חשיפת היוגה למערב

סוואמי ויווקאננדה

פרמאהאמסה יוגאננדה

ד"ר פול ברונטון

אליזבת הייך וסלברג’אן יסודיאן

תאוס ברנארד

מסעות בהודו המסתורית, פרק 17: לוחות האמת הנשכחת
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: ד"ר פול ברוטון
תרגום: רחל תורן

יום אחד אחרי הצהריים אני מבחין במבקר חדש שהליכתו מעוררת כבוד. הוא נכנס לאולם ומתיישב קרוב מאוד לספתו של המהארישי. עורו שחור משחור אך פניו מעודנים מאוד. הוא אינו מנסה לדבר, אבל המהארישי מחייך אליו מייד בברכת שלום.

אישיותו של האיש משאירה עלי רושם עז. הוא נראה כמו פסל בודהה מגולף. שלווה עמוקה ויוצאת דופן נסוכה על פניו. כשעינינו נפגשות בסופו של דבר, הוא נועץ בי מבטו לזמן ממושך, עד שאני מַפנה את עיני ממנו באי שקט. במשך כל אחר הצהריים הוא לא הוציא ולוּ מילה אחת מפיו.

המפגש הבא שלי איתו, ביום המחרת, מאוד בלתי צפוי. אני עוזב את האולם וחוזר לבקתתי כדי להכין תה. ראג'ו, המשרת שלי, יצא לעיירה לסידורים. בעודי פותח את הדלת הכבדה ועומד על הסף, חולף משהו במהירות על רצפת החדר ונעצר במרחק קטן מרגלי. הריחוף החמקני והלחישה החרישית שדימיתי לשמוע הזהירו אותי שיש נחש בחדר עוד לפני שהצלחתי לראותו.

באותו הרגע אני קופא במקומי, המום מאימת המוות האורב לרגלי, עד שאיני יודע מה לעשות. מבטי הנדהם נעוץ ביצור... והוא מעורר בי פחד. עצבַּי מתוחים עד הקצה. זוועה ותיעוב מתעוררים במעמקי ליבי, אך עיני ממשיכות להביט בראשו היפה למראה של היצור. המפגש המפתיע מהמם אותי. הזוחל האכזרי ממשיך להסתכל עלי בקור רוח, צווארו השרירי מנופח ועיניו המרושעות נעוצות בעיני.

לבסוף אני מצליח להתגבר על פחדי ונסוג לאחור במהירות. בעודי מחפש אחר מקל כבד כדי לשבור בו את ראשו, מופיעה בקרחת היער דמותו של המבקר החדש מאתמול. פניו האציליים ומראהו המעורר כבוד משיבים במקצת את בטחוני. הוא מתקרב לבקתתי, מבין במבט אחד את המצב, ובקור רוח מתחיל להיכנס אל תוך החדר. אני צועק לו קריאת אזהרה, אבל הוא לא שועה לה. אני מאבד שוב את כל בטחוני, משום שהוא, בלי שום נשק, מושיט את שתי ידיו לפנים, אל הנחש!

לשונו המפוצלת של הנחש נעה הלוך ושוב בפיו הפעור, אבל הוא לא מנסה לתקוף אותו. בדיוק באותו הרגע מגיעים בריצה שני אנשים ששמעו את צעקתי, מהבריכה שבה הם התרחצו, אל הבקתה. בטרם הגיעו אלינו, כבר עומד המבקר המוזר בשקט ליד הנחש המרכין את ראשו, ואז, בתנועה עדינה, מכה בזנבו!

עד שהשניים האחרים מגיעים חדלות שיני הארס מתנועתן המאיימת בַּפָּנים הנאים אך הארסיים. גופו הגמיש של הנחש מתחיל לנוע בתנועות מהירות וקצרות. נראה כאילו זכרונו שב אליו, ואז, מול ארבעה זוגות עיניים, הוא מחליק חיש קל אל מחוץ לבקתה, אל צמחיית היער הסבוכה המשמשת לו כמפלט.

"זוהי קוברה צעירה," אומר אחד מהשניים, סוחר ידוע בעיירה המגיע לעיתים תכופות לבקר את החכם ולשוחח עימי.

אני מביע תדהמה על אומץ ליבו של מבקרי הראשון שטיפל בנחש.

"אה, זהו היוגי ראמיה," עונה הסוחר כשאני מבקש הסבר. "הוא אחד מתלמידיו המתקדמים ביותר של המהארישי. איש יוצא מהכלל!"

אי אפשר לשוחח עם היוגי, גם משום שכפי שהתברר לי, המשמעת החמורה שהוא כפה על עצמו כוללת שמירה על שקט מוחלט, וגם משום שהוא מגיע ממחוז שבו השפה המדוברת היא טלאגו. שליטתו בשפה האנגלית צרה כמו שליטתי בשפת הטלאגו; כלומר, כמעט אפס. אני לומד גם שהוא סגור, מאופק מאוד, ושאינו נוהג להתרועע עם האחרים בַּמקום. הוא מתגורר בבית אבן קטן שבנה לו בצל גושי הסלע בצידה השני של הבריכה. הוא תלמידו של המהארישי כבר עשר שנים.

מימין: יוגי ראמיה. משמאל: המשכן המשונה שבנה לעצמו - 'הוא מתגורר בבית אבן קטן שבנה לו בצל גושי הסלע בצידה השני של הבריכה.' 'אני פוגש אותו בבריכה, לשם הוא מגיע עם כד מתכת כדי למלא אותו במים. הופעתו המסתורית ופניו הכהים והנעימים מושכים, שנית, את תשומת ליבי.'אני מגשר על הפער בינינו די מהר. אני פוגש אותו בבריכה, לשם הוא מגיע עם כד מתכת כדי למלא אותו במים. הופעתו המסתורית ופניו הכהים והנעימים מושכים, שנית, את תשומת ליבי. יש לי מצלמה בכיסי ואני מבקש רשות לצלם אותו. הוא אינו מתנגד, ואף הולך בעקבותי אל הבקתה לאחר שצילמתי אותו. בהגיענו אנו פוגשים את המנהל לשעבר של תחנת הרכבת, היושב ליד דלתי וממתין לשובי. 

עד מהרה אני מגלה שהזקן יודע היטב את שפת הטלאגו, כמעט כפי שהוא יודע אנגלית. הוא מסכים להיות לנו למתורגמן, והערות כתובות משמשות כתחליף למילים המדוברות. היוגי אינו דברן גדול, וברור שאינו אוהב להתראיין, אבל אני מצליח לדלות פרטים נוספים על אודותיו.

ראמיה עדיין לא הגיע לגיל ארבעים. יש לו כמה מגרשים במחוז נאלור. אף שבאופן רשמי הוא לא ויתר על החיים הרגילים, הוא השאיר את ניהול עסקיו בידי משפחתו. כך הוא יכול להשקיע את כל זמנו ביוגה. יש לו קבוצת תלמידים בנאלור, אבל פעם בשנה הוא עוזב אותם ובא לבקר את המהארישי, איתו הוא שוהה שניים או שלושה חודשים בכל פעם.

בצעירותו הוא נדד לאורכה ולרוחבה של דרום הודו בחיפושיו אחר מאסטר ליוגה. הוא למד אצל מורים שונים ופיתח כשרונות וכוחות יוצאי דופן. את תרגילי הנשימה והמדיטציות הוא למד בקלות רבה. הוא החליף את המורים שלו כשהם לא יכלו להסביר לו את התנסויותיו בדרך שתתקבל על דעתו. לבסוף הוא הגיע אל המהארישי, שמהר מאוד סיפק לו את ההסברים המתאימים ועזר לו להתקדם.

יוגי ראמיה מספר לי שהוא הגיע לחודשיים, שהביא עימו את משרתו האישי ושהיה שמח למצוא מערבי המתעניין בחוכמה העתיקה של המזרח. אני מראה לו ירחון אנגלי, והוא מעיר הערה מוזרה לגבי אחת התמונות:

"כשחכמי המערב יחדלו מנסיונותיהם להמציא מנועים מהירים יותר מאלה שכבר יש להם, ויתחילו להתבונן לתוך עצמם פנימה, בני הגזע שלך יוכלו להיות באמת שמחים יותר. האם אתה יכול להגיד שבני עמך מרוצים יותר בכל פעם שהם מגלים משהו שעוזר להם לנוע מהר יותר?"

לפני שהוא עוזב אני שואל אותו על המקרה עם הקוברה הצעיר. הוא מחייך ומשרבט תשובה:

"ממה עלי לפחד? התקרבתי אליו בלי שנאה ועם אהבה בליבי לכל היצורים."

אני משער שאמת נוספת מסתתרת מאחורי דבריו של היוגי מעבר להסבריו הרגשניים, אבל אני מניח לו לחזור אל מעונו המבודד שמעבר לבריכה ללא כל שאלה נוספת.

בשבוע שלאחר פגישתי הראשונה עם ראמיה אני מתוודע אליו טוב יותר. אנו נפגשים בקביעוּת בקרחת היער הקטנה שליד בקתתי, לצד הבריכה או אפילו מחוץ לביתו. משהו בהשקפת עולמו מתאים מאוד לאופי שלי, השלווה העמוקה של עיניו הגדולות והכהות מושכת אותי במידה בלתי רגילה.

אנו מפתחים בינינו ידידות שקטה ומוזרה, המגיעה לשיאה יום אחד כשהוא נותן לי את ברכתו תוך שהוא מלטף את ראשי ולוחץ כל אחת מידַי בידיו שלו. פרט לכמה הערות כתובות בשפת הטלאגו שהזקן תירגם לי, שום מילה לא נאמרה במשך כל התחברותנו. למרות זאת אני מרגיש שאי אפשר להרוס את מה שנבנה בין ראמיה וביני. מזמן לזמן אני מתלווה אליו לצעדה קצרה ברחבי היער, ופעם או פעמיים אנו אף עמלים קשות בטיפוס על מדרונות הגבעה המסולעים בין גושי האבן הגדולים. אך לאן שלא נלך, הוא תמיד נשאר דמות שקטה המעוררת יראת כבוד, שאת הופעתה איני יכול שלא להעריץ.

בתוך זמן קצר אני מקבל הוכחה נוספת לכוחותיו הבלתי רגילים. מגיע אלי מכתב שבישר בשורות רעות מאוד. הוא בישר לי שמצבי הכספי הולך ורע, וכי בשל כך יהיה עלי לסיים בקרוב את שהותי בהודו. כמובן, אני יכול להמשיך ולהתארח אצל המהארישי במנזר, כפי שבוודאי יציעו לי תלמידיו. אבל מצב שכזה מנוגד בבסיסו לטבע שלי. בכל אופן, הנושא תלוי בהתחייבויות מסוימות שאותן אני מרגיש חובה למלא, ושאותן אוכל למלא עכשיו רק כשאחדש כמה מפעילויותי במערב.

החדשות מהוות מבחן מצוין לאימונים הנפשיים והרוחניים שעברתי, אך מצבי הוא כה גרוע עד שאני מופיע כבלתי ראוי לקבלת אשראי. אני מרגיש מעורער למדי. באולם איני מצליח להגיע לקשר הפנימי שלי עם המהארישי כפי שאני עושה תמיד, ואני עוזב אותו מייד אחרי שהייה קצרה.

בהמשך היום אני מסתובב לכאן ולכאן חסר נחמה, מתלונן כנגד כוחו המוחץ של הגורל, שיכול להפוך את כל תוכניותיו של האדם בנשיפה אחת.

אני פונה אל הבקתה ומשליך על השמיכה גוף עייף ונפש עייפה עוד יותר. נראה ששקעתי בהרהורים עמוקים בלי שהתכוונתי לכך, שכן אחרי זמן מה אני שומע, בתדהמה רבה, טפיחות קלות על הדלת. אני מבקש מהאורח שייכנס. הדלת נפתחת לאיטה ולהפתעתי אני רואה בפתח את דמותו של ראמיה.

אני נחפז לקום, ואז, כשהוא מתיישב, גם אני מתיישב, פני מול פניו. הוא מביט בי בתשומת לב רבה, מבע של שאלה בעיניו. אני נמצא לבדי עם אדם שאת שפתו איני מדבר ושהוא אינו יכול לדבר מילה באנגלית. למרות זאת, תחושה מוזרה דוחקת בי לפנות אליו בשפתי שכל כך זרה לו, עם ציפייה הזויה שהוא יבין את מחשבותי הגם שאינו מבין את מילותי! וכך, בכמה משפטים מקוטעים, אני מתאר את הצרות שנפלו עלי לפתע משמים, מתבל את דברי בתחושות של תבוסה ובביטויים של שאט נפש.

ראמיה מאזין בשקט. כשאני מסיים הוא מניע את ראשו בצער כמביע את אהדתו לצרותי. כמה דקות אחר כך הוא קם ממקומו ומסמן לי בתנועות, ומזמין אותי לצאת החוצה בעקבותיו. דרכנו, העוברת בין עצי היער המצִלים, יוצאת עד מהרה לשטח מאוּבּק, פתוח ורחב־ידיים, שם אנו חשופים למלוא זוהרה של שמש אחר הצהריים. אני ממשיך ללכת בעקבותיו עוד כחצי שעה, ואז מחפש מסתור תחת ענפיו של פיקוס הודי, שבצילו אני מוצא מפלט לגופי הלוהט. אחרי מנוחה קצרה אנו ממשיכים בצעידתנו כחצי שעה נוספת, שוב חוצים בדרכנו סבך שיחים נמוכים, ולבסוף יורדים במדרון, שראמיה מכירו היטב, ומגיעים לבריכה. רגלינו שוקעות עמוק בחול הרך שעל גדותיה כשאנו עושים את דרכנו אל חלקת מים שפרחי לוטוס צבעוניים מכסים את פניה.

היוגי בוחר עץ נמוך מאוד ומתיישב בצילו. אני צונח אל החול וכורע לידו. צמרתו הסבוכה של דקל הפלאמירה פרושׂה מעלינו כמטרייה ירוקה. נראה שאנו בודדים לגמרי בפינה הזאת של כדור הארץ הסב על צירו. נוף מדברי חשוף משתרע לאורך כמה מיילים, עד שהוא פוגש שוב בנוף מיוער והררי.

ראמיה משַׂכֵּל את רגליו ומקפל אותן תחתיו בתנוחת המדיטציה הרגילה שלו. הוא רומז לי באצבעו שאתקרב קצת יותר. פניו השלווים פונים קדימה, עיניו שולחות את מבטן היציב לעבר המים, והוא שוקע מייד למדיטציה עמוקה.

נראה שהדקות החולפות זוחלות לאיטן, אך ראמיה נשאר חסר תזוזה, פניו שקטים כפני המים בבריכה שלצידה אנו יושבים. גופו מתאים לנוף הטבעי כעץ, ואינו זז אפילו תזוזה קטנה אחת. חצי שעה עוברת, והוא עדיין יושב תחת הפלאמירה, מוזר מאוד ושקט מאוד, אפוף בדממה של הסתכלות פנימה. פניו נראים אחרת והם עטויים עתה בשלווה עמוקה יותר מתמיד. עיניו הקשוחות מקוּבּעות ברִיק או בגבעות הרחוקות, איני יודע במה.

בתוך זמן קצר אני נעשה רגיש מאוד לדממה בסביבתנו המיותמת ולשלוותו המדהימה של בן לווייתי. לאט־לאט, בערמומיות אך בעדינות מתמדת, נשזר השקט לתוך נשמתי. תחושה של שלווה הגוברת על מצוקותי האישיוֹת, שאליה לא יכולתי להגיע קודם לכן, קונה לה אחיזה בנפשי בקלות רבה יותר. היוגי עוזר לי בדרכיו המסתוריות, אין לי ספק בכך. אפילו רחש הנשימה כמעט שאינו נשמע מדמותו השקטה, כל כך עמוק הוא שקוע בהתבוננותו פנימה. מהו הסוד של מצבו העילאי? מה המקור של אותה קרינה נדיבה הנובעת ממנו?

עם רדת הערב שוכך החום, והחול הלוהט מצטנן. קרן זהב, מאורהּ של השמש השוקעת במערב, מרצדת על פניו של היוגי והופכת, ברגע, את גופו הניצב ללא תנועה לפסל עטור הילת אור.

אני מסב את פני ממנו, מתוך תקווה שאוכל לחוש שנית את השקט המתגבר שגליו הזורמים עוטפים את ישותי.

השינויים והבחירות של הקיום היומיומי מקבלים את הפרופורציות הנכונות שלהם כשאני מתחיל להבין אותם מתוך תחושותי העמוקות. אני מבין, בבהירות מדהימה, שאדם יכול להתייחס בשלווה למצוקותיו, אם רק יבחן אותן מתוך האני הפנימי שלו, העמוק ביותר; שזוהי שטות גמורה להיתפס למותרות חומרניים, שהם אשליות בנות חלוף, כאשר האמונה באלוהים הנצחי היא המשרה עלינו ביטחון אינסופי; שהסיבה שהביאה את החכם הגלילי להגיד לתלמידיו לא לחשוב על המחר היא שכוח עליון עשה זאת עבורם. אני מבין גם שכאשר אדם מסכים לבטוח בתחושותיו הפנימיות, הוא יכול לעבור את העליות והמורדות של חייו בלי לפחד ובלי למעוד. ואני מרגיש שבסמוך לי, ממש בהישג יד, נמצא ערכם המהותי של החיים. שם, באווירת השלווה והרוגע, אין מקום לדאגות. כך, עם השינוי הרוחני באווירה, נעלם לו הנטל הכבד שהעיק על מחשבותי.

איני מייחס חשיבות לזמן שחולף כשאני עובר את החוויה הנפלאה הזאת, ואיני יודע איך ניתן להסביר, בצורה המניחה את הדעת, את התעלומה של האלוהות הפנימית שהיא כישות עצמאית שאינה קשורה לתחושות ארעיות משתנות. הדמדומים יורדים על הנוף השופע. באיזשהו מקום מעורפל בזכרוני אני יודע שהלילה, באזורים טרופיים אלה, יורד במהירות, ולמרות זאת איני מודאג מכך. די לי בכך שהאיש הנהדר הזה שלצידי מסכים להישאר, ברצון, ולהוביל אותי אל השלווה הטובה והנפלאה שבתוכי.

כאשר בסופו של דבר הוא נוגע בעדינות בזרועי כמסמן לי לקום, החשכה כבר שולטת בכל. יד ביד אנו צועדים אל תוך הלילה באזור המיותם והשומם הזה, עושים את דרכנו הביתה ללא אור וללא שביל, כאשר רק חוש ההתמצאות המיוחד של יוגי ראמיה מוביל אותנו. בכל זמן אחר היה המקום הזה ממלא אותי בחששות ובפחדים, כי חוויות שעברתי ביער בלילה הותירו בי זכרונות מפחידים. אפשר לחוש שמסביב לנו נמצאים יצורים בלתי נראים, חיות ההולכות לכאן ולשם. ולרגע חולפת בעיני רוחי תמונתו של ג'קי – הכלב שליווה אותי לעיתים קרובות בטיולַי באזור ובארוחותי בבקתה, שלו שתי צלקות מסביב לצווארו מנשיכות ברדלס – ותמונתו של אחיו חסר המזל, שנתפס על ידי אותו הברדלס ומאז לא נראה שנית. אולי גם אני אֶראה את עיניו הירוקות המבריקות של ברדלס רעב שוחר לטרף, או אדרוך בחשכה שלא ביודעין, ברגלי הנעולות בסנדלים, על קוברה מפותל השוכב על האדמה, או אגע בעקרב גדול, אותה מפלצת לבנה קטלנית. אבל מייד אחר כך אני מתבייש על שאני חושב מחשבות אלו כשהיוגי אמיץ הלב נמצא לצידי, וחוסה תחת הילת הביטחון שהוא מקרין אלי.

מקהלת הטבע המוזרה, שקולותיה נשמעו עם תחילתו של הערב ההודי, נעלמת עתה תחת קולותיה של מקהלה חדשה, קולות העולים עם התפשטותו של הלילה. תַן רחוק מיילל ממושכות, נהמות של חיות טרף מהדהדות באיוּם, וכשאנו מתקרבים לבריכה המפרידה בין בתינו, קרקור הצפרדעים, הלטאות והעטלפים נשמע באוזנינו.

בבוקר אני פוקח את עיני אל תוך עולם מואר, ואת ליבי – אל המסר הזוהֵר שלו. 

* 

בכתיבתי שוטטתי אל תמונות וסיפורים מהחיים הסובבים אותי, ותיעדתי את שיחותי הרבות עם המהארישי. אבל זה הזמן להביא את פרק חיי זה לידי סיום.

למדתי אותו בנחישות, ובהדרגה הצלחתי לראות בו את הילד מן העָבָר הרחוק; מהימים שבהם ערכּוֹ של גילוי האמת הרוחנית היה כערכו של גילוי מכרה זהב בימינו אנו. בפינה שקטה ואפלה זו של הודו הדרומית עלתה בי בכל כוחה הידיעה, שהדריכו אותי בדרכי אל אחד מאחרוני גדולי הרוחניות של הודו. דמותו השלֵווה של החכם החי הזה מקרבת אותי אל דמויותיהם האגדיות של חכמי ארצו הקדמונים. אפשר לחוש כי החלק הנהדר ביותר של האיש הזה עדיין לא התגלה. קשה להבין את נשמתו העמוקה ביותר, שאפשר להרגיש מייד כי כל־כולה חוכמה מפוארת. יש זמנים שבהם הוא מרוחק ומסתורי; בזמנים אחרים אצילותו הפנימית המברכת והמיטיבה קושרת אותי אליו בעבותות של פלדה. אני לומד להיכנע לאישיותו המסתורית ולקבל אותו כפי שהוא. אבל גם אם הוא מבודָד היטב מכל מגע חיצוני, מי שמגלה את הדרך הפנימית הנכונה יכול לצעוד בה בבטחה ולהגיע לקשר איתו. ואני אוהב אותו מאוד, משום שהוא כל כך פשוט וצנוע עד שניתן לחוש באותה הילה של עוצמה כנה העוטפת אותו; משום שאינו טוען שיש לו כוחות נסתרים או חוכמה עתיקה כדי להרשים את בני עמו אוהבי המסתורין; ומשום שאין בו שמץ של יומרנות ושחצנות, והוא מתנגד לכל ניסיון להפוך אותו לקדוש עוד בחייו.

נראה לי כי נוכחותו של איש כמו המהארישי שומרת על הרצף ההיסטורי של הידע האלוהי המגיע ממחוזות שאינם מוכרים לכל אחד מאיתנו. יותר מכך, אני מאמין שאנו חייבים להבין שחכם שכזה בא לגלות לנו משהו, לא להתווכח איתנו. בכל קנה־מידה אני לומד ממנו רבות, משום שאישיותו, יחסו ושיטותיו המעשיות, כאשר מבינים אותם, הם מדעיים בדרכם שלהם. הוא אינו מערב בהם כוחות על־טבעיים ואינו דורש אמונה דתית עיוורת. מִזגו הרוחני העילאי של המהארישי, והתשאול העצמי ההגיוני של תורתו, אינם לא יותר מהד קלוש במקדש המרוחק. אפילו המילה 'אלוהים' עולה לעיתים נדירות על שפתיו. הוא מתרחק ממעשי קסם אפלים השנויים במחלוקת, בהם התנפצו לרסיסים כל כך הרבה הבטחות. בפשטות רבה הוא מתווה דרך של התבוננות פנימה, שאותה אפשר לתרגל בלי להתקשר לתורה מסוימת, חדישה או עתיקה, או לאמונות כאלו ואחרות. בסופו של דבר תוביל הדרך הזאת את האדם להבנה אמיתית של האני שלו.

אני מקיים את תהליך שלילת העצמי במאמצַי להגיע לישות שלמה וטהורה. שוב ושוב אני נוכח שמוחו של המהארישי מעביר משהו לתוך מוחי שלי, אף שאיננו מחליפים אף מילה בינינו. צל הפרידה המתקרבת תלוי מעל ראשי כאיוּם, אך אני מותח את שהותי בַּמקום עד שבריאותי המתערערת שולחת ידה, מתערבת בחיי ומזרזת את החלטתי הבלתי נמנעת לעזוב. למען האמת, מתוך אותו דחף פנימי שמשך אותי לכאן נולד בי רצון עז להשליך מעלי את תלונותיו של הגוף העייף החולה ושל מוחי היגע. כך אוכל להמשיך ולחיות באזור זה שהאוויר בו חם וחסר תנועה. אבל אי אפשר לנצח את הטבע לאורך זמן, ובתוך זמן קצר מאיימת להשתלט עלי התמוטטות גופנית. בהיבט הרוחני עומדים חיי לפני שיאם, אבל בסתירה מוזרה, מצבי הגופני מידרדר לשפל שעד כה לא התנסיתי בשכמותו. כמה שעות לפני שמסתיימת חוויית הקשר שלי עם המהארישי, מתחיל גופי לרעוד בחוזקה וכמויות גדולות של זיעה שוטפות אותי, אות לחום גבוה העומד לתקוף אותי.

יצאתי לנסות ולגלות כמה בתי תפילה קטנים בלתי מוכרים בתוך המקדש הגדול, אך אני ממהר לחזור. כשאני נכנס לאולם הגדול, מחציתה של מדיטציית הערב כבר מאחורַי. אני מחליק בשקט אל הרצפה ומתיישב מייד בתנוחת המדיטציה הרגילה שלי. בתוך דקות ספורות אני אוסף את כל מחשבותי הנודדות ומתרכז בעוצמה בנקודה אחת. מודעותי מופנית כולה פנימה ברגע שעיני נעצמות.

דמותו הישובה של המהארישי צפה ועולה לנגד עיני רוחי. אני נוהג כפי שהוא הורה לי שוב ושוב, לעיתים כה קרובות, ומתאמץ לחדור דרך התמונה הרוחנית אל זו שאין לה צורה כלשהי, ישותו הפנימית האמיתית, נשמתו. להפתעתי אני מצליח מייד. התמונה נעלמת שנית, משאירה אותי עם לא יותר מאשר תחושה חזקה של נוכחותו הקרובה.

ספקותי הרוחניים, שליוו את מרבית המדיטציות שלי בתחילת דרכי, מתחילים להתפוגג עתה. חקרתי שוב ושוב את המודעות הפיזית, ואת תחושותי הרגשיות והנפשיות, אבל הפסקתי משלא הגעתי לשביעות רצון בחקירת ה'אני' העצמי. אז התרכזתי במודעות שלי, שואף למצוא את המקור שממנו היא נובעת. עתה הגיע הרגע הגדול. כשאני מתרכז בשקט, פונה המחשבה לתוך עצמה, עולמי המוכר מתחיל לדעוך לתוך אי־בהירות נטולת ממשות. אני מוקף לזמן מה בריק מוחלט; הגעתי למעין אפסות רוחנית. עליך להיות חזק ככל שתוכל כדי להמשיך ולשמור על הריכוז; אבל כמה זה קשה להניח מאחורינו את העצלות הנעימה של חיינו השטחיים, ולהשקיע את המחשבה פנימה לאותה נקודה דקה של הריכוז!

הלילה אני מחליק בקלות לאותה נקודה, כמעט בלי להתכתש עם רצף המחשבות המתמשך שמופיע בדרך כלל לפני שאני מצליח להגיע אליה. עוצמה חדשה וחזקה משתלטת על עולמי הפנימי במהירות רבה. הקרב הראשון מאחורי, כמעט ללא מאבקים, ותחושה נעימה, שמחה וקלילה, מתפשטת בי.

בשלב הבא אני עומד בנפרד מהאינטלקט. יודע שזו חשיבה, אבל הקול הפנימי שבי מזהיר אותי שזה לא יותר מאשר כלי. אני משגיח במחשבות האלו תוך התנתקות מעייפת. כוח המחשבה, שעד עתה היה לא יותר מאשר גאווה רגילה, הפך עתה למשהו שממנו אני בורח משום שאני מבין בבירור שהייתי שבוי בידיו, מרצוני. ועתה גם מגיע לפתע הרצון העז להתנתק מהאינטלקט ורק להיות. אני רוצה לצלול למקום שהוא עמוק יותר מהמחשבות. אני רוצה לדעת מה תהיה התחושה להתנתק מהכבילות המתמדת להיגיון, אך לעשות זאת כשאני ער וערני.

היכולת לעמוד מן הצד ולהתבונן בפעולותיו של המוח שלך כאילו היה של אחר, ולצפות במחשבות העולות ואחר כך גוועות, היא יכולת מוזרה דיה. אבל מוזר עוד יותר להבין באופן אינטואיטיבי שאתה עומד לחדור לתעלומה המסתתרת במעמקיה הפנימיים ביותר של הנשמה. אני מרגיש כקולומבוס העומד לנחות ביבשת בלתי מוכרת. ציפייה כבושה עוברת בגופי ברטט.

אבל איך אפשר להיפטר מרודנותן של מחשבות רבות־שנים? אני נזכר שהמהארישי מעולם לא אמר שעלי להפסיק בכוח את המחשבות. "לך בעקבות המחשבה עד שתגיע למקורה," כך הוא יעץ שוב ושוב. "המתֵן עד שהאני האמיתי יתגלה, ואז ייפסקו מחשבותיך בקצב שלהן." וכך, משחשתי שמצאתי את מקום היוולדן של המחשבות, נפטרתי מאותה עמדת כוח שהביאה את תשומת ליבי לנקודה זו. הבאתי את עצמי לפסיביות מוחלטת, ועדיין אני דרוך כנחש העומד לזנק על טרפו.

המצב התלוי הזה נמשך עד שאני מגלה את נכונות נבואתו של החכם. גלי המחשבה מתחילים להיעלם. רמת פעולתם ההגיונית והרציונלית של החושים יורדת כמעט לאפס. התחושות המוזרות שבהן התנסיתי עד עתה אוחזות בי בחוזקה. הזמן נראה כמסתחרר במהירות כשהמחושים של תחושותי הפנימיות צומחים במהירות ומתחילים לגעת בלא נודע. הדיווחים של תחושותי הגופניות נשכחים, אינם נשמעים או מורגשים עוד. אני יודע שבכל רגע אוכל להתנתק מהדברים שקורים סביבי, אוכל לעמוד על סודו של העולם...

לבסוף זה קורה. המחשבות כבות כנר דועך. האינטלקט מגיע לקרקע יציבה, כשהמודעות פועלת בלי שהמחשבות יפריעו לה. אני מבין עתה משהו שחשבתי עליו זמן מה ושהמהארישי אישר לי בביטחון. מקור המחשבה הוא העל־טבעי. המוח עבר למצב של השהיה מוחלטת, ועדיין אין שמץ של חוסר מודעות. אני נשאר רגוע ומודע לחלוטין למי שאני ולמה שמתרחש סביבי. עם זאת, המודעות שלי כבר אינה אותה אישיות נפרדת ואנוכית, אלא הפכה לישות עילאית חובקת כל. האני העצמי עדיין קיים, אך הוא שונה, עצמי קורן. משהו נעלה יותר מהאישיות הבלתי חשובה שהיתה 'אני' – עמוק יותר, אלוהי יותר – עולה אל המודעות והופך ל'אני'. יחד איתו עולה ומגיעה תחושה חדשה מדהימה של חופש מוחלט, כי המחשבה היא כמו הבּוּכְיָר הנע תמיד בנול האריגה הלוך וחזור. ההשתחררות מתנועתו המהפנטת היא כמו היציאה מהכלא לחופשי.

אני מוצא את עצמי מחוץ למסגרת המודעות העולמית. הפלנטה שעד עתה חניתי עליה נעלמה. אני במרכזו של אוקיינוס אור לוהט. האור הזה, אני מרגיש יותר משאני חושב, הוא החומר הקדמוני שממנו נוצרו המילים, הביטוי הראשוני לחומר. אני משתרע לחלל אינסופי שאי אפשר לתאר אותו, מרגיש חי באופן שלא ייאמן.

אני נוגע, לרגע קט, במובָנהּ של אותה דרמה מסתורית עולמית המתרחשת בחלל, ואז חוזר לנקודת ההתחלה של קיומי. אני, ה'אני' החדש, נח בחיקו של אושר מקודש. שתיתי מספלו הרוחני של נהר השיכחה. הזכרונות המרים של האתמול והחרדות המדאיגות של המחר נעלמו לחלוטין. הגעתי לשחרור אלוהי ולמקור אושר שקשה להעלותו על הדעת. זרועותי מחבקות את כל הבריאה באהדה עמוקה, כי אני מבין בדרך המעמיקה ביותר, שלדעת הכל אינו בהכרח לסלוח על הכל אלא לאהוב את הכל. ליבי נבנה מחדש בהתלהבות.

איך אוכל לתעד את החוויות שעברתי בהמשך, הרי הן עדינות מכדי שאוכל לתארן במילים. ועדיין ניתן לתרגם לשפת בני הארץ את האמת הצרופה שלמדתי, והמאמץ לא יהיה לשווא. ולכן אני מתאמץ ומחפש דרך להנציח חלק מאותו עולם עתיק נפלא המשתרע, ללא שבילים או מסלולים, מעבר להכרה של האדם. 

* 

לאדם אילן יוחסין מרשים ביותר; ישות גדולה יותר מאִמו היניקה אותו. ברגעי החוכמה הוא יכול להבין זאת.

פעם, בימים המוקדמים של עברוֹ, נשבע האדם לנאמנות עילאית כשראשו עטוף במצנפת של אצילות שמֵימית והוא הולך עם האלוהים. אם בימינו אנו העולם הטרוד קורא לו בדרישה תַקיפה והוא נענה לה, ישנם כאלה שלא שכחו את שבועתו וייזכרו בה בזמן המתאים.

באדם יש ניצוץ אלוהי שאינו יכול להינזק. האדם מזניח את ה'אני' האמיתי כמעט לחלוטין, אבל ההזנחה הזאת לעולם לא תשפיע על גדולתו הזוהרת, ולעולם לא תשנה אותה. האדם יכול לשכוח זאת או להירדם לגמרי, אבל במשך היום, כאשר הוא מושיט ידו לְפָנים ונוגע בניצוץ האלוהי, הוא יזכור מי הוא ונפשו תתאושש.

האדם אינו משתית את ערכּהּ האמיתי של האמת על עצמו, משום שהוא איבד את המשמעות האלוהית. לכן הוא נוהה אחר דעותיהם של אחרים בשעה שהוא, ללא ספק, יכול למצוא ביטחון ודאִי במרכז־הרוחניות המהימן של ישותו. הספינקס אינו מחפש תמונות נוף ארציות. מבטו מופנה תמיד פנימה, ללא עפעוף, וסוד חיוכו הבלתי מובן טמון בידיעת העצמי.

הוא, המתבונן פנימה וחש רק חוסר שביעות רצון, חולשה, אפלה ופחד, אינו צריך לשרבב את שפתיו וללעוג בספקנות. הנח לו להתבונן עמוק יותר ויותר, ולזמן ממושך יותר ויותר, עד שיתוודע לאותות חלשים של נשימה רכה המופיעים כאשר הלב דומם. הנח לו להתבונן בהם היטב, משום שהם יכולים להמית או להתפתח למחשבות נעלות מעבר לסף הדלת של ההכרה שלו, כמו מלאכים נודדים, וגם הם יהפכו לקולות המבשרים את העומד לבוא – הקול של ישות נסתרת ועמוקה שתִקנֶה לה אחיזה במרכזו, והיא ה'אני' העצמי הקדמון שלו.

הטבע האלוהי מגלה את עצמו מחדש בכל בן־אנוש, אבל אם האדם מהלך אדיש בעולם, ההתגלות היא כמו זרע באדמה סלעית. ההכרה האלוהית אינה נשללת מאיש; האדם הוא המוֹנע אותה מעצמו. האדם חוקר ביומרנות את מסתוריות החיים, בעוד שכל ציפור היושבת על ענף ירוק, וכל ילד המחזיק בידה של אמו האהובה, פתרו את החידה ונושאים את התשובה בפניהם. כלומר, החיים שהביאו ללידתך, הו בן־אנוש, הם אציליים וגדולים יותר ממחשבותיך הרחוקות ביותר! עליך להאמין שמטרתם היא לסייע לך, ולציית לפקודה העדינה הנלחשת לליבך בתחושה פנימית שקשה להרגישהּ.

האדם המאמין שהוא יכול לחיות בחופשיות נענה לתשוקותיו בחוסר התחשבות, ובלי לשאת בְּעול התוצאות הוא קושר את חייו לחלום ריק מתוכן. מי שחוטא כלפי חבריו, או כלפי עצמו, גוזר את דינו שלו. הוא יוכל להסתיר את חטאיו מעיניהם של אחרים, אך לא יוכל להסתיר אותם מעיניו הכל־רואות של אלוהים. הצדק עדיין שולט בעולם בעוצמה שאין לשנותה, הגם שלעיתים פעולותיו הן בלתי נראות ואף שלא תמיד ניתן למצוא אותו בבתי המשפט. מי שנמלט מתשלום העונש עלי אדמות אינו יכול להימלט מהעונש שגזר עליו האלוהים. הנקמה, אכזרית ללא רחם וממאנת להתפייס, אורבת לאדם שכזה בכל רגע.

אלה שחיו תחת מימיו המרים של הצער, אלה ששנותיהם חלפו עליהם תחת מעטה מעורפל של דמעות, יהיו נכונים יותר לקבל את האמת שהחיים מביעים בשקט. גם אם לא יוכלו להבין דבר נוסף, הם יוכלו להבין את הארעיות המצערת שבחיוכו של המזל. אלה שאינם הולכים שולל אחרי התקופות הזוהרות, לא יסבלו כל כך בתקופות האפלות. אין חיים שאינם עטופים בהנאות הארוגות מסבל. לכן אף אדם אינו יכול להרשות לעצמו להתהלך בגאווה מתנשאת. מי שעושה זאת מסַכֵּן את עצמו. משום שהענווה היא הלבוש הראוי ביותר ללבישה לפני האלוהים, היכול להסיר בימים ספורים את שנרכש בשנים רבות. הגורל של כל הדברים נע במעגל, ורק צופה פזיז וחסר התחשבות יכול שלא להבין עובדה זאת. גם ביקום אפשר לראות שאחרי כל פֶּריהֶליון מופיע אָפֶליון. כך גם בחייו ובגורלו של האדם – זרם ההצלחה יכול לבוא בעקבותיהם של שפל ומחסור; בריאות יכולה להופיע כאורח לרגע, בעוד שהאהבה תגיע רק למחפש שוב ושוב. אבל כששוקע ליל הסבל המתמשך, שחר של חוכמה חדשה זורח. השיעור האחרון מן הדברים האלה הוא שהמקלט הנצחי באדם, זעיר ובלתי נשמע ככל שיהיה, חייב לחזור ולהיות מקור נחמתו, כפי שהיה בעבר, או שאכזבה וסבל יהיו מנת חלקו. איש אינו בר מזל כל כך עד שהאלוהים מרשה לו להתכחש לשני החוקים הגדולים האלה.

אדם ירגיש בטוח, מוגן וחזק רק כאשר הוא מגלה שכנפיה הקורנות של האלוהות עוטפות אותו. בשעה שהוא מתעקש להישאר בלתי מואר, המצאותיו הטובות ביותר ייהפכו למכשוליו הגרועים ביותר, וכל דבר המקרב אותו אל החומרנות יהפוך לקשר נוסף שאותו יהיה עליו להתיר מאוחר יותר, משום שאי אפשר להפריד בינו לבין עברו; הוא נמצא תמיד עם אלוהותו הפנימית ואינו יכול להשתחרר ממנה. תן לו, אם כן, כשיידע עובדה זו, שימסור את עצמו, את דאגותיו היומיומיות ואת נטל משאותיו החשאיים לידי העצמי הנַעֲלֶה ביותר שלו, שידאג לכל אלה, והוא לא יאכזב אותו. תן לו שיעשה כן, אם האדם יחיה בשלווה רבת חסד ובכבוד ללא חת.

זה אשר ראה פעם אחת את העצמי האמיתי, לעולם לא ישנא אחר. אין חטא גדול מהשנאה, אין סבל גרוע מלרשת אדמה מגואלת בַּדם שהיא גורמת. אין ספק שהיא תחזור ותכה באלה שחטאו בה. אף על פי שהאדם אינו יכול לקוות שיראה מעֵבר למה שהעין רואה, אלוהים עצמו ניצב בלתי נראה כעדות אילמת למעשה ידי אדם. עולם נאנק שרוי בתוגה מקיף את כולם, ויחד עם זאת, שלווה עילאית נמצאת בהישג ידו של כל אחד. אנשים יגעים, עייפים מצער וקרועים מספקות, מועדים ומגששים אחר דרכם בשבילים האפלים של החיים, כשאור גדול מכה לפניהם על אבני המרצפות. השנאה תיעלם מן העולם רק כאשר האדם ילמד להתבונן בפני חברו לא רק לאורו הרגיל של יום אלא גם לאורן של התכונות האלוהיות שבתוכו, הגורמות לאדם להשתנות; כאשר הוא יוכל להתבונן בהם בהערצה שלה הם ראויים כבפניהם של אלה שבליבם קיים אותו ניצוץ שבני האדם מכנים אותו אלוהים.

כל מה שהוא באמת גדול מטבעו ויופיו מעורר השראה אמנותית מדבר אל בני האדם בכוחות עצמו. במָקום שבו הכוהן מאכזב את קהל שומעיו, האמן המואר לוקח את המסר הנשכח ורוכש את רזי הנשמה עבורם. מי שיכול להיזכר באותם רגעים נדירים שבהם היופי נחרט בזכרונו לנצח, צריך, בכל פעם שהעולם מעייף אותו, לפנות אל זכרונו ולחפש בו את המפלט. שם הוא יחפש אחר מעט שלווה, ניצוץ של עוצמה ושביב של אור, כשהוא בטוח שברגע בו הוא יצליח לגעת בישותו האמיתית, הוא יזכה לתמיכה אינסופית וימצא נחמה מושלמת. המלומדים יוכלו לחפור כחפרפרת בין ערימות גבוהות של ספרים חדשים וכתבי יד עתיקים הנערמים בין קירותיהם של בתי הספר, אבל הם לא יוכלו ללמוד סוד כמוס יותר, ולא אמת נעלה יותר מאותה אמת עילאית, שהאדם בתוכֵי־תוכו הוא אלוהי. תקוותיו הנכספות של האדם ידעכו אולי בחלוף השנים, אבל התקווה לחיי נצח, התקווה לאהבת אמת והתקווה לאושר מובטח יגיעו, בסופו של דבר, להגשמה מלאה. זאת משום שהן מבוססות על חוש פנימי נבואי של גורל שאין לנוס מפניו ואין דרך להתעלם ממנו.

העולם מביט אל הנביאים הקדמונים בשל מחשבותיהם הנעלות, ומתרפס בפני תקופות מעורפלות בשל המוסר האצילי שלהן. אך כאשר האדם מגלה את האצילות של הטבע הזוהר שלו עצמו, הוא נדהם. כל מחשבה ותחושה בעלות ערך נופלות עתה לרגליו ללא היסוס. בשקט המנזרי של מחשבותיו מתעורר חיזיון שקדושתו אינה נופלת מקדושתם של נביאי היהודים והערבים, שהזכירו לבני עמם את המקור האלוהי שממנו באו. בעזרת אותו אור זוהר הבין בודהה והביא לבני האדם חדשות על אודות הנירוונה. וזוהי אותה אהבה חובקת כֹּל שמעוררת את ההבנה, שבגינהּ העבירה מרי מגדלנה את חייה בדמעות לרגליו של ישו.

אף גרגיר אבק לא יעיב על האצילות רבת הפאר של האמיתות הקדמוניות, על אף השנים הרבות שחלפו מאז ימיהם הראשונים של בני האדם. איש מעולם לא יכול היה להתקיים בלי שקיבל רמז על אותם חיים נעלים הפרושׂים לפניו. מי שמוכן לחיות לפיהם, חייב לא רק להבין אותן אמיתות בהכרתו עד שהן זורחות בין מחשבותיו כמו כוכב בין כוכבים, אלא לכוון אליהן את ליבו עד שהן יעוררו אותו לפעולות אלוהיות. 

* 

כוח שאיני יכול להתנגד לו מחזיר אותי אל המציאות היומיומית. לאט־לאט, צעד אחר צעד, אני חוזר להיות מודע לסביבתי. אני מגלה שאני עדיין יושב באולמו של המהארישי, שנראה נטוש לגמרי. עיני קולטות את שעון הקיר של המנזר, ואני מבין שתושבי המקום נמצאים בוודאי בחדר האוכל לארוחת הערב שלהם. ואז אני חש במישהו לשמאלי. זה הזקן בן השבעים וחמש הכורע לצידי על הרצפה כשמבטו הרך נח עלי. "היית בטראנס רוחני במשך כשעתיים," הוא אומר לי. פניו, הסדוקים מִשָנים וחרוצים מזיקנה, מחייכים אלי כמו משתתפים בשמחתי[1].

אני מנסה לענות אך מגלה לתדהמתי שכושר הדיבור שלי אבד. רק אחרי כחמש־עשרה דקות הוא חוזר אלי. בינתיים מוסיף האיש הזקן הערה נוספת: "המהארישי הביט בך בקפדנות כל הזמן. אני מאמין שמחשבותיו הדריכו אותך."

כשהחכם שב לאולם מתיישבים ההולכים בעקבותיו לשיחה קצרה לפני שהם פורשים לשנת הלילה שלהם. הוא מתיישב על הספה ומשׂכֵּל את רגליו; מניח מרפק על ירכו הימנית, מחזיק את סנטרו בכף ידו המורמת, שתי אצבעות מכסות את לחיו. עינינו נפגשות מעל לשטח המפריד בינינו, והוא ממשיך להתבונן בי בתשומת לב.

וכאשר הסדרנים מעמעמים את הפתילות במנורות שבאולם, לאחר שהסתיים תרגול הלילה, אני נדהם שוב מהזוהר הבוהק מעיניו השלֵוות של המהארישי. הן בורקות כשני כוכבים באפלולית המשׂתררת. אני מזכיר לעצמי שמעולם לא פגשתי בעיניים אנושיות כה מרשימות כעיניו של שריד אחרון זה לחכמי הודו. אם עיניים אנושיות יכולות לשקף כוח אלוהי, הרי שעיניו של המהארישי עושות זאת.

לקטורת שבאולם ריח חזק. העשן המיתמר מסתלסל ברכּוּת בשעה שאני מתבונן בעיניים אלו שלעולם אינן ממצמצות. במשך ארבעים הדקות, שחולפות בדרך כה מוזרה, איני אומר לו דבר והוא אינו אומר לי דבר. לשם מה נחוצות מילים? אנו מבינים עתה היטב זה את זה בלעדיהן, משום שבשקט העמוק הזה מתקרבות הנפשות שלנו זו לזו בהרמוניה נהדרת, ומתוך המראה הזה אני מקבל מסר לא־מילולי ברור מאוד. עתה, משהצלחתי לתפוס לרגע קט נפלא ובלתי נשכח את השקפת עולמו של המהארישי על החיים, התחילו חיי הפנימיים שלי להתמזג בשלו. 

* 

ביומיים הבאים אני נלחם בקדחת התוקפת אותי, ומצליח למנוע את התפתחותה.

אחר הצהריים מתקרב האיש הזקן לבקתתי. "שהייתך בינינו מגיעה לסיומה, אחי," הוא אומר בצער. "אבל בוודאי תחזור אלינו ביום מן הימים?"

"ברור בהחלט!" אני עונה לו בבִטחה. כשהוא עוזב אותי אני עומד בפתח הדלת ומתבונן בגבעת המשואה הקדושה, ארונאצָ'לה, "ההר הקדוש האדום", כפי שתושבי האזור מעדיפים לכנות אותו. הוא הפך לרקע הצבעוני של חיי. בכל עת, אם אני אוכל, צועד, מדבר או מודט, עלי רק להרים את עיני והוא שם, עומד מולי עם ראשו הקטום במרחב הפתוח או מבעד לחלון. אין מנוס ממנו בַּמקום הזה. אך קשה לי עוד יותר להימלט מהכישוף המוזר שהוא מטיל עלי. אני מתחיל לתהות האם הפיסגה המבודדת המשונה הזאת כישפה אותי. המסורת המקומית מספרת שהוא חלול לגמרי ובתוכו מתגוררות כמה ישויות רוחניות גדולות שעין אנוש אינה יכולה לראותן. אני דוחה את הסיפור הזה בבוז ומתייחס אליו כאל אגדת ילדים. ובכל זאת, הגבעה הבודדת הזאת משעבדת אותי אליה כעבד, אף שראיתי יפות ממנה לאין שיעור. לפיסת הטבע המסולעת, עם גושי האבן האדומים המפוזרים עליה בערבוביה גדולה ובוהקים כאש עמומה לאור השמש, יש אישיות חזקה הנובעת בבירור מהשפעתה המעוררת יראת כבוד.

עם רדת הערב אני נפרד מכולם פרט למהארישי. אני מרוצה למדי, משום שניצחתי במלחמתי להשיג ודאות רוחנית – ועשיתי זאת בלי להקריב את החשיבה ההגיונית היקרה לי כל כך על מזבחה של תמימות עיוורת. ובכל זאת, מאוחר יותר, כשהמהארישי יוצא איתי אל החצר, אותה שביעות רצון נוטשת אותי לפתע. האיש הזה כבש אותי בדרך שאיני יכול להסבירה, המשפיעה עמוקות על רגשותי כשאני עומד לעזוב אותו. הוא קשר אותי לנשמתו שלו בעבותות בלתי נראים, חזקים מפלדה, אף על פי שכוונתו היא רק להביא את האדם להביט אל תוך עצמו פנימה, לשלוח אותו לחופשי ולא לשעבד אותו. הוא לקח אותי אל תוך הרוחניות הפנימית השופעת שלי, ועזר לי, מערבי טיפש שכמוני, להפוך חיים חסרי ערך וחסרי מובן לחיים מאושרים עמוסי חוויות.

אני מנסה למשוך את רגע הפרידה, לא יכול לבטא את התחושות העמוקות שמרגשות אותי. ממעל סוגרים עלינו שמים כחולים כהים, זרועים באלפי אשכולות של כוכבים נוצצים. הירח, חצי־סהר דקיק, זורח באור כסוף. משמאלנו חורשות קורנות באורָן של הגחליליות. צמרותיהם הענֵפות של עצי הדקל, המתנשאות מעליהן, מצטיירות כצלליות שחורות על רקע השמים.

ההרפתקה שלי הסתיימה, עברתי שינוי, אך אני יודע שצירו הסובב של הזמן יביא אותי שוב למקום הזה. אני מרים את כפות ידי, מצמיד אותן, כנהוג, לאות ברכה וממלמל כמה מילות פרידה. החכם מחייך, עיניו נעוצות בי, אך אינו אומר מילה.

מבט אחרון אל המהארישי, מבט קצר אחרון לאורו הדועך של הפנס שלי על דמות הברונזה שעיניה בורקות, עוד מחווה אחת של פרידה מצידי, ניע קל בידו הימנית כתשובה, ואנו נפרדים.

אני מטפס לעגלת השוורים, הרַכּב מצליף בשוט, החיות הצייתניות יוצאות מהחצר אל השביל המחוספס ואז דוהרות בזריזות אל תוך הלילה הטרופי המבושם בריח יסמין.


[1] אַל לקורא לטעות ולחשוב שמצב כזה יכול להימשך לעד. זהו מצב זמני, אם כי מרנין, של המודעות, שחולף. אני מתייק אותו בחוצץ שקראתי לו "רגעים של הארה". טבעו של מצב זה מתואר בפרק האחרון של ספרי המשברים הרוחניים של האדם. כדי להגיע למצב שכזה, וכדי לשמור על רמה גבוהה, חובה היא לעבוד עבודה פנימית ולפתח את התנאים המתאימים בתוך עצמך. זאת משום שתורת ההארה רואה את הלמידה המסתתרת מעבר ליוגה ואת החוכמה הנמצאת מעבר לעצמי.
תגיות: