מאסטרים

המאסטרים

מהארישי ויאסה

פטאנג’אלי מהארישי

מהאוואתאר באבאג’י

שרי טאילאנג סוואמי

שרימאטי שנקארי מאי

שרי לאהירי מהאסאיה

שרי סאי באבא משירדי

שרי רמאקרישנה פארמאהמסה

שרימאטי סאראדה דווי

שרי ראמאנה מהארישי

שרימאטי אננדה מאי-מה

סוואמי ויווקאננדה

שרימאטי מירה באי

שרי אורובינדו גוש

פארמאהאמסה יוגאננדה

מאיה, מאת סוואמי ויווקאננדה
מתוך הספר "ניאנה יוגה" - הרצאה שניתנה בלונדון
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: סוואמי ויווקאננדה
תרגום: רחל תורן
#סוואמי ויווקאננדהכמעט כולכם שמעתם את המילה מָאיָה. בדרך כלל משתמשים בה כדי לציין אשליה, הזיה או דברים דומים, למרות שזה לא מדויק. אבל התיאוריה על המָאיָה היא אחד מעמודי התווך עליהם נשענת הוֶדָנְטָה; לכן צריך להבין אותה בדרך הנכונה. אני מבקש מכם מעט סבלנות, משום שקיימת סכנה גדולה שהיא תובן שלא כהלכה.
 
השימוש העתיק ביותר במָאיָה שאנו מוצאים בספרות הוֶדִית, הוא במובן של הזיה; אבל באותם זמנים עדיין לא הגיעו לתיאוריה האמיתית. אנחנו מוצאים קטעים כמו, "אינדרה, באמצעות המָאיָה שלו, לבש דמויות שונות."  כאן זה נכון. משמעותה של המילה מָאיָה היא משהו כמו קסם, ואנחנו מוצאים עוד קטעים רבים בעלי אותו מובן. המילה מָאיָה נעלמה אז לגמרי מהעין, אבל הרעיון התפתח בינתיים. מאוחר יותר עלתה השאלה: "למה אנחנו לא יכולים לדעת את סודו של היקום?" והתשובה שניתנה היתה מאד משמעותית: "משום שאנחנו מדברים לשווא, משום שאנחנו מרוצים מהדברים הנתפשים על ידי החושים, ומשום שאנחנו רצים אחרי התשוקות. לכן אנחנו מכסים את המציאות בערפל." כאן לא נעשה כלל שימוש במילה מָאיָה; אבל אנחנו מבינים שהגורם לבורות הוא ערפל כלשהו שנוצר בינינו לבין האמת. הרבה יותר מאוחר, באחת מהאופנישדות האחרונות, אנחנו מוצאים שהמילה מָאיָה הופיעה שנית; אבל הפעם היא עברה שינוי ולמילה התקשרו פירושים רבים חדשים. תיאוריות הועלו שוב ושוב, אחרות התקבלו עד שלבסוף התקבע הרעיון אודות המָאיָה. אנחנו קוראים בשְוֶטָשְוָטָארָה אוּפָּנִישָד: "דע שהטבע הוא מָאיָה, ושליטה של המָאיָה הזו, אלוהים עצמו."
 
כשאנחנו מגיעים לפילוסופים מאוחרים יותר, אנחנו מוצאים שהשתמשו במילה הזו, מָאיָה, בדרכים שונות, עד שאנחנו מגיעים לשָנְקָרָצָ’רְיָה הדגול. גם הבודהיסטים השתמשו מעט בתיאוריה על המָאיָה, אבל בידיהם של הבודהיסטים היא הפכה להיות משהו שדמה מאד לאידיאליזם, וזה הפירוש שבדרך כלל ניתן כיום למילה מָאיָה.
כשההינדים אומרים שהעולם הוא מָאיָה, אנשים חושבים מיד שהעולם הוא אשליה. לפרוש הזה יש בסיס כלשהו, כפי שעולה מהפילוסופיה הבודהיסטית, משום שקבוצה מאותם פילוסופים כלל לא האמינה בעולם החיצוני. אבל המָאיָה של הוֶדָנְטָה בצורתה הסופית, אינה לא אידיאליזם ולא מעשיוּת והיא גם לא תיאוריה. היא פשוט העמדת עובדות על דיוקן - מה אנחנו ומה אנחנו רואים סביבנו.
 
כפי שאמרתי לכם קודם לכן, מוחותיהם של האנשים מהם באה הוֶדָנְטָה, היו מרוכזים בהליכה אחרי עקרונות ובגילוי עקרונות. לא היה להם זמן לעבד את הפרטים או להמתין להם; הם רצו להיכנס עמוק ללב הדברים. משהו שנמצא מעבר קרא להם, והם לא יכולים היו לחכות. אנחנו מוצאים באופנישדות, שפרטי הנושאים בהם עוסק עכשיו המדע משובשים מאד, אבל באותו הזמן, העקרונות נכונים. לדוגמה, את המושג אֶתֶר, שהוא אחת מהתיאוריות האחרונות ביותר של המדע המודרני, אפשר למצוא בספרות העתיקה שלנו בצורה מפותחת הרבה יותר מאשר בתיאוריות המדעיות המודרניות לגבי האתר כיום. אבל הוא היה רק עקרון. כשההוגים הוֶדִים ניסו להדגים את אותו עקרון, הם עשו שגיאות רבות. התיאוריה על העקרון החיים הנוכחים בכל, על פיו כל החיים ביקום הם רק התגלמויות שונות, הובנה בימי הוֶדוֹת; ניתן למצוא אותה בבְּרָאהָמָנָה. באחת מהסָאמְהִיטוֹת יש מזמור ארוך בשבחה של הפְּרָאנָה, ממנה התגלמו כל החיים. דרך אגב, ייתכן שחלק מכם יהיו מעוניינים לדעת שבפילוסופיה הוֶדִית קיימות תיאוריות לגבי מקור החיים על פני כדור הארץ, קרובות מאד לאלו שהתפרסמו על ידי כמה מדענים אירופיים מודרניים. ברור שכולכם יודעים שקיימת תיאוריה שהחיים באו מכוכבים אחרים. זו היתה תורה שהתישבה עם כמה מהפילוסופים הוֶדִים, שהחיים באו, בדרך זו, מהירח.

אנחנו מוצאים שההוגים הוֶדִים האלו היו אמיצי לב ונועזים מאד  בהעלותם תיאוריות רחבות ומכלילות. הפתרון שלהם לתעלומה האופפת את היקום, שבא מניתוח העולם החיצוני, היה מספק ככל שיכול היה להיות. פרטי העשייה של המדע המודרני אינו מקרב את השאלה אפילו צעד אחד לפתרונה, משום שהעקרונות שנהגו על ידי ההוגים הוֶדִים נכשלו. אם התיאוריה על האתר לא הצליחה בימי קדם לתת פתרון לתעלומה האופפת את היקום, עיבוד הפרטים של אותה תיאוריה לא יקרב אותנו אל האמת. אם התיאוריה של החיים הנוכחים בכל נכשלה כתאוריה על היקום הזה,  היא לא תהיה משמעותית יותר אם נעבד את פרטיה; משום שהפרטים אינם משנים את העקרון של היקום. אני מתכוון לומר שכשההוגים ההינדים חקרו לעומק את העקרונות, הם היו נועזים כמו המודרניים ולעיתים אף נועזים יותר. הם יצרו כמה מההכללות הגדולות ביותר אליהן הגיעו אי פעם, שחלק מהן עדיין נותרו כתיאוריות שהמדע המודרני צריך להגיע אליהן, אפילו כתיאוריות. לדוגמה, הם לא רק הגיעו לתיאוריה לגבי האתר, אלא התקדמו מעבר לכך וסיווגו גם את ההכרה כאתר מעודן יותר. ושוב, מעבר לכך, הם מצא אתר מעודן עוד יותר. ויחד עם זה, זה לא היה פתרון; הוא לא פתר את הבעיה. שום כמות של ידע על העולם החיצוני לא יכולה לפתור את הבעיה.

"אבל", אומרים המדענים, "אנחנו רק מתחילים לדעת מעט; חכו כמה מאות שנים ונמצא את הפתרון." "לא", אומר הוֶדָנְטִיסְט, משום שהוא הוכיח מעבר לכל ספק שההכרה מוגבלת, שהיא לא יכולה לעבור גבולות מסוימים - מעבר לזמן, חלל וסיבתיות. כשם שאיש לא יכול לקפוץ החוצה מתוך עצמו, כך איש לא יכול ללכת אל מעבר לגבולות שהושמו לו על ידי חוקי הזמן והחלל. כל נסיון לפתור את חוקי הסיבתיות, הזמן והחלל הוא נסיון עקר, משום שהנסיון עצמו יכול להיעשות רק אם נתייחס לקיומם של שלושת אלו כמובן מאליו.

מהי, אם כך, משמעות ההצהרה שהעולם קיים? משמעותה האמיתית היא שלעולם אין שום קיום. ושוב, מהי משמעות ההצהרה שלעולם אין שום קיום? המשמעות היא שאין לו קיום מוחלט; הוא קיים רק ביחס להכרה, להכרה שלכם ולהכרה של כל אחד אחר. אנחנו רואים את העולם הזה עם חמשת החושים, אבל אם היה לנו חוש נוסף, היינו רואים בו משהו נוסף. אם היה לנו חוש נוסף, הוא היה מופיע כדבר מה אחר. לכן, אין לו קיום אמיתי; אין לו קיום בלתי משתנה, שאינו זז והוא אינסופי. כמו כן אי אפשר לומר שהוא לא קיים, מאחר והוא קיים ואנחנו צריכים לפעול בתוכו ובאמצעותו. זה עירוב של קיום ואי-קיום.

כשאנחנו מגיעים מהפרטים המופשטים אל הפשוטים, היומיומיים של חיינו, אנו מוצאים שכל חיינו הם תערובת של הסתירות האלו, של הקיום והאי-קיום. קיימת הסתירה הזו בידע: נראה שאדם יכול לדעת כל דבר אם הוא רק רוצה לדעת; אבל לפני שהוא מספיק ללכת כמה צעדים, הוא נתקל בקיר אותו הוא לא יכול לעבור. כל העשייה שלו היא במעגל, והוא לא יכול לצאת אל מעבר לאותו מעגל. הבעיות הקרובות אליו ויקרות לו, מאיצות בו וקוראות יום ולילה למציאת פתרון; אבל הוא לא יכול לפתור אותן, משום שהוא לא יכול ללכת אל מעבר לאינטלקט הזה. אנחנו יודעים שהתשוקה טבועה עמוק באדם. ושוב, אנחנו יודעים שאת הטוב ניתן להשיג רק אם נשלוט עליהן ונבלום אותן. כל נשימה, כל פעימה של הלב, מבקשות מאתנו להיות אנוכיים; ובאותו הזמן, יש כוח שנמצא מעבר לנו שאומר שרק אי-אנוכיות יכולה להיות טובה. כל ילד נולד אופטימיסט; הוא חולם חלומות של זהב. בצעירותו האופטימיות שלו גוברת. לאדם צעיר קשה להאמין שיש דברים כאלה כמו מוות, תבוסה והשפלה. גיל הזקנה מגיע, החיים הם מצבור של הריסות. חלומות נעלמו באוויר, והאדם הופך להיות פסימיסט. כך אנחנו עוברים מקיצוניות אחת לשניה, מוכים על ידי הטבע, מבלי לדעת לאן אנחנו הולכים.

אני נזכר בשיר מפורסם מהלָלִיטָה וִיסְטָרָה, הביוגרפיה של בודהה. בודהה נולד, אומר הספר, כגואלה של האנושות, אבל הוא שכח עצמו בתוך המותרות שהציע לו הארמון. כמה מלאכים באו ושרו שיר כדי לעורר אותו. המסר של השיר כולו הוא שאנו נסחפים במורד נהר החיים, המשתנה ללא הרף, מבלי לעצור או לנוח. מה, אם כן, עלינו לעשות? האיש שיש לו מספיק כדי לאכול ולשתות הוא אופטימיסט, והוא נמנע מכל אזכור של סבל משום שזה מפחיד אותו. אל תספרו לו על הצער והסבל שבעולם; לכו אליו ותגידו לו שהכל טוב. "כן, אני מוגן", הוא אומר. "הביטו בי, יש לי בית יפה לגור בו; אני לא מפחד מקור או רעב. לכן אל תביאו אלי את התמונות הנוראיות האלה." אבל מצד שני יש אנשים שמתים מקור ורעב. אם תלכו אליהם ותלמדו אותם שהכל טוב, הם לא ישמעו. איך הם יכולים לבקש שאחרים יהיו שמחים אם הם סובלים? כך אנחנו מטלטלים בין אופטימיות לפסימיות.
וקיימת העובדה העצומה של המוות. העולם כולו מתקדם אל המוות. הכל מת. לכל ההתקדמויות שלנו, כל הגאוות שלנו, המותרות שלנו, העושר שלנו והידע שלנו, יש את אותו הסוף - מוות. זה הדבר היחידי הבטוח. ערים קמות ונהרסות, אימפריות עולות ונופלות, כוכבים נשברים לרסיסים ומתפוררים לאבק כשהם מושפעים מהאטמוספירה של כוכבים אחרים. כך התנהלו הדברים מאז ומעולם. המוות הוא סוף כל הדברים. המוות הוא סוף החיים, סוף היופי, העושר, הכוח, וגם של התכונות הטובות. קדושים מתים וחוטאים מתים, מלכים מתים וקבצנים מתים. כולם הולכים אל עבר המוות. ולמרות זאת קיימת אותה דבקות עצומה בחיים. בדרך כלשהי, אנחנו לא יודעים למה, אנחנו דבקים בחיים; אנחנו לא יכולים לוותר עליהם. וזוהי מָאיָה.

אמא מטפלת בילדה בתשומת לב רבה; כל נשמתה, חייה, נמצאים בילד הזה. הילד גדל, הופך לגבר, וייתכן שיהיה נבל ואלים שבועט בה ומכה אותה כל יום; ועדיין האמא דבקה בילד, וכשההגיון שלה מתעורר, היא מכסה אותו עם הרעיון אודות האהבה. היא כמעט ואינה חושבת שזו לא אהבה, אלא משהו אחר, שנאחז בעצביה והיא לא יכולה להתנער ממנו. ככל שהיא תנסה, היא לא יכולה להתנער מהכבלים הכובלים אותה. וזוהי מָאיָה.
כולנו רצים אחרי גיזת הזהב. כל אחד מאיתנו חושב שהיא תהיה שלו. כל אדם הגיוני מבין שהסיכוי שלו הוא אחד לעשרים מליון, ולמרות זאת כולם נאבקים כדי להשיג אותה. וזוהי מָאיָה.

המוות אורב יום ולילה על פני האדמה הזו, אבל באותו הזמן אנחנו חושבים שנחיה לנצח. פעם שאלו את המלך יוּדְהִישְטִירָה שאלה: "מהו הדבר הנפלא ביותר על פני כדור הארץ?" והמלך ענה: "בכל יום אנשים מתים סביבנו, ולמרות זאת בני האדם חושבים שהם לעולם לא ימותו." וזוהי מָאיָה.

הסתירות האדירות האלה באינטלקט שלנו, בידע שלנו ולמעשה בכל עובדות החיים שלנו, מקיפות אותנו מכל צדדינו. קם מתקן שרוצה לרפא את כל השחיתויות הקיימות באומה מסוימת; ועוד לפני שהן הספיקו להירפא, נוצרו אלף שחיתויות אחרות במקום אחר. זה כמו בית ישן שנופל: אתה מתקן אותו במקום אחד, וההרס נמשך במקום אחר. בהודו המתקנים שלנו זועקים ומטיפים כנגד תכתיבי האלמנוּת. במערב הרע הגדול ביותר הוא הרווקוּת. עזרו לאלו שאינם נשואים מצד אחד; הם סובלים. עזרו לאלמנות מצד שני; הן סובלות. זה כמו שיגרון ממושך: אתה מסלק אותו מהראש והוא עובר לגוף; אתה מסלק אותו משם והוא עובר לרגלים. מתקנים קמים וזועקים שלמידה, עושר ותרבות לא צריכים להיות בידיהם של מעטים; והם עושים ככל שביכולתם כדי שהם יהיו נגישים לכולם. זה יכול להביא שמחה רבה יותר לחלק, אבל ייתכן שככל שהתרבות מתפתחת, השמחה הפיסית פוחתת. הידע על השמחה מביא איתו את הידע על הסבל. באיזו מן הדרכים אם כן, עלינו ללכת? הכמות הפעוטה ביותר של הצלחה חומרית ממנה אנחנו נהנים, גורמת במקום אחר לאותה כמות של סבל. כזה הוא החוק. ייתכן והצעירים לא רואים זאת באופן ברור, אבל אלו שכבר חיו מספיק זמן ואלו שכבר נאבקו מספיק, יבינו זאת. וזוהי מָאיָה.

הדברים האלה נמשכים יום ולילה, ומציאת פתרון לבעיה הזו היא בלתי אפשרית. למה זה צריך להיות כך? אי אפשר לענות על זה, משום שאי אפשר לנסח את השאלה באופן הגיוני. למעשה אין לא "למה" ולא "איך"; אנחנו רק יודעים שזה קיים ואנחנו לא יכולים לעשות מאומה בקשר לכך. אפילו לתפוש את זה, לצייר תמונה מדוייקת שלו בהכרתנו, זה מעבר לכוחנו. איך, אם כן, אנחנו יכולים לפתור את זה?

מָאיָה היא הצהרת עובדת קיומו של היקום הזה, על הדרך בה הוא מתנהל. אנשים נבהלים בדרך כלל כשמספרים להם על הדברים האלה. אבל אנחנו חייבים להיות אמיצים. הסתרת עובדות אינה הדרך למציאת תרופה. כפי שכולכם יודעים, ארנבת הנרדפת על ידי כלבים, מרכינה את ראשה וחושבת שהיא בטוחה. כשאנחנו מוצאים מקלט באופטימיות, אנחנו מתנהגים בדיוק כמו הארנבת. אבל זו לא תרופה. יש מתנגדים לרעיון הזה, אבל הם באים בדרך כלל מבין האנשים שמחזיקים הרבה מהדברים הטובים שבחיים. בארץ הזאת, [אנגליה], קשה מאד להיות פסימיסט. כולם מספרים לי כמה נפלא מתנהל העולם, כמה הוא מתקדם. אבל מה שקורה לכל אחד ואחד בעצמו, זה עולמו הפרטי. אותה שאלה עתיקה עולה שוב ושוב. אנשים טוענים שהנצרות חייבת להיות הדת היחידה האמיתית בעולם, משום שהאומות הנוצריות מצליחות! אבל הטענה הזו סותרת את עצמה, משום שהצלחתן של האומות הנוצריות תלויה בגורלן המר של האומות הלא נוצריות. משהו חייב לשמש כטרף. נניח שכל העולם היה מתנצר; האומות הנוצריות היו הופכות אז לעניות, משום שאז לא יהיו יותר אומות לא נוצריות שיכולות לשמש להן כטרף. כך הנימוק הורג את עצמו. בעלי-חיים חיים מצמחים, בני אדם מבעלי חיים, והגרוע מכל, אחד מהשני - החזק מהחלש. כך מתנהלים הדברים בכל מקום. וזוהי מָאיָה.

איזה פתרון אנחנו מוצאים לזה? אנחנו שומעים הסברים רבים מדי יום ואומרים לנו שבמשך הזמן הכל יסתדר לטובה. כשאנחנו לוקחים כמובן מאליו שזה אפשרי, למה עשיית מעשים טובים צריכה להיות בדרך שטנית? למה אי אפשר לעשות מעשים טובים באמצעות טוב, במקום באמצעות השיטות השטניות האלה? צאצאי המין האנושי של ימינו יהיו שמחים; אבל למה צריך להתקיים כל הסבל הזה עכשיו? אין לזה פתרון. וזוהי מָאיָה.

לעיתים קרובות אנחנו שומעים שאחד ממאפייני האבולוציה הוא שהיא מסירה את הרוע מהעולם עד שהרוע נעלם לחלוטין, ולבסוף רק הטוב נשאר. נחמד מאד לשמוע את זה; זה מעודד את גאוותם של אלו שיש להם די מהטוב שבעולם, שלא צריכים להאבק קשה כדי להתמודד כל יום ושאינם נמחצים תחת גלגלי הדבר הנקרא התפתחות. זה טוב מאד ומעודד באמת לאותם ברי מזל. ההמון הפשוט אולי סובל, אבל להם לא אכפת; האחרים יכולים למות - אין להם שום חשיבות. טוב מאד. למרות זאת, הנימוק הזה מופרך מתחילתו ועד סופו. ראשית, הוא לא מטיל ספק בכך שהתגלמות הטוב והרע בעולם הזה הם שתי מציאויות מוחלטות. שנית, הוא מניח הנחה גרועה יותר: שכמותו של הטוב עולה, וכמותו של הרוע יורדת. אם כך, אם הרוע מוסר בדרך זו, על ידי מה שנקרא התפתחות, יגיע זמן שכל הרוע יעלם וכל מה שישאר יהיה טוב. קל מאד להגיד, אבל האם ניתן להוכיח שכמות הרוע פוחתת?

קחו לדוגמה אדם שחי ביער, שאינו יודע איך לפתח את ההכרה, לא יכול לקרוא ספר, לא שמע על דבר כזה שנקרא כתיבה. אם הוא יפצע קשה, הוא יבריא עד מהרה, בעוד שאנחנו נמות אם נישרט. מצד שני, מכונות הופכות את הדברים לזולים, מביאות להתקדמות והתפתחות, אבל מליונים נמחצים כדי שאחד יתעשר - אלפים הופכים עניים יותר ויותר באותו הזמן, והמוני בני אדם הופכים לעבדים. כך מתנהלים הדברים.

האדם החייתי חי בתוך החושים. אם הוא לא מקבל מספיק לאכול, הוא סובל, או אם משהו קורה לגופו, הוא סובל.  גם הסבל שלו וגם השמחה שלו מתחילים ומסתיימים בחושים. ברגע שהאדם הזה מתקדם, ברגע שאופק שמחתו מתרחב, אופק הסבל שלו מתרחב אף הוא באופן יחסי. האדם שביער אינו יודע מה זה לקנא, להיות בבתי משפט, לשלם מיסים, להיות מואשם על ידי החברה, ולהיות נשלט יום ולילה בידי העריצות הגדולה ביותר שהשטניות האנושית המציאה אי פעם, המציצה אל חדרי חדריו של כל לב אנושי. הוא לא יודע שאדם הופך להיות שטני פי מאה מכל בעל חיים אחר, עם כל הידע חסר התועלת שלו ועם כל גאוותו. ככה זה, כשאנחנו מתעלים על החושים, אנחנו מפתחים יכולות גדולות יותר של הנאה, ובאותו הזמן אנחנו מפתחים גם יכולות גדולות יותר של סבל. העצבים מתעדנים ויכולים לשאת יותר סבל. בכל חברה אנחנו מוצאים לעיתים שכשמתעללים באדם הבור הפשוט, הוא לא מרגיש הרבה אלא חבטה הגונה. אבל הג’נטלמן אינו יכול לשאת אפילו מילה אחת של התעללות, עצביו התעדנו עד כדי כך; הסבל שלו התגבר עם רגישותו לשמחה. זה לא מצליח להוכיח את נושא ההתפתחות.

ככל שאנחנו מגבירים את יכולתנו לשמוח, אנחנו גם מגבירים את כוח הסבל שלנו, ולפעמים אני נוטה לחשוב שאם אנחנו מגבירים את יכולתנו לשמוח בטור חשבוני, אנו נגביר, מצד שני, את יכולתנו להיות אומללים בטור הנדסי. אנחנו המתקדמים, יודעים שככל שאנו מתקדמים יותר, כך נפתחות יותר דרכים לכאב ובאותה המידה להנאה. וזוהי מָאיָה.

כך אנחנו מוצאים שמָאיָה אינה תיאוריה הבאה להסביר את העולם; היא פשוט מעמידה את העובדות על דיוקן - שעצם הבסיס לקיומנו הוא סתירות, שבכל מקום אנחנו צריכים לנוע דרך הסתירות האלה, שבכל מקום בו נמצא טוב חייב להיות גם רוע, ובכל מקום בו נמצא רוע חייב להיות גם טוב, בכל מקום בו יש חיים, המוות הולך אחריהם כצל, כל אחד שמחייך יהיה חייב לבכות וזה אשר בוכה חייב גם לחייך. את מצב הדברים האלה אי אפשר לתקן. אנחנו יכולים לדמיין לשווא שיהיה מקום בו הכל יהיה רק טוב, ולא רוע, בו רק נחייך ולעולם לא נבכה. זה בלתי אפשרי מעצם טבעם של הדברים; משום שהמצבים ישארו אותם מצבים. בכל מקום בו יש כוח המוציא מאיתנו חיוך, אורב הכוח להוציא מאיתנו דמעות. בכל מקום בו יש כוח לייצר שמחה, שם גם אורב, במקום כלשהו, הכוח להפוך אותנו לאומללים.
לכן הפילוסופיה הוֶדָנְטִית אינה לא אופטימית ולא פסימית. היא משמיעה את שתי הדעות האלה ומקבלת את הדברים כפי שהם; היא מודה שהעולם הזה הוא תערובת של טוב ורע, שמחה וסבל, וכשמגבירים את האחד חייב הצורך להגביר את השני. לעולם לא יהיה עולם שהטוב או הרע בו יהיו מושלמים, משום שהרעיון הזה סותר את עצמו. הסוד הגדול הנגלה מהניתוח הזה הוא שהטוב והרע אינם שחור ולבן הנפרדים בעצם קיומם. אין דבר אחד בעולם הזה שלנו שאתם יכולים לקרוא לו טוב ורק טוב; ואין דבר אחד ביקום לו אתם יכולים לקרוא רע ורק רע. אותה תופעה שעכשיו נראית כטובה, יכולה להראות מחר רעה. אותו הדבר המייצר סבל באחד, יכול לייצר שמחה באחר. האש השורפת את הילד יכולה לבשל ארוחה טובה לאדם רעב. אותו העצב הנושא את תחושת הסבל, נושא גם את תחושת השמחה.
לכן, הדרך היחידה לעצור את הרוע היא גם לעצור את הטוב; אין דרך אחרת. כדי לעצור את המוות, יהיה עלינו לעצור גם את החיים. חיים בלי מוות ושמחה ללא סבל הם סתירות, והאחד אינו יכול להתקיים ללא השני משום ששניהם הם התגלמויות שונות של אותו הדבר.

הדבר שאתמול חשבתי שהוא טוב, היום אני לא חושב עליו כך. כשאני מסתכל אחורה על חיי ורואה מה היו הרעיונות שלי בתקופות שונות, אני רואה שכך הוא הדבר. בזמן מסוים הרעיון שאחז בי היה לנהוג בכרכרה עם זוג סוסים חזקים; בזמן אחר חשבתי שאם הייתי יכול להכין סוג מסוים של ממתק שמחתי היתה מושלמת; מאוחר יותר דמיינתי שאהיה מרוצה לגמרי אם יהיו לי אשה וילדים והרבה מאד כסף. היום אני חושב שכל הרעיונות האלה הם שטויות ילדותיות. הוֶדָנְטָה אומרת שחייב להגיע זמן בו נסתכל אחורה ונצחק מהרעיונות הגורמים לנו לפחד מהוויתור על הייחודיות שלנו. כל אחד מאיתנו רוצה לשמור על הגוף הזה לזמן בלתי מוגבל, וחושב שהוא יהיה שמח מאד; אבל יגיע זמן בו נצחק מהרעיון הזה.

עכשיו, אם זו האמת, אנחנו נמצאים במצב של סתירה חסרת תקווה - לא קיום ולא אי-קיום, לא סבל ולא שמחה, אלא תערובת שלהם. מהו, אם כן, הטעם בוֶדָנְטָה וכל שאר הפילוסופיות והדתות? ומעל לכל, מה הטעם לעשות מעשים טובים? זו שאלה שעולה בראש. אם נכון שאתם לא יכולים לעשות טוב ללא רע, ובכל פעם שאתם מנסים לייצר שמחה תמיד יהיה סבל, אנשים ישאלו אותך, "מה הטעם לעשות מעשים טובים?" התשובה היא שראשית אנחנו חייבים לפעול כדי להפחית את הסבל, משום שזו הדרך היחידה לעשות אותנו שמחים. כל אחד מאיתנו מבין את זה מוקדם או מאוחר במשך החיים. הפקחים מבינים את זה מעט מוקדם יותר, והטפשים מעט מאוחר יותר. הטפשים משלמים ביוקר עבור התגלית והפקחים קצת פחות. שנית, אנחנו חייבים למלא את תפקידנו, משום שזו הדרך היחידה לצאת מתוך חיי הסתירות האלו. כוחות הטוב והרע ישמרו את היקום חי עבורנו עד שנתעורר מהחלום שלנו ונפסיק לעשות עוגות בוץ. את השעור הזה יהיה עלינו ללמוד, והלימוד יימשך הרבה מאד זמן.

בגרמניה נעשו נסיונות ליסד שיטת פילוסופיה שבבסיסה עומד הרעיון שהאינסוף נתחם בגבולות. נסיונות כאלו נעשו גם באנגליה. נתוח העמדות של הפילוסופים האלה הוא כזה: האינסוף מנסה לבטא עצמו ביקום הזה, ויגיע זמן בו האינסוף יצליח לעשות זאת. כל זה בסדר, והשתמשנו במילים אינסוף, התגלמות וביטוי, וכן הלאה; אבל הפילוסופים מחפשים באופן טבעי את ההגיון, בסיס מוצק שלא ניתן להפריכו, להצהרה שהמוגבל יכול לבטא עצמו בשלמות באינסופי. המוחלט או האינסופי יכול להפוך ליקום הזה רק על ידי הגבלות. לכל דבר העובר דרך החושים או ההכרה או האינטלקט חייבים להיות גבולות; והרעיון שהמוגבל יכול להיות אינסופי הוא ממש מגוחך; זה לעולם לא יכול לקרות.

הוֶדָנְטָה, מצד שני, אומרת שנכון שהמוחלט או האינסופי מנסה לבטא עצמו במוגבל, אבל יגיע זמן שהוא ימצא שזה בלתי אפשרי, והוא יאלץ לסגת; והנסיגה הזו משמעותה וויתור, שהוא ההתחלה האמיתית של האמונה. כיום קשה מאד אפילו לדבר על וויתור. באמריקה אמרו עלי שאני אדם שבא ממדינה שדיברה על וויתור והיא מתה וקבורה במשך חמשת אלפים שנה. ייתכן שכך אומרים הפילוסופים האנגלים. ועדיין האמת היא שזו הדרך היחידה לאמונה. וותרו והתנכרו. מה אמר ישו? "זה אשר איבד את חייו למעני, ימצא אותם." הוא הטיף שוב ושוב שהוויתור הוא הדרך היחידה לשלמות.

מגיע זמן בו ההכרה מתעוררת מהחלום הארוך והמעציב הזה, הילד רוצה לוותר על המשחק שלו ולחזור אל אמו. הוא מוצא את האמת שבהצהרה: "התשוקה לעולם אינה מגיעה לשובע מהנאות אליהן השתוקקנו; הן רק מגבירות אותה, כמו אש ששופכים לתוכה חמאה." זה נכון לגבי כל ההנאות החושיות, לגבי כל ההנאות האינטלקטואליות ולגבי כל ההנאות להן מסוגלת ההכרה האנושית. הן אפס; הן נמצאות בתוך המָאיָה, בתוך הרשת הזו ממנה אנחנו לא יכולים לצאת. נוכל להתרוצץ בתוכה במשך זמן בלתי מוגבל ועדיין לא נמצא דרך להימלט, ובכל פעם שאנו נאבקים כדי לזכות במעט הנאה, כמות עצומה של סבל נופלת עלינו. כמה זה נורא! וכשאני חושב על כך, אני לא יכול להתייחס לכך שהתיאוריה הזו על המָאיָה, ההצהרה הזו שהכל הוא מָאיָה, הוא ההסבר היחידי והטוב ביותר.
איזו כמות של סבל קיימת בעולם הזה! ואם תעברו בין האומות השונות, תמצאו שאומה אחת מנסה לרפא את הרוע שלה בדרך אחת ואחרת בדרך אחרת. אותו הרוע אומץ על ידי גזעים שונים, ונעשו נסיונות שונים לבלום אותו; ולמרות זאת אף אומה לא הצליחה. אם הוא צומצם בנקודה אחת, כמות עצומה של רוע נאספה בנקודה אחרת. כך זה מתנהל.

ההינדים, כדי לשמור על רמה גבוהה של טוהר הגזע, עודדו על נישואי ילדים, דבר שבטווח הארוך הפחית את ערכו של הגזע. ובאותו הזמן, אני לא יכול להתכחש לכך שנישואי ילדים טיהרו יותר את הגזע. מה הייתם רוצים? אם אתם רוצים נישואי ילדים, אתם מחלישים, פיסית, את הגברים והנשים על ידי נישואי ילדים. מצד שני, האם באנגליה מצבכם טוב יותר? לא, משום שהטוהר הוא חייה של האומה. האם אתם לא מוצאים בהיסטוריה שהסימן הראשון למותה של האומה הוא חוסר טוהר? כשחוסר הטוהר חדר, קיצה של האומה נראה באופק. איפה, אם כן, נמצא פתרון לסבל הזה? אם הורים בוחרים בעל ואישה לילדיהם, הרוע הזה מצטמצם. הבנות בהודו הן יותר מעשיות מרגשניות. אבל מעט מאד שירה נשארת בחייהן. מצד שני, אם אנשים בוחרים לעצמם את הבעלים והנשים, לא נראה שזה מביא הרבה שמחה. הנשים ההודיות הן שמחות בדרך כלל; אין מקרים רבים של ריב בין בעל ואשתו. מצד שני, בארצות הברית, בה קיים החופש הגדול ביותר, מספרם של הבתים והנישואים שאין בהם שמחה הוא גדול.
האומללות נמצאת כאן, שם ובכל מקום. מה זה מוכיח? שאחרי הכל, לא הושגה שמחה גדולה על ידי כל הרעיונות האלה. כולנו נאבקים למען השמחה, וברגע שאנחנו זוכים מצד אחד למעט שמחה, בצד השני צומחת לה האומללות.

האם, אם כן, אנחנו לא צריכים להתאמץ כדי לעשות מעשים טובים? צריכים, עם יותר התלהבות מתמיד.  אבל הידע הזה ינפץ את הקנאות שבנו. האנגלי לא יהיה יותר קנאי ויפסיק לקלל את ההינדי. הוא ילמד לכבד את מנהגיהן של האומות השונות. הקנאות תפחת והעשייה האמיתית תגבר. הקנאים אינם יכולים לעבוד; הם מבזבזים שלושה רבעים מהאנרגיה שלהם. האדם שעובד הוא זה שדעתו מיושבת, והוא רגוע ומעשי. לכן היכולת לעבוד תתגבר מהרעיון הזה. משנדע שזה מצב הדברים, נהיה סבלניים יותר. מראות של סבל או רוע לא יצליחו להפר בנו את האיזון ולא יגרמו לנו לרדוף אחרי צללים. הסבלנות תשתרש בנו משום שנדע שהעולם צריך להתנהל בדרך שלו. אם לדוגמה, כל האנשים יהיו טובים, בעלי החיים יצטרכו להתפתח במשך הזמן  לבני אדם ויהיה עליהם לעבור דרך אותו המצב, וכך גם עם הצמחים.

אבל דבר אחד ברור: הנהר האדיר זורם אל הים, וכל הטיפות שיוצרות את הזרם ייסחפו, במשך הזמן, אל תוך אותו ים שאין לו גבולות. וכך, בחיים האלה, על כל הסבל והצער שבהם, השמחה והדמעות, דבר אחר ברור: כל הדברים ממהרים כדי להגיע אל המטרה שלהם, וזו רק שאלה של זמן מתי אתם ואני, צמחים ובעלי חיים, וכל חלקיק של החיים האלה שקיים, נהיה חייבים להגיע אל הים האינסופי של השלמות, נהיה חייבים להגשים את החופש, את אלוהים.

תרשו לי לחזור פעם נוספת על כך שהעמדה הוֶדָנְטִית אינה פסימית ואינה אופטימית. היא לא אומרת שהעולם הזה כולו רע או כולו טוב. היא אומרת שערכו של הרוע שלנו אינו פחות מערכו של הטוב, וכי ערכו של הטוב אינו גדול מערכו של הרע. הם קשורים יחד. זהו העולם, וכשאתם יודעים זאת, אתם פועלים מתוך סבלנות.

בשביל מה? למה אנחנו צריכים לעבוד? אם זהו מצבם של הדברים, מה נוכל לעשות? למה שלא נהפוך לאגנוסטיים? גם האגנוסטי המודרני יודע שאין פתרון לבעיה הזו, אי אפשר להשתחרר מהרוע של המָאיָה הזו, כפי שאנו אומרים בשפתנו; לכן הם אומרים לנו להיות מרוצים ולהנות מהחיים. אבל כאן שוב יש טעות, טעות גדולה, טעות מאד לא הגיונית. והטעות הזו היא: למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים חיים? האם אתם מתכוונים רק לחיים של החושים? בזה כל אחד מאיתנו שונה רק במעט מהבהמות. אני בטוח שאיש מהנוכחים כאן אינו חי רק את חיי החושים. אם כך, לחיים הנוכחיים יש משמעות נוספת. התחושות, המחשבות והשאיפות שלנו, הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו; והאם המאבק על החזון הגדול, בדרך אל השלמות, הוא לא אחד מהמרכיבים החשובים ביותר של הדבר לו אנו קוראים חיים? על פי האגנוסטיים, אנחנו צריכים להנות מהחיים כפי שהם. עמדתם של האגנוסטיים מתייחסת אל החיים האלה, כשהיא מפחיתה מהם את רעיון השלמות, כאל כל מה שקיים. הרעיון הזה, טוענים האגנוסטיים, אינו ניתן להשגה; לכן צריך להפסיק לחפש. אבל משמעותם של החיים היא, מעל לכל, החיפוש הזה אחרי החזון; תמציתם של החיים היא ההתקדמות כלפי השלמות. אנחנו חייבים להשיג אותה, ולכן אנחנו לא יכולים להיות אגנוסטיים ולקבל את העולם כפי שהוא נראה.
 
הטבע הזה, היקום הזה, הוא מה שנקרא מָאיָה. כל הדתות מנסות, פחות או יותר, להגיע אל מעבר לטבע - המנוון או המפותח ביותר, מבוטא על ידי מיתולוגיה או סמלים, סיפורים על אלים, מלאכים או שדים, או על ידי סיפורים על קדושים וחוזים, אנשים דגולים או נביאים, או על ידי פילוסופיה מופשטת - לכולם יש את אותה מטרה; כולם מנסים להגיע אל מעבר למגבלות האלה. במילה אחת, כולם נאבקים למען החופש.

אדם מרגיש, במודע או שלא במודע, שהוא כבול; הוא לא מה שהוא רוצה להיות. כך הוא למד מהרגע הראשון בו הוא התחיל להביט סביבו. באותו הרגע ממש הוא למד שהוא כבול, והוא גם הבין שהיה בתוכו משהו שרצה לעוף אל המעבר, אל המקום אליו הגוף לא יכול היה להגיע, אך שהיה עדיין קשור בשלשלאות בשל המגבלות האלה. אפילו ברעיונות הנחותים ביותר של הדת, בהם אנו מוצאים שסגדו לאבות קדומים שמתו ולרוחות אחרות, מרביתם אלימים ואכזריים, שארבו בבתי חבריהם כשהם צמאים לדם ומשקאות חריפים - אפילו שם אנחנו מוצאים את אותו גורם משותף, את גורם החופש. האדם הרוצה לסגוד לאלים, רואה בהם, מעבר לכל דבר אחר, חופש גדול יותר מאשר הוא רואה בו עצמו. אם הדלת סגורה, הוא חושב שהאלים יכולים לעבור דרכה, וכי הקירות אינם משמשים להם מגבלה. הרעיון הזה על החופש מתגבר עד שהוא מגיע אל החזון על האלוהים האישי, שבו התפישה המרכזית היא שהוא ישות הנמצאת מעבר למגבלותיו של הטבע, של מָאיָה.
אני רואה לפני, שבכמה ממקומות המפלט שביערות, השאלה הזו נדונה על ידי אותם חכמי הודו הקדומים, וכשאפילו הזקנים והקדושים שבהם לא הצליחו להגיע לפתרונה, קם על רגליו איש צעיר, עמד ביניהם והכריז: "הקשיבו, ילדי האלמותיות!  הקשיבו, אתם הגרים במקומות הנשגבים! מצאתי את הדרך. אם נכיר אותו, אשר נמצא מעבר לחשיכה, נוכל להתעלות על המוות."

המָאיָה הזו נמצאת בכל מקום; היא איומה. אבל אנחנו צריכים לעבור דרכה. האיש האומר שהוא יפעל כשהעולם יהפוך להיות כולו טוב, ואז הוא יהנה מהאושר, סביר שהוא יצליח כמו זה שישב ליד הגאנגא ויגיד: "אני אחצה את הנהר כשכל המים יזרמו אל הים." הדרך אינה עם המָאיָה אלא נגדה. זו עובדה נוספת שצריך ללמוד. לא נולדנו כשאנחנו חסרי ישע מול הטבע, אלא כמתחרים בטבע. אנחנו שליטיו, אבל אנחנו כובלים עצמנו מטה. למה הבית הזה נמצא כאן? הטבע לא בנה אותו. הטבע אומר, "לכו לחיות ביער." האדם אומר, "אני אבנה בית ואלחם בטבע." והוא עושה זאת. כל ההסטוריה של האנושות היא מלחמה מתמשכת במה שנקרא חוקי הטבע. והאדם זוכה בסופו של דבר. וכשאנחנו מגיעים אל העולם הפנימי, גם שם מתנהלת אותה מלחמה, המלחמה בין האדם החייתי לבין האדם הרוחני, בין האור והחושך. וגם שם האדם מנצח. הוא מפלס את דרכו מתוך הטבע אל החופש. אנחנו רואים, אם כן, שמעבר למָאיָה הזו, הפילוסופים הוֶדָנְטִים מוצאים משהו שאינו כבול למָאיָה; ואם נוכל להגיע אליו, לא נהיה כבולים יותר על ידי המָאיָה. הרעיון הזה, בצורה זו או אחרת, הוא המאפיין המשותף לכל הדתות. אבל בוֶדָנְטָה הוא רק תחילתה של הדת, לא סופה. הרעיון על האלוהים האישי, שליטו של היקום הזה ובוראו, כפי שהוא עוצב, שליט המָאיָה או הטבע, אינו סוף הרעיונות הוֶדָנְטִים; הוא רק ההתחלה. הרעיון מתפתח ומתפתח עד שהוֶדָנְטִיסט מוצא שזה שנראה היה לו שהוא עומד בחוץ, הוא בעצם הוא עצמו ונמצא למעשה בתוכו. הוא עצמו הוא האחד החופשי, אבל בשל המגבלות הוא חשב שהוא כבול.    
תגיות: