כתבי היוגה העתיקים

הוודות

הראמאיאנה

המאהאבהאראטה

בהאגוואד גיטה

הבהאגווד גיטה לתלמידים - הספר השלם

הסוטרות של פטאנג’לי

הארי האריה - אגדה ודנטית

טָאיטִירִיָה אוּפָּנִישַאד:בְּרִיגהוּ-וָאלִי

מבוא לספר בהגוואד גיטה
תרגום מסנסקריט מבוא וביאור: איתמר תאודור

מהי הבהגווד גיטא?

הבהגווד גיטא (”שירת האל”) היא יצירה דתית פילוסופית עתיקה, חלק מן האפוס ההודי הגדול מהאבהארטה. הבלשנים שעסקו במחקר היצירה קבעו את זמן חיבורה לתקופה שבין 400 לפנה"ס ל-200 לסהנ. הבהגווד גיטא כתובה כדיאלוג בן שבע-מאות פסוקים, או בתי שיר, בין האל קרישנה וידידו ארג'ונה. המסגרת האֶפִּית לשיח דרמטית למדי: בשל סכסוך משפחתי מתמשך בין בני פאנדו לבין בני קורו, נאספים צבאות כל העולם בשדה-הקרב אשר בקורוקשטרה, ונערכים למלחמה. ארג'ונה חוזה את תוצאות הקרב הנורא ויודע כי צפוי לו ניצחון, אך מבקש לנטוש את הלחימה, לוותר על הניצחון ועל פירותיו, ובלבד שלא ייאלץ להילחם בבני משפחתו, במוריו, בחבריו ובקרובים לו. בצר לו הוא פונה אל ידידו, האל קרישנה, ומבקש שיחלצוֹ מן המשבר ויורה לו מה לעשות. הבהגווד גיטא היא דברי התשובה של קרישנה.

מבחינה דתית, הטקסט בעל אופי וישנואי, כלומר, מציג את האל וישנו כאל העליון. מבחינה פילוסופית, הבהגווד גיטא היא אחת משלוש היצירות שהן אבני היסוד של אסכולת הוֶדאנטה, לצד הבְּרָהמָה סוּטְרָה והאוּפָּנישָׁדוֹת. מבחינה תרבותית וחברתית מייצגת הבהגווד גיטא את התפיסה האורתודוקסית ההינדואית, משום שהיא מקבלת את סמכות הוֶדה, ומחייבת את קיומו של הסדר החברתי בן ארבעת המעמדות, הוַרְנַאשְׁרַמַה, המצוי בלבה של הדהרמה.

 

הדְהַרְמָה כמכוננת את החברה האנושית

הדהרמה היא מושג מרכזי בחשיבה ההודית, חיוני להבנת תרבותה. המושגים המקבילים לה בעברית הם: דת, חובה, מוסר, צדק, חוק וסדר. הדהרמה אינה משקפת רק את המסגרת החיצונית שבה פועל האדם, אלא ונתפסת כטבעה של כל תופעה בעולם. כיוון שכך, היא שואפת לכונן אותה במקומה הראוי. לדוגמה. הדהרמה של המורה היא ללמד, והדהרמה של השמש היא להאיר את חשכת היקום.

הדהרמה שואפת. אם כן, להעמיד את החברה האנושית על יסודות מוצקים מבחינה מוסרית וערכית. ומגדירה את האדם לפי אמות-מידה אישיות ומקצועיות. העמדה האישית של האדם נבחנת בהתייחסותו לחיי המשפחה, וביטוייה משתנים במהלך חייו: בנעוריו האדם הוא בְּרַהָמָצָ'ארִי, תלמיד נזיר, מתרגל סיגוף, משולל רכוש. התלמיד חי בביתו של המורה, הגוּרוּ, וסר למרותו. בשלב זה לומד התלמיד לחשל את אופיו, ובד בבד עוסק בלימוד האמת העליונה, הבְּרַהְמָן. לאחר תקופת החניכות מגיע השלב של חיי המשפחה, הגְרִיהַסְטָהָ. האדם נושא אשה (או נשים אחדות) וחי חיי משפחה, מלווה בברכת מורו. בעלי המשפחות הם הגוף המרכזי בחברה, והם האחראים לניהולה התקין של המדינה. עתה מגשים האדם את מטרות החיים, הנחשבות כביצוע חובות הדהרמה: צבירת רווח ארצי המתבטא בעמדה, רכוש ומימוש התשוקות. בהגשימו את כל אלה, ובהגיעו לסיפוק ולשביעות רצון, מתפתחת באדם התשוקה לפנות אל המוֹקְשָׁה, נתיב השחרור. לאחר שבגרו ילדיו, עובר האדם לשלב ואנפרסטה, שלב הפרישות הראשוני, וחוזר לדרך הסיגוף שתרגל בנעוריו. בהדרגה הוא מתנתק ממעורבותו בקשרים משפחתיים, חברתיים, כלכליים ומדיניים, ומתרכז בנשגב; בתוך כך הוא עוסק בתיקון עצמי. בשלב האחרון שקוע האדם בפרישוּת מלאה. שסימנהּ הוא נטישת העולם כתהליך פנימי, הסַנְיָאסָה. לאחר שנטש את משפחתו וניתק ממנה, נודד האדם בעולם, חסר נכסים אך מלא בהארה פנימית. במצב זה הוא פוגש את המוות. וזוכה בשחרור משרשרת הגלגולים האינסופית.

במסגרת העמדה המקצועית של האדם, מוגדרות ארבע קבוצות עיסוק, ובהן מגוון העיסוקים המכוננים חברה אנושית ראויה.

הברהמינים, הראש בגוף החברתי, הם המשכילים ואנשי הרוח. הם מבצעים את הקורבנות הוֶדיים, ומופקדים על הסגירה והפולחן במקדשים. תפקידם הוא לייעץ ולהתוות את הדרך לחברה כולה. הם אינם מרכזים בידם סמכויות ניהוליות ושלטוניות, ואת תפקידם הם ממלאים מעמדה מרוחקת. הקָשַטְרִים מייצגים את הזרועות בגוף החברתי. הם מנהיגי החברה: המלכים, האצילים, אנשי הממשל והצבא, ותפקידם להנהיג את כלל החברה, ולהגן עליה. הוָאישיים, שכבת המותניים בגוף החברתי. הם המספקים את הבסיס הכלכלי לחברה. הם עוסקים בחקלאות, בגידול בעלי-חיים ובהגנה על הפָּרות והשוורים, בגידול יבולים שונים, ובמסחר. הקבוצה הרביעית, הרגליים בגוף החברתי. היא קבוצת הפועלים והמשרתים, השוּדְרִים, שחובתם לשרת את בני שלושת המעמדות הגבוהים ולעזור להם.

החובה היא מושג מרכזי בעולם הדהרמה, הבהגווד גיטא תומכת בדהרמה, ומוצגת בה הדרישה שכל אדם ידבק במילוי החובות שהוא מחויב להן מכוח הדהרמה, בהתאם למצבו ולנסיבות חייו. הציווי הזה כה חשוב עד כי נאמר לארג'ונה שמוטב לאדם למלא את חובותיו אפילו באופן לקוי מאשר למלא באופן מושלם את חובת הזולת (3, 35). בבהגווד גיטא נתפסת שיטת הורנאשרמה כבעלת מוצא על-אנושי. כמו כןהחלוקה לארבע קבוצות העיסוק מבוססת על טבע האדם המוגדר מתוך תפיסת הגונות.

התביעה לחתירה מתמדת לעמדה מוסרית עילאית לפי הדהרמה, המבקשת לכונן חברה אנושית אידיאלית, נתקלת במציאות שונה. הקיום האנושי מלא בחולשות ופגמים, ואינו תואם את דמותו של האדם האידיאלי. כנגד גיבורי התרבות שהצליחו למלא את חובות הדהרמה למרות מבחני הקיום המורכבים, מוצגים במהאבהארטה אלו שכשלו בביצועה המושלם של הדהרמה בשל חולשות אנוש. פער זה הוא לב הדיון ביצירה.

 

מוֹקְשָׁה - התביעה לשחרור ממחזוריות הלידה והמוות

לצד התביעה למלא אחר ציוויי הדהרמה נשמעת התביעה לשחרור ממעגל הלידה והמוות. תביעה זו מאפיינת את הספרות האוּפָּנישָׁדית ואת אסכולת הוֶדאנְטָה; היא קוראת לאדם לנטוש את העולם, ולהשתחרר, אחת ולתמיד, בדרך של תיקון עצמי, מן הסַמְסָארָה, מעגל הגלגולים הנצחי.

העולם, בהיותו ארעי ובן-חלוף, אינו מטרה ראויה: תמיד יהיו בבריאה ממשות או אמת פחותות מאלו המצויות בָּעיקרון או בָּאישיות שהעולם נבע מהם. זהו רעיון מהותי בחשיבה ההודית (8, 15-16), ובספרות האופנישדית קיימת הסכמה בדבר הצורך לנטוש את העולם ולבקש מציאות עילאית, נצחית, חסרת פגמים, חופשית משינויים. 

 

המתח בין הדְהַרמָה לבין המוֹקְשָׁה

האסכולה האופנישדית, בשונה מן הדהרמה, שואפת לנטישה מוחלטת של העולם כולו על הטוב והרע שבו, ושל המעבר חסר הישע מגוף לגוף. יתרה מזו, האסכולה האופנישדית קוראת לאדם להתעלות מעל הדהרמה,

ערכי המוסר והסֵדר החברתי; לפתח שוויון-נפש כלפיהם; לפנות להתבוננות פנימית; ולשאוף למצב המוֹקְשָׁה - שחרור ממעגל הגלגולים (3, 17). קיים פער עמוק בין שתי מערכות החשיבה האלה: מצב השחרור שונה ממצב הקיום הארצי, והבוחר בו חופשי מציוויי המוסר ומחובות הדהרמה. האסכולה האופנישדית אינה דנה בשמירת הסדר החברתי, אלא מתמקדת בדחיית הארצי כדי להגיע לנשגב. זהו רעיון בעייתי, מכיוון שהוא משחרר קבוצה מסוימת מכל מחויבות מוסרית וחברתית. הבהגווד גיטא אמנם מקבלת את העיקרון האופנישדי הזה, אך לאחר דיון בנושא ממליצה למוּאָר (מי שזכה בהארה לאחר שהגיע לברהמן) למלא אחר ציוויי המוסר, כדי שישמש דוגמה לכלל הציבור הלא-מואר. הדיון מופיע בפרק השלישי, שבו מעמיד האל את עצמו כדוגמה למי שפטור מציוויי הדהרמה, ובכל-זאת ממלא אחריהם(3, 20;24). האסכולה האופנישדית מדגישה את נתיב הידיעה כנתיב הרצוי, ובכך מפריעה לניסיון הדהרמה לשמר את הסדר העולמי. שהרי הסֵדר העולמי מושתת על פעילויות (הבְּרָהמין מקריב ומלמד, המלך שולט ומגן, האיכר מגדל יבולים והמשרת משרת) והאסכולה האופנישדית מעודדת את נטישתן כדי להגיע לברהמן, או להארה. השאלה איזה נתיב ראוי יותר היא שאלה מרכזית בבהגווד גיטא (3, 2-1).

גדולתה של הבהגווד גיטא היא ביכולתה להציג שיטה הנענית לשתי התביעות. היא נענית לדרישת הדהרמה, ומחייבת את שימור הסדר המוסרי, החברתי והמדיני, והתמדה בפעילות לפי עקרונות הדהרמה. בו בזמן הגיטא מעודדת את האדם לצעוד בנתיב השחרור ולשאוף לנטישת העולם, להשגת הארה ולהשתקעות בברהמן בדרך של זיכוך ועידון מתמידים של המניע לפעולותיו. כך פועל האדם במסגרת הדהרמה ומשמר את הסדר העולמי, ובו בזמן זוכה בהארה ובידיעת הברהמן בדרך של שינוי פנימי, שביטוייו הם ויתור על פירות הפעולה בתחילה, והקדשת פירות אלה לאל בהמשך. הפירות הם הרווחים שהאדם משיג בביצוע פעילות, ובדרך-כלל נחשבים למטרת הפעולה. לדוגמה, סוחר עוסק במסחר כדי לזכות ברווח, והרווח הוא פרי פעולתו. הבהגווד גיטא מציעה לאדם לפעול מתוך חובה לצו הדהרמה. ללא התקשרות לפירות אלו (2, 47).

 

מודל הבית בן שלוש הקומות

להבנת המבנה המיוחד של הבהגװד גיטא, אנו מציעים מודל של בניין בן שלוש קומות, ובו סולם המאפשר לטפס מן הקומה הראשונה ועד לקומה השלישית. הקומה התחתונה, הראשונה, מייצגת את חיי העולם הזה; הקומה העליונה, השלישית, מייצגת השתקעות מלאה בנשגב ובאלוהי; הקומה האמצעית היא קומת ביניים המשמשת למעבר מן הקומה הראשונה לקומה השלישית. בקומה הראשונה נמצא האדם השואף להצלחה בעולם. בקומה השנייה נמצאת נשמה רוחנית נצחית, השואפת לשוויון-נפש כלפי העולם, ולשחרור ממחזוריות הגלגולים. בקומה השלישית נמצאת הנשמה שזכתה בקרבה עמוקה לאל, והיא שקועה בו בכל הווייתה. הסולם הוא סולם ערכי, והטיפוס בו נעשה תוך זיכוך המניע לפעולותיו של האדם. בשלב הנמוך ביותר פועל האדם מתוך מניעים תועלתניים; בשלב הבא הוא מונע מכוח תועלתנות דהרמית או דתית, כגון קיום מצוות הדהרמה וגמילות חסרים בכוונה לזכות בָּעֵדֶן[1] בחייו הבאים; שלב גבוה יותר הוא מילוי החובה לשמה, ללא כוונה להשיג רווח. זוהי פסגת הקומה הראשונה. מכאן ממשיך האדם אל הפעולה שהבְּרהמן או הנשגב הם מטרתה. שלב גבוה אף יותר הוא פעולה המוּנעת בעליצות פנימית, ומייצגת מפגש פנימי עם האל, או הברהמן.מכאן מתפתחת ההגות באל או ידיעתו, וכשאלה מבשילים, מגיע האדם אל הקומה השלישית של הבניין. כאן הוא זוכה בהשתקעות מלאה באל, באושר אין-סופי ובשחרור ממחזוריות הלידה והמוות.

במעלה הסולם נמצא האל, הקורא לאדם לטפס וכך לקרוב אליו ולזכות ביחסים קרובים עמו. בסופו של דבר מוליכה הקרבה לאל לשחרור מלא ולחיים נצחיים במשכנו האלוהי. בסיסו של הסולם חילוני יותר, ונסמך על לימוד טבע האדם. על־פי הבהגווד גיטא, לימור זה מביא אף הוא למסקנה כי יש להעפיל בסולם הערכים כדי לחיות חיים טובים יותר. וכך, גם המעפיל בסולם מתוך לימוד טבע האדם, מגיע בסופו של דבר למפגש עם האל.

 

טבע האדם המכוּנן על-ידי שלוש הגוּנוֹת

טבע האדם מכונן ומוגדר על-ידי שלוש איכויות, גוּנוֹת, מעֵין כבלים הכובלים את הנשמה לחומר ולמחשבה. הגונות הן: הצלילות, הניכרת בנאורות ובטוֹבוּת; הלהיטות, הניכרת בתשוקות ובמאוויים רבים וחזקים; והעכירות, הניכרת באטימות, באשליה, בגסות ובבערות. בניגוד לנשמה, הנשארת קבועה, הגונות עוברות שינויים מתמידים, מתקבצות ונפרדות ביחסים שונים. הגונות מופיעות בהיקשרויות שונות, וכתוצאה מכך נוצרות מהויות שונות. שלוש הגונות מרכיבות את הטבע החומרי אך גם מאפיינות אותו, והביטוי "עולם הגונותהוא שם נרדף לטבע החומרי. הגונות מכוֹננות את טבע האדם, ומתבטאות בכל מעשיו ומחשבותיו, עד לפרטים הבסיסיים ביותר, כגון מנהגי אכילה. הגונות אף הן מסודרות בהיררכיה: הלהיטות עדיפה על העכירות, ואילו הצלילות עדיפה על הלהיטות. גם אישיותו הייחודית של האדם נתפסת בבהגווד גיטא כתוצר של הגונות, ולמעשה משמשת כעֶקרון האינדיבידואציה.

 

ההקרבות הוֶדִיוֹת

הקורבן הוֶדי הוא מרכז הרקע התרבותי לבהגווד גיטא. בהודו העתיקה נתפסו ההקרבות והפולחנים הוֶדיים כדרך ראויה לשגשוג בעולם. הקורבנות היו מגוונים - חלקם ביתיים, וחלקם ציבוריים; אחדים פשוטים, ואחרים מורכבים ויקרים - אך המכנה המשותף לביצועם הוא קבלת עֶקרון הקורבן כאמצעי לשגשוג בעולם, וקבלת סמכות הטקסטים הקנוניים המקודשים, הוֶדות. יעד מרכזי של מקריבי הקורבנות היה השגת העֵדֶן. הפרס על מילוי חובות הדהרמה ועל הקרבת הקורבנות. לא ברור היכן מצוי העדן; ייתכן שהכוונה לכוכבים המצויים במרומי היקום, וייתכן שהכוונה למישור קיום מסוג אחר. עם ואת, ברור שיש במצב קיום זה הנאה גדולה מזו שחוֹוֶה האדם בעולם הזה. ניגודו של העדן הוא השאול. בין אם מושג זה מיוחס לכוכבים מסוימים בתחתית היקום, ובין אם הוא מיוחס למישור נמוך יותר, הקיום בו ניכר בסבל גדול מהמצוי בעולם הזה.

הקורבנות נסמכים על הוֶדות, הנחשבות כהתגלות על-אנושית ונשגבת; מכאן אף נובעת העמדה הבעייתית כלפיהם: מצד אחד, קיימים העוסקים בהקרבת קורבנות מתוך מטרה להצליח ולספק את תשוקותיהם; לדבריהם, מכיוון שהוֶדות המורות על קורבן הן אלוהיות, ההנאה בעולם הנוכחי היא צו האלוהות. נגדם טוענים השואפים לשחרור שהוֶדות אכן אלוהיות, אך מטרתן היא האל ולא רק שגשוג בעולם. השגשוג הוא רק שלב בדרך לשחרור ולהידוק הקשר עם האל; יתרה מזו, הוא נתפס כברכת האל, ויש ליהנות ממנו באופן מתון, ולא לראות בו חזות הכול. הבהגווד גיטא מדריכה את האדם להניע לשחרור מלא מכבליו, ומעבירה ביקורת נוקבת על המתמכרים להנאות העולם הזה, המסתמכים על הקורבנות ומתעלמים מערכי המוסר הגבוהים שקורבנות אלה מייצגים.

לשיטתנו נתפס העולם הזה, על העדן והשאול, כקומתו הראשונה של הבניין. זוהי העמדה אשר ממנה משמיע ארג'ונה ארבעה טיעונים נגד הלחימה. ראשית, הוא טוען כי הלחימה לא תביא לתועלת בעולם הזה או בעולם הבא; על כך משיב קרישנה כי אם ינצח ארג'ונה בקרב, יזכה בממלכה משגשגת בעולם הזה, ואם ייהרג, ישיג משכן בעדן בעולם הבא משום שמילא את חובתו הדהרמית, הלחימה. שנית, טוען ארג'ונה כי הלחימה תביא אותו לידי ביצוע חטא; קרישנה משיב כי ככל שיזכך את המניע לפעולתו, יקטן חטא הלחימה שידבק בו, וכאשר יגיע לזיכוך מלא של פעולתו, דהיינו לחימה כמילוי הרצון האלוהי, לא ידבק בו החטא כלל. ארג'ונה מוסיף וטוען כי הלחימה תביא לפגיעה חמורה בדהרמה, שבעקבותיה יוטל העולם לתוהו; על כך משיב קרישנה כי הלחימה מייצגת את מילוי החובה הדהרמית, ונטישת הקרב פוגעת בה. טיעונו הרביעי של ארג'ונה הוא כי עדיף לבחור בחיי הרוח, שמטרתם שחרור תוך נטישת מעורבות בעולם העשייה; קרישנה עונה כי נטישה אמיתית היא נטישה פנימית של פירות הפעולה, והקדשתם לאל.

 

הנשמה הכבולה בגוף

חיי העולם הזה, ואפילו החיים בעֵדֶן, מאופיינים במחזוריות של לידה ומוות. מטבעו אין בעולם מצב מושלם, וגם אם מגיע האדם אל המנוחה ואל הנחלה, זהו מצב זמני, אשר נקטע במוקדם או במאוחר. מן ההיבט הזה מתפתח עולם המושגים של הקומה השנייה, המבסס את עקרון האינדיבידואציה על הנשמה הרוחנית. נשמה זו היא המהות הסופית, ומהווה קטגוריה בזכות עצמה. אין היא מוגדרת מכוחה של שום תופעה בעולם; היא יסוד שאינו ניתן ליצירה ולפירוק, ועוברת מגלגול לגלגול (2, 13). היא מאופיינת בתודעה, בקיום נצחי ובאושר. הנשמה מתגלגלת ונודדת מגוף צמח לגוף דג, מגוף לטאה לגוף יונק, מגוף אדם לגוף אל, וחוזר חלילה. כל הזדהות עם גוף זה או אחר בגלגוליו מקורה בבערות או באשליה. למעשה, הזהות הסופית והמוחלטת היא נשמה רוחנית נצחית, מודעת ומאושרת, שאין לה ולא כלום עם הגוף שבו היא כבולה.

 

עקרון הקַרְמָה

הקרמה היא עיקרון יסודי בהינדואיזם, על-פיו קיים קשר בין עשייה לבין גורל: כל פעולה שהאדם פועל גוררת תגובה, משפיעה על הגורל ואף קובעת אותו. יש תגובות שהופעתן מיידית, אחרות מופיעות בגלגולי חיים מאוחרים של האדם. לדוגמה, אדם שנהג לזלול ולסבוא, יסבול בגלגולו הבא מחרפת רעב; אדם שהרבה לתת צדקה לנצרכים, ייוולד בחייו הבאים למשפחה עשירה ויחיה חיי מותרות. בכל גלגול יכול אדם לבחור את דרכו מבין אפשרויות נתונות. משבחר, אינו יכול לחמוק מן התגובה הנכפית עליו, לטוב ולרע. התגובה מעצבת מצב חדש, שבו יוכל האדם שוב לבחור, ושוב תשפיע בחירתו על תגובות נוספות. על-פי התפיסה הזאת, אפוא, אין הגורל נקבע באופן שרירותי בכוח עליון, והאדם הוא הקובע את גורלו. עקרון הקרמה מפנה מעין מראָה אל מול האדם, ומנסה להביא אותו להתבונן בעצמו ובמעשיו באמצעות תוצאותיהם, לשאוף למצוינות הבאה על גמולהּ, ולזכות בהדרגה לתיקון עצמי.

 

ריסון החושים ופיתוח שוויון-נפש

מן הרעיונות האלה מתפתחת תפיסת-העולם של הקומה השנייה. השאיפה לשגשוג בעולם מתחלפת בכמיהה לשחרור ממחזוריות הגלגולים ומהקרמה. האדם מתחיל לחשוב על עצמו באופן שונה, ומגדיר את הזהות הסופית כנשמה כבולה בחומר. מעמדה זו פותח האל קרישנה בתשובתו לארג'ונה: הוא אינו מכיר בקיומו של המוות, וקורא לארג'ונה לפתח שוויון-נפש כלפי העולם כולו (2, 14). במישור הזה, בקומה השנייה של הבניין, מומלץ לפעול ביוגה - "קשראו "איחוד". קרמה יוגה, ”יוגה של פעילות”, הוא מושג מרכזי בבהגווד גיטא, שמשמעותו תרגול יוגה בדרך של פעילות, על-ידי זיכוך המניע לפעולה. כישורי האדם מוכתבים על-ידי טבעו, וקובעים את חובתו במסגרת הדהרמה; כשהוא משתמש בהם כדי לזכות בקשר עם הנשגב - הופכת הפעילות ליוגה, לקשר עם העליון. במסגרת תרגול הקרמה יוגה מתבונן האדם אל נבכי נפשו, ובוחן את זיקתו לפירות פעולותיו. אם הזיקה עמוקה ומשמשת מניע מרכזי בביצוע פעולותיו, הוא מצוי בשלב התועלתנות; אם ויתר על הפירות והוא פועל לביצוע החובה לשמה, לפי צו הדהרמה, הוא נמצא בעמדה של הגוּנָה הגבוהה. גונת הצלילות; אם הוא פועל כדי לכונן קשר עם העליון, נאמר עליו שהוא מקושר; ואם נטש כל זהות גופנית. והוא פועל בהיותו שקוע בעליון כליל, נאמר עליו שזכה בשחרור הנכסף.

 

הגוּרוּ

מערכת היחסים במהאבהארטה בין ארג'ונה לקרישנה היא חברית, ולכן מציע קרישנה לשמש הרַכּב של ארג'ונה. אך כשארג'ונה ניצב בפני בעיה מוסרית מורכבת ואינו מצליח לפתור אותה, הוא פונה אל קרישנה כפנות תלמיד אל מורו. הגורו הוא החונך האישי של התלמיד, והתלמיד שואל אותו, לומד ממנו, משרת אותו, ואפילו סוגד לו (4, 34). המסורת ההודית הועברה בעל־פה ממורה לתלמיד, ולא הועלתה על הכתב, אולי בשל ההנחה כי לא די בדף כתוב ללא חניכה אישית של המורה, וכי לידיעה מאפיינים אישיים. תלמיד המתעלם מאישיותו של המורה, ומנסה לזכות בידיעה בלבד, בלא ניסיון לרַצות את המורה, ייכשל. הנחת היסוד של שיטת החניכה ההודית היא שמוצא הידיעה נשגב או על-אנושי. הידיעה יורדת מן הנשגב דרך שרשרת מורים, וכל מורה אמור להגיע להבנה מלאה ובשלה בתחום התמחותו. החינוך ההודי המסורתי שואף לא רק להקניית ידיעה, אלא גם לגרום לשינוי אצל התלמיד, להקניית תכונות אופי מצוינות (בפרקים 13 ו-16 מפורטות תכונות המציינות את בעל הידיעה ואת העמדה המוסרית של הבהגווד גיטא).

 

ריסון הנפש כמוקד תרגול היוֹגָה

מטרתן של שיטות היוגה השונות היא להעביר את המתרגל ממצב הקיום הארצי המאופיין בכבלי הגונות, אל מצב השחרור, שהוא מצב קיומי מוּאָר. ציר התרגול המרכזי בשיטה זו הוא הנפש (המַנַס). זו הוויה סמויה שקיומה נוסף לגוף הפיזי ואינו תלוי בו, והיא המקשרת בין הגוף הפיזי והנשמה: במצבה הבלתי-מרוסן היא כובלת את הנשמה לעולם; במצבה המרוסן היא מביאה את הנשמה אל שלמות ושחרור. הנפש המותנה מוטרדת מכוח שלוש הגונות, מגירויי חושים וזיכרונות. לאחר תהליך של ריסון, היטהרות וזיכוך, משמשת הנפש מכשיר רב-עוצמה במאמץ לשחרור ולהארה.

שני העקרונות המרכזיים בשיטות היוגה השונות הם תִרגול (אַבְּיָאסָה) והינתקות (וִיראגיה). התרגול הוא פעולה חוזרת ונשנית של ריסון הנפש הסוערת, כיבושה וכינוסה תחת שליטה; ואילו ההינתקות היא ניתוק הנפש ממושאי החושים (6, 26-25).

שיטת היוגה מעודדת תִרגול נפשי-גופני מובהק בצד לימוד עיוני, ובכך ייחודה. התלמיד נדרש לא רק להבין את התיאוריה, אלא אף לתרגל תרגילים פיזיים ונפשיים כדי להגיע למצב השלמות. ה"יוגה סוטרה", טקסט קנוני המיוחס לחכם פָּטַנְגָ'לִי (המאה ה-2 לפנה"ס), מסביר את עקרונות היוגה הקלאסית. לשיטה זו מבנה ברור, ונוח להדגמת שיטות היוגה האחרות: הפסגה של תרגול היוגה היא מצב סָמאדהִי, המתואר כטרנסצנדנטלי, ובו חופשי המתרגל מהגונות. בלב השיטה מצוי סולם בן שמונה שלבים, שבו נדרש המתרגל לטפס כדי להגיע לשחרור. התרגול מתחיל בציוויי מוסר; בהדרגה נעשה המתרגל מופנם יותר ויותר עד שהוא מגיע להארה (סָמאדהִי).

השלב הראשון הוא יָאמָה, ריסון. בשלב זה מוטלים על היוגי חמישה ציוויי "לא תעשה": אי-אלימות, הימנעות משקר, הימנעות מגניבה, התנזרות, והיעדר רכושנות. השלב השני הוא נְיָאמָה (נהגים ראויים) ובו חמישה ציװיי "עשה": שמירה על טוהר חיצוני ופנימי, תרגול שביעות רצון, סיגוף, לימוד הכתובים, והתמסרות לאל. בשלב השלישי, אָסָנָה (תנוחות), יש לתרגל תנוחות גופניות המשפרות את בריאות הגוף ומונעות טרדות המסיחות את הנפש מנתיב היוגה, ותנוחות שמטרתן מדיטציה. תנוחות המדיטציה חשובות יותר, מכיוון שבעזרתן נעשית הנפש קבועה, ואפשר להביאה לידי ריכוז. לאחר תרגול התנוחות הפיזיות מגיע שלב הפְּרָאנָיָאמָה (שליטה בנשימה): הנשימה מייצגת את היבטו הגשמי יותר של אוויר החיים[2], הנתפס כמקשר בין הגוף הפיזי לנפש, והסדרתה היא כלי רב-עוצמה למיקוד והיטהרות הנפש. בשלב החמישי, פְּרָאטְיָהָארה (כינוס החושים) מנתק היוגי את הנפש מהחושים וממושאיהם, ובכך מכנס וממקד את הכרתו. הניתוק הכרחי לקיום נפש רגועה. מן הניתוק עובר היוגי לשלב השישי. דְהָארָנָה, שלב הריכוז. כאן הוא מתחיל להגות במושא כלשהו: מנטרה (צליל), צלם האל במקדש, או מרכז אנרגיה בגופו. השלב השביעי, דהיָאנָה (ריכוז) הוא מצב מתקדם של שלב הריכוז, ותמציתו התבוננות פנימית. השלב השמיני הוא מצב הטרנס המייצג את פסגת תרגול היוגה, סמאדהי (הארה מושלמת). מצב זה ניכר בביטול כל התניות הנפש, ובו נמצאת הנשמה במצב מקורי ונבדל מן הגונות. במצב זה פוגשת התודעה האינדיבידואלית את התגלות האל המקומית, השוכנת בלב. מצב הסמאדהי מתואר כחוויה של אושר עליון (6, 23-20).

בבהגווד גיטא מודגשת שיטת הקרמה יוגה, שבה מתייחס האדם לפעילותו במסגרת הדהרמה כאל תרגול יוגי. כשם שהיוגי בשיטת היוגה הקלאסית מתקדם בהגות פנימית תוך ביצוע תנוחות גופניות שונות, הקרמה יוגי מתקדם בהגותו תוך ביצוע חובתו הדהרמית. קרישנה תובע מארג'ונה להילחם, ומציע לו דרך שהיא תהליך של שינוי פנימי תוך זיכוך המניע ללחימה. בראשית מוּנעת הלחימה על-ידי שאיפה להצלחה חיצונית; בהדרגה היא הופכת ללחימה לשמה, ומכאן ללחימה למען הטוב העליון; בשלב גבוה יותר היא הופכת ללחימה למען האל; בפסגת התרגול - ללחימה תוך ביטול מוחלט של האגו והתמסרות לאל. השלב הסופי מקביל לשלב הסמאדהי שבשיטת היוגה הקלאסית.

 

טבעו של האל

במהלך הבהגווד גיטא נחשף קרישנה בפני ארג'ונה כאל העליון, שירד לעולם כדי להכחיד את הרשע ולבסס מחדש את עקרונות הדהרמה (4, 8-6). קטעי ההתגלות ביצירה מציגים מגוון של תפיסות אלוהות. האל הוא אישי ומתערב בהיסטוריה האנושית ביוזמתו, לטובת העולם. האל הוא גם אימננטי ולכן גם מוחשי: הוא טַעַם המים, אור החמה, וניחוח האדמה. בפרק אחת-עשרה מתגלה האל לפני ארג'ונה בדמותו היקומית בתוך העולם. זוהי התגלות אלוהית רבת-עוצמה המתוארת לפרטיה, ובה רואה ארג'ונה עבר, הווה ועתיד. גם תפיסת האלוהות הבלתי-אישית, הברהמן, מופיעה בבהגווד גיטא לרוב, ונראה כי תפיסת האל הפרסונלי ותפיסת הברהמן האימפרסונלי משלימות זו את זו.

 

בְּהַקְטִי - מסירות לאל

רעיון הבְּהקטי, דבקות באל ומסירות לו, הוא תמציתה של היצירה כולה. הבהקטי מבוססת על יחסים אישיים, ומכאן נובעת תפיסת האל כפרסונאלי: בעל שם, דמות, אישיות, תכונות אופי ייחודיות ומאפיינים אישיים אחרים. אף-על-פי שהאל הוא בעל אישיות, הוא נתפס במסורת הבהקטי כמַהות שאין בה פגמים ארציים, תוצר הקשר עם הגונות. בזכות אישיותו המיוחדת של האל, יכול הבְּהַקְטָה (מי שלבו מלא בבהקטי) לקיים עם האל מערכות יחסים עמוקות ומיוחדות, שאין להן אח ורע בעולם הגונות. פסגת הבהקטי ניכרת ביחסים קרובים לאל, מלווים רגשות עזים. במסורת הבהקטי עשויות להתפתח מערכות יחסים נוספות, שבהן האדם הוא ידידו של האל, אביו או אמו, או אפילו אשתו או אהובתו. עם זאת, עקרון המסירות המוחלטת לאל נשמר, והאל משיב אהבה למסורים לו. ראשיתו של סולם הערכים בבהגווד גיטא בעמדה של תועלתנות אישית; משם הוא עובר לעמדה של מילוי החובה לשמה; ממנה הוא עולה לפעילות שבבסיסה השאיפה לטוב העליון, ושיאה פעילות שאינה מוּנעת אלא מכוח המסירות והאהבה הטהורה לאל (9, 26).

 

הבהגווד גיטא - שירה והגות

כאמור. המהאבהארטה מהווה את סיפור המסגרת של הבהגווד גיטא. השיח בין קרישנה לארג'ונה הוא המסגרת לרעיונות של היצירה. המבנה הפנימי של היצירה נבנה בכוח השינוי שארג'ונה עובר, מרגע שהניח את נשקו בהחלטה לפרוש מן המערכה ועד הרגע שהתעשת והחליט לצאת לקרב. לב לבה של היצירה הוא המתח הדיאלקטי שארג'ונה נתון בו, המשמש נקודת מוצא לתהליך השינוי שהוא עובר. הדיאלוג בין שווים הופך למסע משותף של ארג'ונה וקרישנה, שבו מעמיק ארג'ונה לחדור לעומק אישיותו, וחושף את התלבטויותיו וספקותיו המוסריים; קרישנה מתגלה לפני ארג'ונה בהדרגה, בהתגלמויות רבות ומגוונות, ובכל שלב מעצים את התגלותו, עד שהוא מופיע במלוא הדרת אלוהותו. מסעו הפנימי של ארג'ונה איננו רק התדיינות עיונית, יש בו ממד של העמקה רגשית, בחינת ערכים ואמונה, התבוננות עצמית ואף קבלה של אמיתות חדשות.

פירוש המלה "גיטא" הוא שירה”, ואכן היצירה כתובה כולה במקצב שירי; בדרך-כלל היא כתובה במשקל השׁלוֹקָה, בית-שיר בן ארבעה חלקים, שבכל אחד מהם שמונה הברות.

התרגום הראשון של הבהגווד גיטא לעברית הוא תרגומו של עמנואל אולסבנגר[3], וייחודו בניסיון לשמור על המשקל המקורי של היצירה ולהדגיש את אופייה הלירי. לדוגמה:

סור מכל חוקה אחרת
שקוד לחסות רק בי בלבד
ומכל רעה אפדך!
אל תירא ואל תיחת! (18, 66)

 

בתרגום לפרוזה ביקשנו להדגיש את ההיבט הרעיוני יותר מן ההיבט הלירי. בחרנו בפרוזה בסגנון לשון המקרא, כדי להבליט את אופייה של הבהגווד גיטא ככתב קודש ולהצביע על כך שהסנסקריט, שבה נכתבה הבהגווד גיטא, היא לשון נשגבה, פסגת ההבעה הלשונית בהודו העתיקה.

ההיבט הספרותי בבהגװד גיטא ניכר, בין השאר, במערכת היחסים בין שני הדוברים, ארג'ונה וקרישנה. יחסים אלה מתבטאים גם בשמות השונים שהם פונים בהם זה לזה. ארג'ונה מכונה בן קונטי, בן פאנדו, מדביר האויבים, מדביר השינה, גיבור החיל ועוד. גם קרישנה מכונה בשמות שונים: וָאסוּדֶוָה, וִישְנו, קֶשָׁוָוה, קרישנה ועוד. השימוש בשמות אלו איננו מקרי ומביע את עושרם של היחסים בין הגיבורים ועומקם. מעניין, למשל, השימוש שעושה סנג'יה (מזכירו של המלך דְהְרִיטָרָאשְטְרָה אבי שושלת הלוחמים) בשם פָּרַנְטפָּה שפירושו "לוחם”, או מי שצורב את אויביו",בתארו את ארג'ונה המסרב להילחם (2, 9): כינוי זה מדגיש את הניגוד בין ארג'ונה כלוחם מהולל, לבין מצבו הנדכא והמיוסר.

בתרגום הזה התעלמנו מהכינויים והסתפקנו בשמות קרישנה וארג'ונה, כדי להתמקד בעיקר ברעיונות ובהיגדים, וכדי שלא להעמיס על הקורא שמות ומושגים הלקוחים מן הסנסקריט.

בתרבות המערבית קיים מתח בין הפילוסוף למשורר; המשורר חושף ומטפח מציאות מלאת רגש המגלה עולם ומלואו, ואילו הפילוסוף השכלתן שואף להגיע לאמת הצלולה והזכה, המאופיינת בהיגיון צרוף. האם התקרב הפילוסוף בבהגווד גיטא לאמת, או רחק ממנה? האם אוחז בה המשורר, או שמא מאפילים עליה רגשותיו? מי קרוב יותר לאמת, ומי קרוב יותר לאל? זאת לא נוכל לדעת, אולם בשפת הבהגװד גיטא יהיה זה מי שלבו מלא במסירות לאל, בין אם משורר הוא ובין אם פילוסוף. דרך אחרת להביע את שפת הבהגװד גיטא היא לומר כי הבעת האמת הצרופה בלשון שירית מושלמת יותר, ואילו השירה מושלמת יותר כאשר היא מתארת את האמת.

 

תרבות המערב והבהגווד גיטא

בתרבות המערבית נתפסה הבהגווד גיטא בשני אופנים: מצר אחד ראו בה ספרות ארכאית שעיקר העיסוק בה הוא בלשני, וניסו לקבוע את ההקשר ההיסטורי הדתי שלה. מצד אחר נתפס גילוי הבהגווד גיטא במערב כתובנה אקזוטית של מסתרי הקיום, שהשתייכותו להינדואיזם מקרית.

הבהגווד גיטא נודעה במערב לראשונה בשנת 1785, כשתורגמה לאנגלית בידי צ'רלס וילקינס, סוחר בחברת הודו המזרחית אשר שירת בבנגל משנת 1770. התרגום עורר עניין בחוגים ספרותיים: באירופה של שלהי, המאה השמונה-עשרה לא ידעו כי להודו יש מסורת ספרותית עתיקה, קדומה אף מהספרות הקלאסית. אך התרגום הראשון הותיר רושם מועט עם הופעתו, ונתפס בעיקר כחרך הצצה לעָבר האינטלקטואלי של הודו.

כעבור מאה שנה קבע התיאוסוף צ'רלס ג'ונסטון כי שנת תרגום הבהגווד גיטא לאנגלית הינה תאריך חשוב בהיסטוריה האינטלקטואלית של המערב, המציין את ראשיתה של זרימת החוכמה ההודית למערב.

בשנת 1825 יצא לאור תרגום של הבהגווד גיטא ללטינית, מאת אוגוסט וילהלם פון שלֶגֶל (1767-1845),  מחשובי הרומטיקה הגרמנית, הפרופסור הראשון בגרמניה לסנסקריט; הפילוסוף הצרפתי ויקטור קוּזֶן (1792-1867) מצא בבהגווד גיטא סימוכין לקיומו של סדר קבוע בעולם. הוא סבר שהבהגווד גיטא מלמדת על קיומו של עיקרון נצחי המצוי מעבר לאשליה ומתקיים ללא שינוי. פעולה נתפסת כפעולה יפה כאשר היא מתבצעת מתוך שוויון-נפש לפירותיה. אף כי האדם נקרא לפעול, עליו לבצע את הפעולה כאילו לא פעל כלל.

קוזן השפיע על רַלף ווֹלדו אֶמֶרסון (1803-1882), מנהיג 'חבורת קונקורד'. כשעלה בידו להשיג את הבהגווד גיטא (בשנת 1845), תיאר את ההתרגשות שאחזה בו למקרא היצירה: ”זהו הספר הראשון במעלה; היה זה כאילו אימפריה דיברה אלינו, לא דבר קל ערך אלא עצום, שָלֵו, עקבי, קולָהּ של תבונה קמאית אשר הגתה בעידן אחר והציגה את אותן השאלות אשר מעוררות אותנו כיום”.

התעוררות התנועה הלאומית בהודו בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים הביאה לעלייה בפרסום של הבהגווד גיטא בהודו; התנועה הלאומית נזקקה לסמלים לאומיים מול הכובש הבריטי, ובחרה בשני סמלים עיקריים: "אמא הודו" ורעיון ה"אווטארה", המודגש בבהגװד גיטא, ולפיו מתגלה האל בעולם כדי להגן על מוסד הדהרמה. את רעיון הבהקטי, הדבקות, פירשו כדבקות באם הלאומית, היא "אמא הודו", שיש להתמסר לה ללא תנאי ובהקרבה. התנועה הלאומית הציגה פירוש לפיו הכובש הבריטי מייצג את אויבי הדהרמה, בעוד התנועה הלאומית עצמה היא האווטארה, התגלות האל שמטרתה הגנה על הדהרמה. ההוראות הנמסרות בבהגווד גיטא התירו לחימה חפה מחטא אם היא מתבצעת כחובה לשמה וללא זיקה לפירותיה. רעיון זה שימש תימוכין לדוגלים בשימוש בכוח במאבק הלאומי. זאת ועוד, הלאומנים ההודיים ביקשו לאחד את המחנה ההינדואי המפוצל, ולכך נדרש להם חיבור מקודש שאפשר להציגו כתמצית ההינדואיזם, והבהגווד גיטא התאימה להגדרה הזאת.

בשנת 1906 אמר אורובינדו גוש, הוגה דעות הודי לאומני (1872-1950): "הבהגווד גיטא היא התשובה הטובה ביותר לאלו הנרתעים מלחימה, הנחשבת בעיניהם לחטא, ולאלו הנרתעים מתוקפנות משום שהם רואים בה התדרדרות מוסרית".

הודו היתה נתונה גם ללחצי המיסיונרים הנוצרים, והבהגווד גיטא היוותה משקל שכנגד. דמותו של קרישנה הועמדה מול דמותו של ישוע גיבור, פילוסוף, מדינאי וחבר, ובו בזמן גורו ומנהיג דתי.

חיבתו העמוקה של גנדהי לבהגווד גיטא היתה לשם דבר, והוסיפה מאוד לפרסומה. וכך אמר ב-1925: "כאשר הספקות תוקפים אותי, כאשר אני נוחל אכזבות וכאשר איני רואה אף לא נקודת אור אחת באופק, אני פונה אל הבהגווד גיטא ומוצא בה פסוק אשר ממנו אני שואב עידוד. מיד אני מתחיל לחייך למרות היותי מוקף בים של צער. חיי היו מלאים במצוקות, ואם רישומן אינו ניכר בי, אין זה אלא בזכותה של הבהגווד גיטא”. הוא ראה בבהגווד גיטא ספר שיש בו הטפה לא לקרב חיצוני אלא לקרב פנימי, שבו נדרש האדם לרסן את עצמו כדי להגיע לאמת או אל האל. הטפתו לאי-אלימות התבססה על הרעיון כי מי שהתעלה מעל שלוש הגונות הוא חופשי מכעס ולכן גם חופשי מאלימות. כלומר, גנדהי ראה בבהגווד גיטא טקסט שעיקרו קרמה יוגה, או הוראות לפעולה נכונה.

חוקרים מערביים ציינו היבט אחר של הבהגווד גיטא. בשנת 1933 פרסם הפילוסוף-התיאולוג הגרמני רודולף אוטו (1869-1937)ספר בשם "הבהגווד גיטא המקורית".אוטו, שספרו החשוב ביותר הוא "הקדושה"[4], גילה עניין ביחסים שבין התגלויותיה המערביות והמזרחיות של התופעה הדתית, ובעיקר בטבעה של החוויה המיסטית. עניין זה הוביל בין השאר לעיסוקו בבהגווד גיטא, שכן ראה בבהקטי הנמצאת בלב הטקסט ביטוי מיסטי מובהק. אוטו הניח כי הבהגווד גיטא מורכבת משכבות שונות, וניסה לחשוף אותן בעזרת ניתוח בלשני ותוכני; מטרתו היתה לבודד רעיונות שהצביעו על הבהגווד גיטא המקורית. כשהתפרסמה, לא זכתה גישתו להערכה רבה, ונראה שהקדים את זמנו בהצביעו על הדמיון הרב בין הנצרות לבין דת החסד", הבהקטי.

תנועות המחאה באמצע שנות הששים של המאה העשרים יצאו כנגד ערכי הממסד ואימצו בחום את הודו כמייצגת אלטרנטיבה ערכית, תרבותית ודתית. בדחותם את הדת הממוסדת (בעיקר הנצרות), תפסו את הרוחניות ההודית כעניין המעודד התפתחות אישית ומיצוי הפוטנציאל האנושי הרדום. בתקופה זו הגיעו גורואים רבים למערב, בעיקר לארה"ב, ולימדו צורות שונות של מדיטציה ויוגה. הבהגווד גיטא תפסה מקום חשוב בתרבות הניאו-הינדואית, ומורים רבים כתבו עליה פרשנויות. שְׁרִי צִ'ינְמוֹי כותב בפירושו לבהגווד גיטא משנת 1973: "הבהגווד גיטא היא לבו של שרי קרישנה והגשמת חזונו. הבהגווד גיטא היא נשמת האנושות, ומסעה אל עבר האלמוות. חלילו של שרי קרישנה מעורר את התודעה היקומית. הבהגווד גיטא של שרי קרישנה קוסמת לתודעה הטרנסצנדנטלית. אם האָוָוטָרָה (האל שמתגלה בעולם), שרי קרישנה, הוא הדלת המורכבת ביותר, הרי שירתו, הבהגווד גיטא, היא המפתח הטוב ביותר".



[1] עדן – מצב או הוויה שבו האדם חש מאושר, שלם ונהנה הנאה עילאית.
[2] אוויר החיים – כוח החיות בגוף. 
[3] שירת המבורך, מוסד ביאליק, ירושלים, 1956.
[4] רודולף אוטו, הקדושה, על הלא-רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, הוצאת כרמל, תשנ"ט, .1999
 
תגיות: