מילון, מושגים וזרמים ביוגה

מילון מונחי יוגה

על היוגה

הדרכים והזרמים העיקריים ביוגה

היווצרות הבריאה

יוגה ואנרגיה

יוגה ומתח נפשי

יוגה ואקופונקטורה

איורוודה

שלוש הגונות

חוק הקרמה

הוודות

קרמה-יוגה

בהקטי-יוגה

ניאנה-יוגה

רג’ה-יוגה

טנטרה יוגה

האתה יוגה

המאיה

ודנטה

סמאדהי

הגדרת הבהקטי
מתוך הספר "בהקטי-יוגה"
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: סוואמי ויווקאננדה
תרגום: ד"ר אהוד בילו
#סוואמי ויווקאננדהבהקטי-יוגה הנה חיפוש אמיתי וממשי אחר האלוהים, חיפוש המתחיל, נמשך ומסתיים באהבה – רגע אחד ויחיד של שכרון אהבת-אלוהים עזה מעניק לנו שחרור נצחי. "בהקטי הנה אהבה עזה לאלוהים", אומר נָארָאדָה באימרותיו על הבהקטי. "כאשר האדם מקבלהּ, הוא אוהב כול ואין עוד בליבו שנאה, הוא הופך שבע רצון לעד"; "אהבה זו אינה יכולה להצטמצם לכדי תועלת ארצית", מפני שכל עוד מתקיימות תאוות גשמיות, אהבה זו אינה מתעוררת. "בהקטי נעלה מקארמה, נעלה מניאנה ונעלה מיוגה", מפני שתפישתן של אלו היא תכליתית, בעוד שהבהקטי הנה ההתגשמות עצמה, "האמצעי להשגתה, ואחריתה".
בהקטי הנה הנושא המרכזי בו עוסקים חכמינו. מלבד הכותבים המיוחדים העוסקים בבהקטי, כגון שַאנדִילְיָה או נָארָאדָה, גם לפרשנים הדגולים של הסוטרות של וִיַאסָה, חסידים בולטים של ניָאנָה, יש דבר-מה מעורר מחשבה לומר בנושא האהבה. אף שפרשנים אלו להוטים לפרש רבים מן המקורות, אם לא את כולם, כאופן של הקניית ידע יובשני – הסוטרות, ובמיוחד הפרק העוסק בפולחן, אינן מניחות להם לטפל בהן בדרך זו.
 
למעשה אין הבדל ממשי בין ניאנה (ידיעה) ובהקטי (אהבה), כפי שאנשים מעלים על דעתם לעתים. ככל שנתקדם, ניווכח כי בסופה של הדרך הן מתכנסות לנקודת מפגש אחת. הדבר תקף גם לגבי הרַגָ’ה-יוגה. כאשר עוסקים בה כאמצעי להשגת חירות – ולא ככלי להונאת אנשים קלי-דעת (כפי שלרוע המזל קורה בנופלה תדיר לידיהם של שרלטנים וסוחרי מיסטיקה) – היא מובילה אל אותה מטרה.
יתרונה הגדול של הבהקטי הוא בכך שזו הדרך הקלה והטבעית ביותר להשגת היעד האלוהי הנכסף. חסרונה הגדול הוא שבצורותיה הנחותות היא מידרדרת תכופות לתופעה של קנאות מבעיתה. ההמון הקנאי מקרב דתות ההינדואיזם, האיסלם או הנצרות, מגוייס, כמעט באופן בלעדי, משורות אותם מאמינים הנמצאים במישורים נחותים של הבהקטי. אותה היצמדות (נִישְטְהָה) נאמנה לאובייקט אהוב, אשר בלעדיה לא יכולה אהבה טהורה לצמוח, הופכת לעתים קרובות לסיבה עצמה לביטולו של כל דבר אחר מלבדה. לכל אותן הכרות חלשות ובלתי מפותחות הקיימות בכל דת או מדינה, ישנה דרך אחת בלבד לאהוב את האידיאל שלהן, והיא – לפתח שנאה כלפי כל אידיאל אחר. פה טמון ההסבר לשאלה הכיצד אדם הדבק באהבתו לאידיאל שלו על אלוהים, והמסור כל כך לאידיאל הדתי שלו, הופך לקנאי מתלהם כאשר הוא ניצב מול אידיאל השונה משלו.
 
אהבה מסוג זה משולה לאינסטינקט של כלב שמירה המגן על רכוש אדוניו מפני פולשים, אלא שאותו אינסטינקט של כלב עולה על תבונת האדם, מפני שהכלב לעולם לא יטעה בהבחנה בין האדון לבין האויב, גם אם יופיע האויב תחת הסוואה. ושוב, אותו קנאי מאבד כל כושר שיפוט, שיקוליו האישיים הם עניינו העיקרי, עד כי אין זה משנה עבורו מה אומר מאן דהוא, והאם צודק הוא או טועה; הדבר היחיד אותו יקפיד תמיד לוודא הוא – מיהו הדובר. אותו אדם המתגלה כנדיב, טוב, ישר ואוהב, כלפי אנשים בעלי דעה כשלו, לא יהסס לנהוג ברשעות כלפי אלו הנמצאים מחוץ לתחום אחוות הדת שלו.
 
ואולם, סכנה זו קיימת רק באותו שלב של בהקטי הנקרא גַאוני, או שלב ההכנה. כאשר הבהקטי מבשילה ופוסעת אל תוך אותו שלב הנקרא פַּארָה, או הנעלה, נעלם החשש מכל אותן הפגנות קנאות מרתיעות. אותה נשמה הנשלטת על-ידי צורה נעלה זו של בהקטי, הנה כה קרובה לאלוהי האהבה, עד כי היא איננה מסוגלת לשמש כלי להפצת שנאה.
 
לא לכולנו נתאפשר בחיים הללו לעצב את אופיינו באופן הרמוני. ועדיין, אנו יודעים כי האופי הנעלה ביותר הוא זה, אשר בו כל השלושה – הידע, האהבה ורג’ה-יוגה – מותכים לכדי שלמות אחת. ישנם שלושה איברים החיוניים לתעופת הציפור: שתי כנפיים, וזנב המשמש לה כהגה. ניאנה הנה כנף אחת, בהקטי היא השנייה, ורג’ה-יוגה היא הזנב השומר על האיזון. אלו אשר אינם יכולים לדבוק בכל שלוש צורות פולחן אלו יחדיו בהרמוניה, ובוחרים בשל כך בבהקטי-יוגה בלבד כדרך, חייבים לזכור כי לצורות ולטקסים, על אף נחיצותם להתפתחות הנשמה, אין כל ערך מלבד להובילנו למקום בו נחוש את אהבת האלוהים העזה ביותר.
 
קיים הבדל השקפה קל בין מורי הידע לבין מורי האהבה, אף כי כולם מכירים בכוחה של הבהקטי. הניאנים מתייחסים לבהקטי כאל כלי להשגת חירות; הבהקטים מתייחסים אליה הן כאל כלי והן כאל היעד הסופי להשגה. בעיניי אין בהבחנה זו הבדל משמעותי. למעשה, כאשר משתמשים בבהקטי ככלי, מתקיים הפולחן בדרגתו הנמוכה; וכאשר מתפתחת בהמשך דרגה נמוכה זו, היא הופכת חלק בלתי נפרד מן הדרגה הגבוהה של הבהקטי. כל צד מייחס חשיבות רבה לשיטתו הייחודית, ושוכח כי באהבה מושלמת מופיע בהכרח גם היידע האמיתי הכרוך בה, וכי בסופו של דבר, אהבה אמיתית איננה ניתנת להפרדה מן הידע המושלם.
 
בזוכרנו זאת, הבה ננסה להבין את דברי גדולי הפרשנים הוודנטים בנושא. בהסבירו את אחת האימרות מתוך סוטרות הוודנטה, אומר שַנְקָרָה: "כאשר אומרים אנשים, ’הוא דבק במלכו’ או ’הוא דבק במורו’, הם אומרים זאת על ההולך בעקבות מלכו או הגורו שלו והרואה בהליכה זו מטרה. באופן דומה הם אומרים, ’האשה האוהבת מודטת על בעלה האהוב הנמצא הרחק בארץ נוכרייה.’ גם כאן מתקיימים סוג של להט ושל זיכרון מתמשך". זו היא הדבקות על-פי שַנְקָרָה.
 
בְּהָאגָוָואן רָאמָאנוּגָ’ה, בפרשנותו על האימרה הראשונה של סוטרות הוודנטה, אומר:
"מדיטציה הנה זכירה מתמדת [של הדבר עליו אנו מודטים], הזורמת כשמן הניצוק מכלי לכלי ברציפות, וכאשר זכירה מסוג זה מושגת [בהתייחס לאלוהים], נשברים כל המחסומים. כך נאמר בכתבי הקודש הרואים בזכירה מתמדת אמצעי לשחרור. זכירה זו הנה מקבילה באופייה לראייה, משום שהיא נושאת בחובה משמעות זהה, כנאמר: ’כאשר הוא, אשר הנו רחוק וקרוב, נגלה, מתפרקים כבלי הלב, כל הספקות מתפוגגים וכל השפעות המעשים נעלמות’. זה אשר הנו קרוב – יכול להיראות, אולם זה אשר הוא רחוק – יכול אך ורק להיזכר. ועם זאת מורים לנו כתבי הקודש, כי שומה עלינו לראות אותו – זה אשר הנו גם קרוב וגם רחוק, בהצביעם עבורנו על כך שסוג זה של זכירה משתווה באיכותו לראייה – כאשר זכירה זו הנה מוגברת, היא לובשת למעשה צורה של ראייה...
 
פולחן הוא זכירה מתמדת, כפי שעולה מן הכתבים העיקריים של כתבי הקודש. הידיעה, הזהה לפולחן חוזר ונשנה, מתוארת כזכירה מתמדת, כך שאותו זיכרון אשר הגיע למרומי התפישה הישירה הנו, על-פי כתבי הקודש, אמצעי להשגת חירות. ’אטמן זה איננו בר-השגה באמצעות המדעים למיניהם, או בעזרת האינטלקט, או על-ידי לימוד מוגבר של הוודות. כל מי שאטמן חפץ בו – אטמן מושג על ידו, אליו אטמן מתגלה. ולאחר שנאמר כאן כי שמיעה, חשיבה ומדיטציה לכשעצמם אינם האמצעים להשגת אטמן זה, נאמר בשרוטי: ’זה אשר אטמן חפץ בו – ישיג את אטמן’. זה אשר אטמן אהוב עליו עד מאד, הופך אהוב מאד על אטמן. האוהב את אטמן ישיג אותו, והאל בעצמו יעזור לו בכך. כי נאמר על-ידי האל: ’למען אלו ההולכים אחריי בדבקות, העובדים אותי באהבה, אנחה את כוח הרצון בהובילוֹ אותם אליי’. על-כן נאמר כי כל מי שזכירה זו, הזהה לתפישה ישירה, יקרה לליבו מאוד – משום היותה יקרה לליבו של מושא תפישת-הזיכרון הזו – הוא נחשק על-ידי האטמן העילאי, ואת האטמן העילאי הוא גם ישיג. בהקטי היא המילה המציינת זכירה מתמדת זו".
 
בפרשנות על הסוטרה של פטנג’אלי, "או על-ידי עבודת פולחן של האל העליון", אומר בְהוֹגָ’ה: "פְּרָאנִידְהָאנָה (’פולחן’) הוא אותו סוג בהקטי שבו ללא ציפייה לתוצאות כגון הנאות חושים וכו’, מוקדשות כל העבודות לאלוהים – הוא מורה המורים". גם בְּהָאגָוָואן וִיַאסָה, בפרשו אותה סוטרה, מאפיין כך את הפְּרָאנִידְהָאנָה – "צורה של בהקטי לפיה שורים חסדי האל על היוגי ומברכים אותו על-ידי מילוי משאלותיו". על-פי שַאנדִילְיָה, "בהקטי הנה אהבה עזה לאלוהים". מכל מקום, ההגדרה הטובה ביותר לבהקטי ניתנה על-ידי מלך הבהקטים, פְּרָהלַאדָה: "מי ייתן והאהבה העזה ובת האלמוות, אותה רוחשים הבּוּרים כלפי אובייקטים חושיים חולפים, לא תחמוק מלבי כאשר אני מודט עליך!"
אהבה למי? אהבה כלפי האל העליון אִישְוָורָה. אהבה כלפי כל אחד אחר, גדול ככל שיהיה, איננה יכולה להיות בהקטי. כפי שרָאמָאנוּגָ’ה אומר בשְרִי בְּהָאשְיָה שלו, בצטטו אַַצָ’רְיָה קדום, או מורה דגול: "למִן בראהמה ועד לסבך השיחים, כל היצורים החיים בעולם הנם עבדים של לידה ומוות הנגרמים על-ידי הקארמה, ועל-כן אינם יכולים לשמש אובייקטים למדיטציה, מכיוון שהם כולם שרויים בבורות וכפופים לשינוי. "בפרשנות על המילה אָנוּרָאקְטִי בה משתמש שַאנדִילְיָה, מסביר המפרש סְוָואפָּנֵשְוַוארָה כי אָנוּ – פירושו אחרֵי, ורָאקְטִי – צמידות. הכוונה היא לצמידות המגיעה לאחר ידיעת טבעו ותהילתו של האל. אחרת, צמידות עיוורת לכל אדם באשר הוא, כגון אשה או ילדים, הייתה נחשבת גם היא בהקטי. על-כן אנו רואים בבירור, כי בהקטי היא סדרה או רצף של נסיונות שכליים להגשמה דתית, המתחילים בפולחן רגיל ומסתיימים בעוצמה נעלה של אהבה לאִישְוָורָה.
תגיות: