרצד על פניו הצרים בזמן שהוא חונך אותי למסתוריות של דרך היוגה הקדומה מטיבט[2]. אף לא פעם אחת קורה שהוא נוקט גישה של עליונות רוחנית או של מורה אנוכי. הוא התגלמות הענווה. לאורך כל השהות המבורכת עימו אני מתרשם עמוקות מהדרך הבלתי שיגרתית שבה בחר להעביר את הידע. בהוראתו הצנועה הוא בוחר תמיד לפתוח במשפט: "בידע הברהמה צ'ינטה נאמר..."

"מהו הנושא הנעלה, המטרה הנשגבת בידע הברהמה צ'ינטה?" אני שואל אותו ערב אחד.

"אנו מבקשים להגיע למצב של הטראנס המקודש, משום שבחוויה עילאית זו מקבל האדם את ההוכחה המושלמת לכך שהוא הנשמה. אז משתחררת ההכרה שלו מכל הסובב אותה. העצמים נמוגים והעולם החיצון נדמה כנעלם. הוא מגלה את הנשמה כממשות חיה אמיתית בתוכו, והיא מציפה אותו באושר, שלווה ועוצמה. כל שאדם צריך הוא התנסות יחידה שכזו כדי להגיע להוכחה כי בתוכו מתקיימים האלוהים וחיי הנצח. מעתה ואילך ינצור זאת בליבו לתמיד."

צל של ספק עולה בי:

"האם אתה בטוח שכל מה שתיארת לי אינו ביטוי עמוק של שכנוע עצמי?"

חיוך קל עולה על שפתיו.

"כאשר אֵם יולדת תינוק, האם ישנה אפשרות כלשהי שיעלה ספק בליבה ולוּ לרגע קט במה שקורה? לאחר זמן, כשהיא שבה ומתבונת על החוויה, האם יעלה בדעתה שהכל היה שכנוע עצמי? וכאשר היא רואה את בנה גדֵל ומתפתח אל מול עיניה שנה אחר שנה, האם תפקפק בקיומו? באותה הבהירות מופיעים חבלי הלידה בלידה הרוחנית המחודשת כאירוע כה משמעותי בחייו של אדם, אירוע בלתי נשכח המשפיע רבות ומשנה הכל עבורו. כאשר חוֹוים את המצב המקודש של מודעות העל, נוצר בהכרה סוג של רִיק. אלוהים, או, כיוון שקשה לך לקבל את המילה הזאת – הנשמה, אותו כוח עליון, מתגלה וממלא את הריק. כשזה קורה, לא ניתן עוד להתעלם ממנו והאדם מתמלא שמחה עצומה. הוא גם מרגיש אהבה ללא גבול לבריאה כולה. הגוף עצמו ייראה למתבונן מהצד לא רק במצב של טראנס עמוק אלא כמת, משום שכאשר מושגת אותה נקודה עמוקה של ריכוז, הנשימה נעצרת לחלוטין."

"האין הדבר מסוכן?"

"לא. תרגול הטראנס נעשה בְּמָקום מבודד לגמרי או כאשר חבר קרוב שומר. אני נכנס לעיתים קרובות למצב הטראנס המקודש, ותמיד אני יכול לצאת ממנו בכל זמן שאחפוץ. בדרך כלל אני נשאר בו שעתיים־שלוש וקובע מראש את זמן הסיום. זוהי חוויה מופלאה, משום שאת מה שאתה רואה כיקום כולו, אני חוזה בשנית בתוך תוכי! משום כך אני אומר שכל שעליך ללמוד יכול להילמד מנשמתך שלך. לאחר שאשלים את העברת הידע של היוגה של ברהמה צ'ינטה אליך, לא תזדקק לשום מאסטר, לא יהיה לך צורך בשום הדרכה חיצונית."

"לך עצמך לא היה מורה מעולם?"

"אף לא אחד. מעולם לא חיפשתי מורה מאז שגיליתי את סודות הברהמה צ'ינטה. אף על פי כן, כמה מורים גדולים ביקרו אותי מפעם לפעם. זה התרחש כאשר שהיתי במצב המקודש שבו חוויתי במודעות מלאה את עולמי הפנימי. קדושים גדולים אלה התגלמו לפנַי בצורתם העל־טבעית ובירכו אותי בהניחם את ידיהם על ראשי. משום כך אני חוזר ואומר – בְּטַח בהדרכה של נשמתך שלך, והמורים יופיעו בעולמך הפנימי בלי שתצַפה לכך."

במשך שתי הדקות הבאות שוררת דממה. סודהיי באבו נדמה כעטוף בענן מחשבותיו. ואז, במלוא הענווה ובשקט, אומר החונך המוזר הזה:

"פעם, במהלך טראנס מקודש, פגשתי בישו."

"אתה מדהים אותי!" קראתי בקול.

אך הוא לא הזדרז להסביר. במקום זאת הוא גילגל לפתע את עיניו כלפי מעלה בצורה מעוררת דאגה.

עוד דקה מתוחה של דממה משתררת, ורק כאשר הוא מחזיר את עיניו למצבן הרגיל אני נרגע.

כשהוא פונה אלי בשנית, שוב מצטייר לו אותו צל של חיוך מסתורי על שפתיו.

"כזו היא גדולתו של הטראנס המקודש, שהמוות אינו יכול לבוא על האדם בזמן שהוא נמצא במצב זה. ישנם יוגים בצד הטיבטי של הרי ההימאליה, שהתאמנו והשיגו שלמות בנתיב הברהמה צ'ינטה. מאחר שהם נהנים לעשות זאת, הם בחרו להתבודד במערות בהרים, שבהן הם נכנסים למצב הטראנס המקודש באופן העמוק ביותר. במצב זה הדופק נעצר, הלב אינו פועם עוד, והדם פוסק מזרימתו בגוף הדומם. כל מי שימצא אותם עלול לחשוב שהם מתים. אל תעלה בדעתך שהם נמצאים במצב כלשהו של שינה, משום שהם בהכרה מלאה כמוך וכמוני. הם נכנסו לעולמם הפנימי, בו הם חיים חיים נעלים יותר. ההכרה שלהם הפכה למשוחררת ממגבלות הגוף, והם גילו את היקום כולו בתוכם. יום אחד הם ייצאו ממצב הטראנס, אולם אז הם יהיו בני מאות רבות של שנים."

שוב אני מתוודע לאותה תפיסה מסורתית מדהימה לגבי חיי הנצח. נראה כי היא תלך בעקבותי באשר אלך תחת השמש המזרחית הזאת. אולם האם יעלה בידי אי פעם לאתר פנים מול פנים אחד מאותם בני אלמוות אגדיים? והאם יקרה שהמערב יגלה ויקבל כתרומה מדעית ופסיכולוגית את קסם הידע העתיק מטיבט? מי יודע? 

* 

שיעור היוגה האחרון שלי בדרך המופלאה של הברהמה צ'ינטה מגיע לסופו.

אני מצליח לשכנע את האסטרולוג המתבודד להעז ולצאת מביתו, שאותו הוא נוהג לעזוב רק לעיתים נדירות, כדי לחלץ את עצמותיו. אנו משוטטים בסימטאות הצרות של העיר תוך ניסיון להימנע מהשווקים הצפופים שחסמו את דרכנו אל הנהר. על אף כל הלכלוך עתיק היומין והצפיפות הרַבּה, בָּנארס מעלה מחזה ססגוני במיוחד בפני האדם הבוחר לטייל ברחובותיה.

אלו הן שעות אחר הצהריים, ובן לווייתי נושא על כתפיו שמשייה רחבה כמו כדי להישמר מקרני השמש. גיזרתו השברירית ותנועותיו הרפות לא נועדו להליכה מהירה, ואני משנה את מסלולנו כדי לקצר את הדרך.

אנו פוסעים לתוך רחוב פועלי הנחושת. האוויר מלא בצלצול הלמות הפטישים של בעלי המלאכה המזוקנים. יצירותיהם, כלי מתכת בוהקים, זוהרות באור השמש. אפשר לראות כאן גם מִגוון רחב של דמויות נחושת – ייצוג ארצי לאלים המרכזיים מהפנתיאון ההודי.

ברחוב אחר, אדם זקן כורע בַּצֵל בצד הדרך. הוא מביט אלי בעיניו העמומות ובפניו מעוררי הרחמים. בלי לחשוש הוא מבקש נדבה.

אנו פוסעים בעצלתיים דרך רחוב סוחרי הגרעינים, היכן שדוכני עץ קטנים מציגים ערימות גרעינים אדומים ומוזהבים. הסוחרים יושבים ברגליים שלובות או שפופים על עקב וירך לצד סחורתם. הם מביטים בזוג המוזר החולף על פניהם וממשיכים להמתין בסבלנות ללקוחות.

שלל ניחוחות מתמזגים זה בזה ללא כל הבחנה ברחוב הבא. כשאנו מתקרבים אל הנהר, אנו צועדים היישר לתוך אזור הנדמה כשטח ציד עבור מקבצי הנדבות. קבצנים כחושים גוררים עצמם לאורך הדרך המאובקת. אחד מהם קרֵב אלי ומביט בסקרנות היישר לתוך עינַי, פניו מקרינים עצב אינסופי הנוגע לליבי ומביך אותי.

בהמשך אני כמעט מועד על זקנה שדופה, שגופהּ נראה כשק עור התלוי על עצמות זקורות. גם היא מישירה מבט לתוך עיני. אין תוכחה בעיניה, רק השלמה קהה. אני מוציא את ארנקי. היא מתמלאת מייד מרץ וחיוּת חדשה, מושיטה זרוע צנומה ולוקחת את המטבעות שאני מציע לה.

כולי נרעד מרגש ההודיה המציף אותי על מזלי הטוב. על כך שיש לי שפע של מזון, בגדים חמים, קורת גג וכל שאר הדברים הדרושים לי. כשאני חושב על העיניים המוטרדות של אותם חסרי מזל אומללים, אני חש אשמה. מהיכן הזכות שלי ליהנות מאותה עמדה המקנה לי בעלות על כל כך הרבה רופיות, כל כך הרבה מטבעות, בעוד שלַקבצנים חסרי המזל האלה אין דבר מלבד כמה בלויי סחבות? נניח שעקב איזה שיבוש בלידה, או ביש מזל אחר, הייתי נולד במקומו של אחד מהם? אני משתעשע עם מחשבות האימה האלו זמן מה בראשי, אך בסופו של דבר האימה עוזרת לי לשלח אותן אל תהום השיכחה.

מהי המשמעות העומדת מאחורי סוד המקריות? איך ייתכן שגורל לידה בלבד קובע שהאחד יחיה ברחוב הזה כשהוא לבוש בלויי סחבות מוכתמים, והאחר לבוש חליפות משי בארמון שבצידו השני של הנהר? החיים הם חידה סתומה. הדבר נשגב מבינתי.

"בוא נשב כאן," אומר האסטרולוג כשאנו מגיעים אל הגנגס. אנו יושבים בצל ומביטים מטה לעבר הנהר, מעל מדרגות אבן רחבות, משטחים לנוודים ורציפים מזדקרים. קבוצות קטנות של עולי רגל באות ועוזבות ללא הפסקה.

שני צריחים צרים ונאים מאמירים בחן אל שמים שצבעם כצבע הפנינה, לגובה של כמעט שלוש מאות רגל. הם מסמלים את המסגד שובה הלב של אורַנגזֶבּ, זיכרון מן העבר האיסלמי בעיר שהיא ההודית ביותר בין ערי הודו.

האסטרולוג, שמבחין בכך שמוחי עסוק באומללותם של הקבצנים, מפנה לעברי את פניו החיוורים. "הודו היא ארץ ענייה," הוא אומר עם מידה של התנצלות בקולו. "אנשיה שקעו בעצלות. האנגלים ניחנו בכמה מעלות טובות, ואני מאמין שאלוהים הביא אותם לארצנו על מנת שנפיק תועלת מנוכחותם. לפני שהם הגיעו החיים לא היו בטוחים, חוק וסדר הוזנחו לעיתים קרובות. כולי תקווה שהאנגלים לא יעזבו את הודו; אנו זקוקים לעזרתם, אבל כעת זה צריך להיעשות תוך בניית מערכת יחסים של אחווה וידידות, ולא באילוץ ושימוש בכוח. מכל מקום, גורלן של שתי האומות הוא להגשים את עצמו."

"אה, אמונתך בגורל שבה ועולה!"

הוא מתעלם מהערתי ושוקע בדממה. לאחר דקה ארוכה הוא שואל:

"איך יכולים שני האנשים לחמוק מרצונו של האל? יום תמיד יבוא אחרי לילה ולילה אחרי יום. כך גל ההיסטוריה של האומות. שינויים גדולים עוברים על העולם כולו. הודו שקעה לתוך עצלות ורפיון, אולם היא תעבור שינוי עד אשר שאיפות ומאוויים יקדמו את כל פעילותה. אירופה שבויה בפעילות מעשית, אבל השפעתה של החומרנות תחלוף והיא תַפנה את פניה לשאיפות נעלות יותר. היא תִפנה לחפש אחר התוכן הפנימי. דבר דומה יתרחש באמריקה."

אני מקשיב בדממה.

"מסיבה זו ינועו התורות הפילוסופיות והרוחניות שלנו אל המערב כמו גל מהאוקיינוס," הוא ממשיך את דבריו ועל פניו ארשת רצינית. "קיימים כבר תרגומים מכִּתבי היד בסנסקריט וספרים קדושים נוספים לשפות מערביות, אך חומרים כתובים רבים עדיין חבויים בספריות, במערות באזורים מרוחקים בהודו, בנפאל ובטיבט. גם הם יהיו חייבים להיוודע לָעולם בסופו של דבר. לא יחלוף זמן רב עד שהפילוסופיות העתיקות והידע הפנימי העמוק של הודו יתחברו עם המדע המעשי של המערב. מידת החשאיות שהיתה נהוגה בזמנים עברו חייבת לפַנות דרך ולהתאים לצרכים המיידים של המאה הזאת. אני שמח על כך שכל זה עומד לקרות."

אני בוהה אל מימיו הירקרקים של הגנגס. באופן תמוה, הנהר כה שלֵו עד כי בקושי ניתן להבחין בזרימה. פני המים מנצנצים בזוהר השמש.

הוא פונה אלי שוב:

"גורלו של כל גזע אנושי חייב להגשים את עצמו, כמו שגם ייעודו האישי של כל אדם חייב להתגשם. האל הוא כל־יכול. בני האדם והאומות אינם יכולים לחמוק מהגורל שקבעו לעצמם, אולם הם יכולים לקבל הגנה בשעת צרה ואף להינצל מסכנות גדולות."

"ואיך יכול אדם להשיג הגנה שכזו?"

"על ידי תפילה, על ידי כך שיאמץ טבע פשוט כשל ילד בעודו פונה אל הכל־יכול, ובכך שיזכור אותו בליבו בכוונה פנימית עמוקה ולא רק משׂפתיו החוצה, במיוחד לפני התחלת כל פעילות שהיא. בימים שמחים נסֵה ליהנות וראֵה בהם ברכה מאלוהים, ובעת הקשה נסה לקבל זאת ממש כתרופה הבאה לרפא את מחלתך הפנימית. אל תפחד מאלוהים, זכור כי הוא אל רחום וחנון."

"אם כך, אינך מאמין שאלוהים מרוחק מהעולם הזה?"

"לא. אלוהים הוא נשמה החבויה בכל אדם והשוכנת בכל דבר ביקום כולו. אם מתגלה לעיניך יפי הטבע, נוף קסום למשל, אל תסגוד לדבר עצמו. עליך לזכור שהוא יפה משום אותה שכינה הנוכחת בו. ראה את האלוהות בכל חפץ ואדם, ואל תניח לעצמך ללכת שבי אחר צורתם החיצונית בעודך שוכח את הנשמה הפנימית המעניקה להם חיים."

"אתה ממזג את התיאוריות שלך על אמונה, דת ואסטרולוגיה באופן מיוחד ביותר, סודהיי באבו."

הוא מביט בי בפנים חמורי סבר.

"מדוע אתה מציג זאת כך? התיאוריות הללו אינן פרי יצירתי. הן הועברו אלינו מהתקופה הקדומה ביותר, מהעבר הרחוק. הכוח העצום של הגורל, האמונה החזקה באל והידע של השפעת גרמי השמים היו ידועים לאנשים מימי קדם. הם לא היו פראיים כמו שאתם במערב מדמיינים. אך האם לא חזיתי זאת? המערב יגלה מחדש, עוד לפני סוף המאה הזאת, עד כמה אמיתיים הם הכוחות הנסתרים הללו המשפיעים על חייהם של בני האדם."

"זו תהיה משימה קשה במיוחד לבני המערב, לוותר על הדעה המושרשת בהם היטב אשר לפיה האדם חופשי לבנות או להרוס את חייו על פי רצונו."

"כל המתרחש הוא לפי רצון האל, ומה שנדמה לנו כרצון חופשי אינו אלא התגלמות של כוחותיו שלו. הכל־יכול מעניק לאדם בחזרה את הפירות הטובים או הרעים, שהם תוצר מעשיו ומחשבותיו בחיים קודמים. הטוב ביותר הוא לקבל את רצונו, אך אל לו לאדם להתייסר אם הוא מבקש מהאל שיחזק את כוחותיו כדי שיוכל להתמודד איתם."

"בוא נקווה שיש צדק בדבריך, לטובת אותם קבצנים חסרי המזל שפגשנו."

"זוהי התשובה היחידה שיש בידי לתת לך," הוא משיב בקצרה. "אם תתמיד ללכת בשביל אל תוך נשמתך שלך, בדרכה של הברהמה צ'ינטה אשר הוריתי לך, אותן בעיות יתבהרו מעצמן."

אני מבין כי הוא הביא אותי עתה לגבולות יכולת ההסבר שלו, וכי מעתה ואילך עלי למצוא את דרכי בכוחות עצמי.

באחד מכיסי מעילי מתחבא לו מברק גורלי המפציר בי לעלות על רכבת ולהסתלק מבָּנארס. בכיס השני נחה לה מצלמת קודאק מתקפלת. אני מבקש מהאסטרולוג רשות לצלם אותו. הוא מסרב בנימוס.

אני מפציר בו ביתר שאת.

"אבל לשם מה?" הוא מוחה. "פנַי המכוערים ובגדַי המרופטים?"

"בבקשה! תמונתך תזכיר לי אותך, בעוד שנים, כשאהיה, כנראה, באיזו ארץ רחוקה."

"התזכורות הטובות ביותר," הוא עונה ברוֹך, "יהיו מחשבות קדושות ומעשים בלתי אנוכיים."

אני נכנע להתנגדותו באי רצון, והמצלמה שבה ונעלמת בתוך כיסי.

כשהוא קם ממקומו בסוף כדי לשוב ואני מתחיל ללכת בעקבותיו, אני מגלה בסמוך אלינו דמות ישובה, של אדם התופס מחסה מן השמש הקופחת תחת שמשיית במבוק עגולה וגדולה. פניו השקועים במדיטציה עמוקה וצבעה החום־צהבהב של גלימתו מעידים כי הוא אדם קדוש השייך למסדר עליון.

אנו ממשיכים בדרכנו ונתקלים בפרה, כפי הנראה חבֵרה במִגוון הקדוש המצוי כה בשפע בבָּנארס, ישֵנה בתנוחה מוזרה האופיינית כל כך לבנות מינה. היא שׂרועה לרוחב הדרך בעוד רגליה מקופלות תחת בטנה.

אנו מגיעים לחנות של חלפן הכספים, שם אני קורא לכרכרה ומשם נפרדות דרכינו. 

* 

במהלך הימים הבאים אני שוקע בלהט הנדודים, ומבלה את לילותי בבתי הארחה שבצידי הדרכים, שהוקמו על ידי הממשלה עבור נושאי משׂרות ציבוריות הנוסעים במסגרת תפקידם ואנשים אחרים שפניהם מועדות אל מרכז היבשת.

אחד מאותם בתי הארחה ראוי לציון מיוחד, לא בגלל הנוחיות אלא מפני שאני מגלה בו מושבת נמלים מפותחת מאוד. לאחר שעתיים של ייסורים ומאמצים כושלים להדוף את מתקפותיהן אני מחליט לנטוש את המיטה ולהעביר את הלילה על הכיסא.

הזמן עובר באיטיות והתחושה לא נוחה, עד שמחשבותי מרפות מן התנאים הסובבים ובמקום זאת בוחרות להתמקד בפילוסופיית הגורל של האסטרולוג מבָּנארס.

במקביל אני נזכר באותם קבצנים אומללים שגררו את עצמם רעבים לאורך הרחוב. החיים אינם מניחים להם לחיות ואינם מניחים להם למות. ייתכן שחלפן הכספים המרווארי[3] האמיד יחלוף על פניהם בכרכרה מקושטת ונוחה, והם מצידם יקבלו אותו כשם שהם מקבלים את סבלם, בכניעה מלאה לרצונו של האל. בארץ זו של שמים בוערים, אפילו מצורע מעורר רחמים נראה כשׂבע רצון מגורלו. כזו היא אותה אמונה מסממת המחלחלת לעצמותיהם של הודים רבים כל כך!

אני מבין עד כמה חסר תועלת מצד בן המערב – לוחם הרצון החופשי, להתנצח עם בן המזרח – חסיד כוחות הגורל. לזה האחרון רק צד אחד למטבע, הצד שמקבל ללא ביקורת וחקירה את האמונה שכלל לא קיימת בעיה! הגורל שולט בבני האדם ואין עוד דבר להוסיף על כך.

איזה בן מערב המאמין בעצמו יאהב את הרעיון שאנו, בני האדם, איננו אלא בובות תלויות על חוט הגורל, הנעות מעלה מטה, ימינה או שמאלה על פי משאלתה של יד מכוונת בלתי נראית?

אני נזכר בהתפרצותו יוצאת הדופן של נפוליאון לפני צבאו שעמד לחצות את הרי האלפּים במבצע מבריק: "בלתי אפשרי? אין מילה כזו במילון שלי!"

אולם חזרתי ולמדתי את תולדות חייו המרתקים של נפוליאון, וזכרוני מחזיר אלי קטע מוזר שהוא כתב בסנט הלנה, כשמוחו העצום חזר ושיחזר את עברו.

"מאז ומתמיד האמנתי בגורל. מה שכתוב בשמים – כתוב... כוכבִי דעך; חשתי את המושכות נשמטות מידַי, ועדיין לא היה בידי לעשות דבר!"

אדם המחזיק באמונות כה סותרות ומנוגדות לא יוכל לפתור את המסתורין, וספק אם מישהו אכן הגיע אי פעם לפתרון מושלם. נראה כי מאז שהחל המוח האנושי לפעול, עלתה בעיה עתיקת יומין זו לדיון בין אנשים מכל רחבי העולם, מהקוטב הצפוני ועד לדרומי. בעלי הביטחון המופרז מצאו, כתמיד, פתרון לשביעות רצונם. הפילוסופים מתלבטים עדיין עם ה'בעד' וה'נגד', אך מהססים להגיע לעמק השווה.

איני שוכח את ניתוח מפת ההורוסקופ שלי ברמת דיוק כה מפתיעה על ידי האסטרולוג. אני מהרהר בו ברגעים מיוחדים, ותוהה שמא משהו מתוך האמונה השטותית הזאת הצליח לחדור לראשי. בכל פעם שאני נזכר איך האיש הזה, בעל תפיסת החיים הצנועה, קרא את עברי, איך חזר וציין את כל ההתרחשויות המרגשות מן העבר ועד להווה הזמני, אני מהסס וחש פיתוי לאסוף חומר לסֵפר עב־כרס שיעסוק בשאלה עתיקת היומין הזאת של הגורל והרצון החופשי. אולם ברור לי שתהיה זו מטלה חסרת תועלת להניח לעטי להשתעשע במחשבות על גורל, בעוד שסביר להניח שאסיים באותה אי ודאות שבה התחלתי. וזאת משום שיהיה עלי לכלול בספר את נושא האסטרולוגיה, כך שהמשימה תהפוך מסובכת ותהיה מעֵבר לכוחותי. עם זאת, כה כבירים הם צעדי ההמצאות החדשניות עד שלא ירחק היום שבו נטייל בכוכבי הלכת הרחוקים! בעת ההיא ניתן יהיה לגלות האם קיימת השפעה אמיתית כלשהי של מערך הכוכבים על חיינו. בינתיים, אדם יכול לבחון את כוחותיהם של אסטרולוג או שניים, בעוד הוא זוכר את אזהרתו של סודהיי באבו, שהם יכולים לטעות ולהטעות כי נושא האסטרולוגיה שנחשף לעולם הוא חלקי בלבד.

ועדיין, אף אם נניח ונודה שבדרך תמוהה כלשהי של מימד רביעי העתיד כבר קיים, האם רצוי ללמוד אותם סודות של הגורל האישי הנסתרים מעיניו של אדם? תוך שאני חוכך בדעתי ומהרהר, מכריעה אותי עייפותי ואני שוקע בשינה.

כעבור כמה ימים אני מוצא את עצמי בעיר מרוחקת כמה מאות מיילים מבָּנארס, כשבחדשות מדווחים על מהומות אלימות שמתרחשות בה. זהו הסיפור הבלתי נעים על הסכסוך ההודי מוסלמי, שלרוב מתחיל מסיבות פחותות־ערך אך משמש את הבריונים פורקי העול להמציא תירוצים דתיים לכאורה כדי לשדוד, לחבל ולרצוח.

משטר של טרור שולט בעיר למשך כמה ימים. תקופה מצערת הגוררת אחריה סיפורים על ראשים שבורים, גופות מושחתות ורציחות ללא הבחנה. אני מוטרד בנוגע למצב בטחונו של האסטרולוג, אבל אין אפשרות ליצור איתו קשר. הדוורים מפוחדים מכדי להסתובב ברחובות, כך שלא ניתן להעביר מכתב אישי או מברק.

אני נאלץ להמתין עד שמלך האספסוף יודח מכתרו בבָּנארס, ואז לשלוח את אחד המברקים הראשונים שיגיעו לעיר העגומה. כתשובה אני מקבל מכתב־תודה פשוט שבו מתאר האסטרולוג את בטחונו כ"הגנתו של הכל־יכול". על גב המכתב הוא רשם עשרה כללים לתרגול היוגה של הברהמה צ'ינטה!