כתבי היוגה העתיקים

הראמאיאנה

המאהאבהאראטה

בהאגוואד גיטה

הבהאגווד גיטה לתלמידים - הספר השלם

הסוטרות של פטאנג’לי

הארי האריה - אגדה ודנטית

טָאיטִירִיָה אוּפָּנִישַאד:בְּרִיגהוּ-וָאלִי

המאהאבהאראטה
מתוך הספר "בהקטי יוגה" / סוואמי ויווקאננדה. הרצאה שנערכה ב’מועדון שייקספיר’, פַּסַדֵנַה, קליפורניה, 1 בפברואר, 1900
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: סוואמי ויווקאננדה
תרגום: הדס חסון
נושא הרצאתי בפניכם הערב הוא האפוס הנוסף הנקרא המָאהָאבְּהָרָאטָה. הוא מגולל את סיפורו של עם אשר מוצאו במלך בְּהָארָאטָה, בנם של דוּשְיָאנְטָה ושַאקוּנְטַאלָה. פירוש המילה מָאהָא הוא כביר, ובְּהָא’רָאטָה, פירושו – צאצאיו של בְּהָארָאטָה, שממנו נגזר שמה של הודו – בְּהָא’רָאטָה.
משמעות השם מָאהָאבְּהָרָאטָה היא ’הודו הדגולה’, או קורותיהם של צאצאיו הדגולים של בְּהָארָאטָה. מקום התרחשותו של אפוס זה הוא בממלכתם העתיקה של הקוּרוּאים, והסיפור מבוסס על המלחמה הגדולה אשר התרחשה בין הקוּרוּאים והפָּאנְדָאוִוים. כך שהאזור בו מדובר באפוס, איננו גדול. האפוס הזה הנו היצירה הפופולארית ביותר בהודו, והשפעתו עליה דומה לזו של שירת הומֶרוס על היוונים. עם חלוף הדורות, נוספו בו עוד ועוד חומרים, עד אשר הפך לספר אדיר מימדים, ובו כמאה אלף בתי שיר מחורזים. סוגים שונים של סיפורי מעשיות, אגדות ומיתוסים, מסות פילוסופיות, פיסות היסטוריה ודיונים שונים, הוספו אליו מפעם לפעם, עד שהתפתח לאוסף עצום של חומר ספרותי; ובתוך כל זה שזור כחוט השני הסיפור המקורי עתיק היומין.
הסיפור המרכזי במָאהָאבְּהָרָאטָה הוא אודות מלחמה הניטשת בין שתי משפחות של בני-דודים, על השליטה בהודו. הקוּרָאוִוים – בני קוּרוּ, והפָּאנְדָאוִוים – בני פָּאנְדוּ.
 
האָרִים הגיעו להודו בשבטים קטנים. שבטים אלו החלו להתפשט בהדרגה, עד אשר הפכו לבסוף לשליטיה הבלתי מעורערים של הודו; ואז התעורר אותו מאבק על השגת שליטה בין שני ענפיה של אותה משפחה. אלו מביניכם אשר למדו את הגיטה, זוכרים כיצד נפתח הספר בתאורו של שדה הקרב, כששני צבאות ערוכים זה מול זה. זהו הקרב של המָאהָאבְּהָרָאטָה.
 
היה היו שני אחים, בניו של קיסר. שמו של הבכור היה בְּהָארָאטָה והאחר נקרא פָּאנְדוּ. דְהרִיטָרָשְטְרָה נולד עיוור. בהתאם לחוק ההודי – עיוור, פיסח, בעל-מום, חולה בשחפת או בעל כל ליקוי גופני אחר, אינו מורשה לרשת את כס המלכות. הוא יכול לזכות רק בתמיכה כלכלית. לכן לא יכול היה דְהרִיטָרָשְטְרָה לרשת את הכתר, על-אף היותו הבכור מבין השניים, ופָּאנְדוּ הפך לקיסר.
לדְהרִיטָרָשְטְרָה היו מאה בנים ולפָּאנְדוּ רק חמישה. לאחר מותו של פָּאנְדוּ בדמי ימיו, נטל דְהרִיטָרָשְטְרָה את הנסיכים תחת חסותו, וגידל את בניו של פָּאנְדוּ ביחד עם ילדיו שלו. משבגרו הילדים, הם הופקדו תחת ידיו האמונות של כוהן הדת הלוחם הגדול דְרוֹנָה, ואומנו כהלכה באומנויות הלחימה השונות ובמדעים המועילים לִנסיכים. משהגיע מסלול חינוכם של הנסיכים אל סיומו, העלה דְהרִיטָרָשְטְרָה את יוּדְהִישְטְהִירָה, הבכור לבית פָּאנְדוּ, על כס המלכות של אביו. מידותיו המעולות של יוּדְהִישְטְהִירָה, והגבורה והמסירות של שאר האחים, עוררו קנאה בליבות בניו של המלך העיוור; דוּרְיוֹדְהַאנָה, הבכור מביניהם, שיכנע בדרכי מירמה את חמשת האחים לבית פָּאנְדוּ לערוך ביקור אצל וָארָאנָאוַאטָה, באמתלה כי נערכת שם חגיגה דתית. הם שוכנו בארמון, אשר נבנה על-פי הוראותיו של דוּרְיוֹדְהַאנָה מקנבוס, שרף, לכה וחומרים דליקים אחרים, ואשר הועלה באש באין-רואה בשלב מאוחר יותר. אולם וִידוּרָה טוב הלב, אחיו החורג של דְהרִיטָרָשְטְרָה, אשר כוונותיהם הזדוניות של דוּרְיוֹדְהַאנָה וחבורתו הובאו לידיעתו, הזהיר את הפָּאנְדָאוִוים מפני המזימה, והם הצליחו להימלט ללא ידיעתו של איש. משראו הקוּרוּאים כי הבית הפך לאפר, הם נשמו לרווחה, וסברו כי הוסרו מעתה כל המכשולים מעל דרכם. כך תפסו בניו של דְהרִיטָרָשְטְרָה את השלטון בממלכה, וחמשת האחים לבית פָּאנְדוּ נמלטו אל היער בלוויית אימם, קוּנְטִי. הם התקיימו שם מקיבוץ נדבות, וחיו במחתרת בהציגם עצמם כתלמידים בּרָאהמִינִים. רבות היו התלאות וההרפתקאות אשר פקדו אותם ביערות הפרא, אך תושייתם וצלילות מחשבתם, חוסנם ועוז רוחם, איפשרו להם לגבור על כל הסכנות. וכך נמשך הדבר, עד אשר נפלה על אוזנם השמועה אודות חתונתה הממשמשת ובאה של נסיכה אחת מארץ סמוכה.
סיפרתי לכם אמש על הנוהג המיוחד של החתונה ההודית בעת העתיקה. כינויו של הנוהג היה סְוָואיַאמְוָוארָה, כלומר, בחירת הבעל המיועד על-ידי הנסיכה. קהל רב של נסיכים ואצילים נהג להתכנס, והנסיכה בחרה מביניהם את בעלה לעתיד. כשלפניה צועדים חצוצרנים וכרוזים, הייתה היא קרבה ובאה, נושאת זר פרחים בידה. בסמוך לכס הכבוד של כל אחד מן המועמדים המבקשים את ידה, נשאו הכרוזים דברים בשבחו של אותו נסיך, ופארו את עלילותיו בשדה הקרב. ומשהחליטה הנסיכה מי הנסיך אשר בו חפצה כי יהיה לה לבעל, היא בישרה על כך בהטילה את זר הכלולות מסביב לצווארו. ואז היה הטקס הופך לחתונה.
המלך דְרוּפָּאדָה היה מלך דגול, מלכם של הפַּאנְצָ’לָאים; ובתו דְרוּפָּאדִי, אשר שמה, יופייה ומעלותיה יצאו למרחקים, עמדה לבחור את בעלה לעתיד. בטקס הסְוָואיַאמְוָוארָה התקיים תמיד מפגן ראווה בכלי נשק מסוג כזה או אחר. באירוע הזה הוצבה במרומי הרקיע מטרה בצורת דג; מתחת לאותו דג נמצא גלגל, שבמרכזו חור, אשר סבב ללא הרף, ומתחתיו, על האדמה, הייתה מונחת גיגית מים. תוך התבוננות בהשתקפות דמותו של הדג במים, היה על המועמד לשלח חץ ולקלוע לתוך עינו של הדג מבעד לצ’אקרה, או הגלגל, וזה אשר יצליח בביצוע המשימה ינשא לנסיכה. ובכן, מכל קצוות ממלכת הודו הגיעו מלכים ונסיכים, כולם כאחד להוטים לזכות בידה של הנסיכה, ובזה אחר זה ניסו את כושרם, אך נכשלו ולא הצליחו לקלוע למטרה.
 
יודעים אתם, קיימות ארבע קאסטות בהודו. הגבוהה מביניהם היא זו של כוהני הדת – תפקיד העובר בירושה – הבּרָאהמִינִים; השנייה היא זו של הקְשָאטרִים, המורכבת ממלכים ומלוחמים; בני המעמד השלישי בהירארכיה הם הוָואִישִיים, הסוחרים או אנשי העסקים; ולבסוף, השוּדְרות, המשרתים. נסיכה זו הייתה כמובן קְשָאטרִיָה, בת הקאסטה השנייה.
משכשלו מאמציהם של כל הנסיכים לקלוע למטרה, קם על רגליו בנו של המלך דְרוּפָּאדָה, ובעומדו בלב חצר המלכות, קרא: "הקְשָאטרִיָה, הקאסטה המלכותית, נכשלה. כעת פתוחה התחרות בפני שאר הקאסטות. הניחו לבּרָאהמִין, ואף לשוּדְרָה, ליטול בה חלק. זה אשר יקלע למטרה, ישא את דְרוּפָּאדִי לאשה".
 
בין הבּרָאהמִינִים ישבו גם חמשת האחים לבית פָּאנְדוּ. אַרְג’וּנָה, האח השלישי, היה אלוף הקַשָּתים. הוא קם על רגליו וצעד קדימה. ובכן, בני כת הבּרָאהמִינִים הנם אנשים שקטים מאוד ועדינים למדי. על-פי החוק, אסור להם לגעת בכלי נשק מלחמתי, אסור להם לשאת חרב, אסור להם ליטול חלק באף משימה מסוכנת. חייהם הם חיים של הגות והתבוננות, לימוד, ושליטה בטבע הפנימי. תארו לעצמכם, אם כך, עד כמה שקטים ורגועים הם האנשים האלו. משראו הבּרָאהמִינִים את הבחור הזה קם, חששו כי יעורר הוא עליהם את זעמם של הקְשָאטרים, וכי ישלמו על כך בחייהם. לכן ניסו הם להניאו מן המעשה. אך אַרְג’וּנָה מיאן לשמוע בקולם, מכיוון שהיה הוא חייל. הוא הגביה את קשתו בידו, דרך אותה ללא כל מאמץ, ובשליפה שלח את החץ הישר אל תוך הגלגל, וקלע לתוך עינו של הדג.
או-אז קמה צהלה גדולה. דְרוּפָּאדִי הנסיכה קרבה אל אַרְג’וּנָה והטילה את זר הפרחים המרהיב סביב צווארו. ואולם קול צעקה רמה קם ועלה מקרב הנסיכים, אשר לא יכלו לשאת את הרעיון, כי מתוך כל קהל המלכים והנסיכים, יהיה זה בּרָאהמִין עני אשר יזכה בנסיכה היפהפיה הזו הנמנית על כת הקְשָאטרִיה. לכן ביקשו הם להילחם באַרְג’וּנָה וחטפו את הנסיכה מידיו בכוח הזרוע. האחים ניהלו מאבק גדול עם הלוחמים, אך עמדו על שלהם, ובתרועת מנצחים נשאו משם עמם את הכלה.
 
חמשת האחים שבו כעת הביתה אל אימם קוּנְטִי, והנסיכה עמם. הבּרָאהמִינִים נאלצו להתקיים מפשיטת יד, ומאחר שניהלו אורח חיים של בּרָאהמִינִים, נהגו הם לצאת ולקבץ נדבות, ואת שאספו הביאו הביתה ואימם חילקה זאת בין כולם. כך הגיעו חמשת האחים עם הנסיכה אל הצריף שבו התגוררה אימם. הם קראו לעברה בבדיחות-דעת: "אמא, היום הבאנו הביתה את הנדבה הנפלאה מכול". השיבה האם: "רוו ממנה נחת בצוותא, כולכם כאחד, ילדיי". ואז, בראות האם את הנסיכה, היא קראה נרגשת: "הו, מה אמרתי זה עתה? הן זוהי עלמה!" אך מה אפשר היה לעשות? את הנאמר על-ידי האם אין להשיב לאחור, אין לחלוק על דבריה. יש למלא אחר דבר האם במלואו. לא ניתן היה לטעון כי היא פלטה דבר-מה שאיננו אמת, מכיוון שאף פעם לא קרה כך בעבר. כך הפכה דְרוּפָּאדִי להיות רעייתם המשותפת של כל חמשת האחים.
 
כעת, כפי שהנכם יודעים, בכל חברה קיימים שלבים של התפתחות. באמצעות האפוס הזה ניתנת לנו הזדמנות פז להציץ אל מאחורי הקלעים של מאפייני התקופה ההיסטורית העתיקה. מחבר הפואמה מציין את עובדת נישואיהם של חמשת האחים לאותה אשה, אך הוא מנסה לשוות לכך צורה נאה, למצוא תירוץ וסיבה לפעולה כזו: הייתה זו פקודתה של האם, היא זו שאישרה את האירוסין הללו, וכך הלאה. ידוע לכם מתוך ההיסטוריה, כי כל עם עבר דרך השלב ההתפתחותי בו הותר נוהג של ריבוי בעלים. כל האחים בני אותה משפחה, היו מתחתנים עם אותה אשה. ובכן, זהו ניצוץ ברור מן העבר, מאותו שלב פּוֹלִיָאנְדְרִי[1]
בינתיים, אחיה של הנסיכה חש נבוך ואובד עצות, וחשב בליבו: "מה טיבם של האנשים הללו? מיהו האיש הזה אשר לו עומדת אחותי להינשא? אין להם לא כרכרות, לא סוסים ולא שום אמצעי תעבורה אחר. הו, צועדים הם במו רגליהם!". וכך עקב הוא אחריהם ממרחק, ובלילה צותת לשיחותיהם ושוכנע לחלוטין כי היו הם למעשה קְשָאטרים. ואז הבין המלך דְרוּפָּאדָה מי היו אותם האנשים והיה מרוצה עד מאוד.
למרות שבתחילה עלו קולות התנגדות רבים, בכל זאת הוכרז על-ידי וִיַאסָה כי נישואים כאלו מותרים הם, וכי הנסיכים הללו רשאים להיכנס בברית הנישואין הזו. לפיכך נאלץ המלך דְרוּפָּאדָה להיעתר לקיומה של החתונה מרובת הבעלים, והנסיכה נישאה לחמשת האחים לבית פָּאנְדוּ.
 
ואז חיו הפָּאנְדָאוִוים בשלווה ובשגשוג, וכוחם הלך והתעצם מיום ליום. למרות שדוּרְיוֹדְהַאנָה וחבר מרעיו רקמו בסתר מזימות כדי להשמידם, שוכנע המלך דְהרִיטָרָשְטְרָה על-ידי מועצת הזקנים והחכמים, לכרות ברית שלום עם הפָּאנְדָאוִוים. וכך הזמין הוא אותם אל ביתו, לנוכח צהלת המון העם, והעניק להם מחצית מן הממלכה. חמשת האחים בנו לעצמם עיר יפהפיה ושמה אִינְדְרָפְּרָאשְטהָה, והרחיבו את תחום ריבונותם, כשתושבי המקומות הללו סרים למרותם. אז הבן הבכור, יוּדְהִישְטְהִירָה, מתוך שאיפה להכריז על עצמו שליט על כל מלכי הודו העתיקה, החליט לבצע לשם כך רָאגָ’אסוּיָה יָאגְ’נָה, או טקס הקרבת קורבן לשליט, שבמהלכו יצטרכו המלכים שנוצחו להביא מנחה ולהישבע אמונים, ולסייע בהקרבת הקורבן בביצוע תפקיד טקסי משלהם. שרי קרישנה, אשר הפך זה מכבר לחברם וקרוב משפחתם, הגיע אליהם ואישר את התוכנית. אולם אבן נגף אחת עמדה בדרכם לביצוע הדבר. מלך בשם גָ’ארָאסָאנְדְהָה, אשר היה בכוונתו להציע קורבן של מאה מלכים, החזיק שמונים וששה מהם בשבי. שרי קרישנה המליץ על קיום מתקפה על גָ’ארָאסָאנְדְהָה; וכך הוא, בְּהִימָה ואַרְג’וּנָה הזמינו את המלך לקרב, והמלך, אשר נענה לאתגר, נלקח לבסוף בשבי, ונוצח על-ידי בְּהִימָה לאחר ארבעה-עשר יום של מאבק מתמשך. לאחר מכן שוחררו המלכים השבויים והוצאו לחופשי.
 
לאחר כל זאת יצאו ארבעת האחים הצעירים יותר למסעות כיבוש בראש צבאותיהם, כל אחד ליעד שונה, והביאו את כל המלכים תחת שליטתו של יוּדְהִישְטְהִירָה. עם שובם, פרשו הם לרגלי האח הבכור את כל שפע הרכוש שהחרימו, לצורך מימון הוצאות טקס הקורבן הגדול.
כך הגיעו לטקס קורבן הרָאגָ’אסוּיָה כל המלכים אשר יצאו לחופשי משביים, ביחד עם אלו אשר נישבו בידי האחים, וחלקו כבוד ליוּדְהִישְטְהִירָה. המלך דְהרִיטָרָשְטְרָה ובניו הוזמנו אף הם לקחת חלק בביצוע טקס הקורבן. בסיום הטקס הוכתר יוּדְהִישְטְהִירָה כקיסר והוכרז כשליט עליון.
כך נטמן זרע האיבה והמשטמה העתידים לבוא. דוּרְיוֹדְהַאנָה שב מטקס הקרבת הקורבן, כשבליבו יוקדת אש הקנאה ביוּדְהִישְטְהִירָה ובאֶחיו, מפני שלא יכול היה לשאת את המחשבה על עליונות שלטונם, שפע ההוד וההדר ורוב העושר שנפלו בחלקם. אז זמם הוא תוכניות להביא לנפילתם בדרכי עורמה, מפני שידע כי בכוח הזרוע לא יוכל לגבור עליהם. המלך יוּדְהִישְטְהִירָה היה להוט אחר הימורים, ולרוע המזל, הוא הוזמן לשחק משחקי קוביה עם שָאקוּנִי, המהמר המיומן והיועץ לדבר עבירה של דוּרְיוֹדְהַאנָה.
 
בהודו העתיקה, כאשר אדם השייך לכת הצבאית נקרא לקרב, היה עליו להיענות לאתגר בכל מחיר בכדי לשמור על כבודו. וכאשר הוזמן הוא למשחק הקובייה, חייבה אותו שמירת כבודו האישי להיענות גם לכך; כל סרוב להצעה היה מתפרש כמעשה מביש. מתוך האפוס עולה, כי המלך יוּדְהִישְטְהִירָה היה התגלמות כל הסגולות והמעלות. ואפילו הוא, המלך החכם הגדול, אנוס היה להיענות להזמנה.
שָאקוּנִי וחבר מרעיו שיחקו בקוביות מזויפות שהוחדרו לתוכן משקולות, כך שיוּדְהִישְטְהִירָה הפסיד משחק אחר משחק. המום מהפסדיו, המשיך הוא במשחק הגורלי, תוך סיכון ואיבוד כול שברשותו, עד אשר כל נכסיו – ממלכתו וכול אשר לו – ירדו לטימיון. השלב הסופי הגיע, כאשר בכל סיבוב נוסף של משחק, לא נותר לו עוד דבר, מלבד לסכן את אֶחיו, ואחר כך את עצמו, ובסופו של דבר, את דְרוּפָּאדִי הנאווה; ואת כולם – איבד. כעת היו הם נתונים לחלוטין לחסדיהם של הקוּרָאוִוים, אשר הטיחו בהם כל מיני עלבונות, וחשפו את דְרוּפָּאדִי ליחס מחפיר ובלתי-אנושי. לבסוף, בעקבות התערבותו של המלך העיוור, הושבה להם חירותם, והם נתבקשו לשוב לביתם ולשלוט בממלכתם.
אולם דוּרְיוֹדְהַאנָה הבחין בסכנה, וכפה על אביו לאפשר סיבוב נוסף של משחק הקובייה, בתנאי שהקבוצה המובסת תיאלץ לפרוש ליערות לתקופה של שתים-עשרה שנה, ואחר כך לחיות במשך עוד שנה תמימה חיי אלמוניות בעיר; אך היה ותיחשף זהותם, ישוב ויתחדש אותו תנאי של הגלייה לתקופה נוספת, ורק לאחריה תוחזר הממלכה לידי הגולים.
גם במשחק האחרון הזה הפסיד יוּדְהִישְטְהִירָה, וחמשת האחים לבית פָּאנְדוּ פרשו ליערות עם דְרוּפָּאדִי, כגולים חסרי בית. הם חיו ביערות ובהרים במשך שתים-עשרה שנה. שם הפגינו הם הרבה מעשי צדקה וגבורה, והיו יוצאים מפעם לפעם למסעות ארוכים של עליה לרגל אל אתרים קדושים. הקטע הזה של השירה הנו מעניין ומאלף ביותר, שופע וגדוש בתאורי אירועים, מעשיות ואגדות, שונים ומגוונים. קיימים בתוכו סיפורים יפהפיים ונשגבים בעלי אופי פילוסופי ודתי, אודות הודו העתיקה. חכמים וקדושים גדולים באו לבקר את האחים בגלותם, והשמיעו להם סיפורים רבים מהודו העתיקה, כדי להקל עליהם ולו במעט את עולה של הגלות. סיפור אחד בלבד מתוכם אספר לכם כעת.
היה פעם מלך אשר נקרא אַשְוָואפַּאטִי. למלך הייתה בת שהייתה כה טובת לב ויפהפייה, שזכתה להיקרא בשם סָאוִויטְרִי, כשמה של תפילה המקודשת להינדים. כשהגיעה סָאוִויטְרִי לפרקה, ביקש ממנה אביה לבחור לעצמה בעל. בהודו הקדומה היו הנסיכות עצמאיות מאוד, כפי שכבר נוכחתם לדעת, ונהגו הן לבחור את מחזריהן המלכותיים בעצמן.
 
סָאוִויטְרִי צייתה לבקשתו ונסעה למחוזות מרוחקים, רכובה על גבי מרכבת זהב, מלווה בשומרי ראשה ובזקני חצר המלך, אשר בידיהם האמונות הפקיד אותה אביה, כאשר היא עוצרת בחצרות מלוכה ופוגשת נסיכים שונים בכל פעם. אך אף אחד מהם לא הצליח לכבוש את ליבה של סָאוִויטְרִי. לבסוף הגיעו הם למעון נזירי מבודד באחד היערות, אותם יערות אשר היו שמורים בהודו העתיקה לבעלי חיים ואשר לא הותר להרוג בתחומיהם אף חיה. החיות הללו איבדו כל פחד מפני האדם. אפילו הדגים שבאגם נהגו לבוא ולאכול מזון הישר מכף היד. זה אלפי שנים לא הרג שם אף אחד שום יצור חי. החכמים והקשישים פרשו למקום זה כדי לחיות בקרב הצבאים והציפורים. אפילו פושעים היו מוגנים שם. כאשר אדם הרגיש שבע ממרוץ החיים, נהג הוא לפרוש אל היער, ובחברתם של חכמים, בניהול שיחות על דת ובהשתקעות על כך בהגות פנימית, העביר הוא את שארית חייו.
קרה המקרה ובו מלך בשם דְיוּמַאטְסֵנָה, אשר הובס על-ידי אויביו ואשר נשללה ממנו ממלכתו, הוכה בתחלואי זיקנה ואיבד את מאור עיניו. מלך מסכן זקן ועיוור זה, מצא מיפלט במעבה היער ביחד עם מלכתו ובנו, והעביר את שארית חייו בסיגופים קשים. שמו של בנו היה סַאטְיָאוָואן.
 
וכך קרה כי בתום מסעות ביקוריה בכל חצרות המלוכה השונים, הגיעה סָאוִויטְרִי לבסוף לאותו מעון נזירי מבודד, או מקום מקודש. אפילו הגדול שבמלכים לא יכול היה שלא לחלוק כבוד לחכמים, בעוברו ליד בתי הפרישה המבודדים שלהם, או האַשְרָאמִים, כפי שכונו – עד כדי כך רבו הכבוד וההערצה שהכול חשו כלפיהם. הקיסר הגדול ביותר של הודו היה אך שמח להתחקות אחר שורשיו ולהגיע בעקבותיהם אל אחד החכמים החיים ביער, המתקיימים על שורשים ופירות, ועטויים בלויי סחבות.
וכך הגיעה סָאוִויטְרִי לאותו מעון מבודד, ראתה את סַאטְיָאוָואן, בנו של הנזיר, וליבה נכבש. היא הצליחה להתחמק מכל הנסיכים שבארמונות ובחצרות המלוכה, אך כאן, במיקלט היער של המלך דְיוּמַאטְסֵנָה, כבש סַאטְיָאוָואן, בנו, את ליבה.
 
כאשר שבה סָאוִויטְרִי לביתו של אביה, שאל אותה האב: "סָאוִויטְרִי, בתי היקרה, אמרי נא, האם פגשת מישהו שתרצי להינשא לו?" ואז ברכות, כשסומק בלחייה, ענתה סָאוִויטְרִי: "כן, אבא!" "מהו שמו של הנסיך?" "הוא איננו נסיך, אלא בנו של המלך דְיוּמַאטְסֵנָה אשר איבד את ממלכתו, נסיך ללא נחלת אבות, החי חיי נזירות, חיים של סַנְיָאסִין בעומק היער, מלקט שורשים וצמחים, מסייע ומאכיל את אביו ואמו הזקנים החיים בבקתתם. בשומעו את הדבר, נועץ האב בחכם נָארָאדָה אשר נכח שם במקרה, והכריז כי בחירה זו מבשרת רעות היא מאין כמותה. המלך ביקש אז נימוק לטענה זו, ונָארָאדָה אמר: "בתוך שנים-עשר חודשים מהיום, יאבד העלם הצעיר את חייו". נמלא אז המלך אימה וקרא: "סָאוִויטְרִי, בחור עול ימים זה יגווע למוות בתוך שנים-עשר חודשים, ואת תיהפכי אז לאלמנה; תני דעתך על כך! חזרי בך מהחלטתך, ילדתי; לעולם לא תינשאי לחתן אשר ימיו ספורים ושגורלו כבר נחרץ." "אל תדאג, אבא; אל נא תבקש ממני להינשא לאחר ולהקריב את טוהר כוונתי, כי אוהבת אני וקיבלתי על עצמי רק את סַאטְיָאוָואן, הטוב והאמיץ, כמיועד לי לבעל. עלמה בוחרת רק פעם אחת, ולעולם אינה מפרה את דיברתה". משהבין המלך כי סָאוִויטְרִי נחושה בדעתה ובליבה, הוא נעתר לה. וכך נישאה סָאוִויטְרִי לנסיך סַאטְיָאוָואן, ופרשה לה בשקט מארמונו של אביה אל היער, לחיות עם בעלה הנבחר ולהיות לעזר להוריו. ובכן, למרות שסָאוִויטְרִי ידעה את מועד מותו המדויק של סַאטְיָאוָואן, היא שמרה זאת בסוד מפניו. מידי יום היה יוצא הוא לעומק היער, מלקט פירות ופרחים, מאגד צרורות, ואז חוזר אל הבקתה, והיא הייתה מתקינה את סעודותיהם ומסייעת בידי הקשישים. כך נמשכו חייהם, עד אשר אותו יום גורלי קרב ובא, ונותרו עוד רק שלושה ימים קצרים למועד. היא הטילה על עצמה נדר מחמיר של שלושה לילות של סיגופים וצומות קדושים, ועמדה בכל קשיי לילות השימורים הללו. סָאוִויטְרִי עברה לילות מלאי צער ונטולי שינה בתפילות נרגשות ודמעות סתר, עד אשר הפציע השחר על אותו בוקר נורא. ביום ההוא לא איפשרה סָאוִויטְרִי לבעלה לצאת מטווח ראייתה, ולו לרגע קט. היא שטחה תחנוניה לפני הוריו, כי יתירו לה ללוותו בצאתו כהרגלו ללקט את חומרי הבעירה והעשבים, ובקבלה את הסכמתם, יצאה עמו לדרך. לפתע פתאום הוא התאונן באוזני אשתו בקול מהוסס על תחושת עילפון. "ראשי סחרחר עליי וכך גם כל חושיי, סָאוִויטְרִי היקרה. אני חש כי תרדמה נופלת עליי; הניחי לי לנוח מעט בצידך". בחיל ורעדה היא השיבה: "בוא והנח את ראשך בחיקי, אדוני היקר באדם". הוא הניח את ראשו הקודח בחיקה של רעייתו, ומיד לאחר מכן פלט אנחה ונפח את נשמתו. באמצה אותו אל ליבה, כשדמעות זולגות מעיניה, ישבה היא שם כך ביער המבודד, עד אשר קרבו שליחי המוות ובאו ליטול את נשמתו של סַאטְיָאוָואן. אך לא עלה בידם להתקרב למקום בו הייתה סָאוִויטְרִי ישובה לצד גופתו נטולת החיים של בעלה, וראשו מונח בחיקה. טבעת של אש הקיפה אותה, ואף אחד מבין שליחי המוות לא יכול היה לחדור לתחומיה. כולם נסו לאחור מפניה, חזרו אל המלך יאמה, אל-המוות, והסבירו לו מדוע לא הצליחו ליטול את נשמתו של האיש הזה.
 
אז הגיע יאמה, אל-המוות, דיין המתים. הוא היה האדם הראשון שמת, הראשון למתים עלי אדמות, והפך לישות האלוהית החולשת על כל המתים. הוא שופט כל אדם לאחר מותו, ודן אותו אם לשבט או לחסד. והוא, בכבודו ובעצמו, הגיע. הוא כמובן היה מסוגל לחדור את המעגל המכושף מתוקף היותו אל. כשהגיע אל סָאוִויטְרִי הוא אמר: "בתי, וותרי על הגוף המת הזה; כי זאת עלייך לדעת – המוות הוא מנת-חלקם של בני התמותה, והנני הראשון לבני התמותה אשר גווע למוות. ומאז, אחת דינו של כל אדם, למות. מוות הנו גורל האדם". משנאמר לה כך, הסתלקה סָאוִויטְרִי, ויאמה נטל את הנשמה. וכשנשמת העלם הצעיר ברשותו, המשיך בדרכו. קודם שהספיק להתרחק, שמע הוא רחש צעדים על-פני העלים היבשים. הוא הסתובב לאחור. "סָאוִויטְרִי, בתי, מדוע עוקבת את אחריי? זהו גורלם של כל בני התמותה." "אינני עוקבת אחריך, אב," ענתה סָאוִויטְרִי, "אך כזהו גם גורלה של אשה, שהולכת היא באשר לוקחת אותה האהבה, והחוק הנצחי אינו מפריד בין גבר אוהב לרעייתו הנאמנה". אז אמר אל-המוות: "בקשי כל חסד שיעלה בדעתך, למעט השבת בעלך מן המתים." "לו יהי רצון מלפניך ויוענק לי חסדך, הו אל-המוות, מבקשת אני כי מאור עיניו של חמי יוּשַב לו, וכי יהפוך הוא לאדם מאושר." "לו כך יהי ותוגשם משאלתך מלאת החסד, בתי הנאמנה והמסורה". ואז פנה מלאך המוות משם והלאה ונשמתו של סַאטְיָאוָואן עמו. שוב נשמע מאחוריו אותו קול צעדים. הוא סב והביט לאחור: "סָאוִויטְרִי, בתי, עדיין פוסעת הנך בעקבותיי?" "כן, אבי. אין ביכולתי לנהוג אחרת; מנסה אני כל העת לשוב על עקביי, אך ההכרה נמשכת אל בעלי והגוף הולך בעקבותיה. הנשמה יצאה זה מכבר לדרכה, מפני שבתוך הנשמה הזו נמצאת גם נשמתי שלי; וכשאתה נוטל עמך את הנשמה, הגוף הולך בעקבותיה, הלא כן?" "ערבים דברייך לאוזניי, סָאוִויטְרִי רבת החן. בקשי נא ממני משאלה נוספת; אך אל לך לבקש את חייו של בעלך". "השב נא לְחמי את נכסיו ואת ממלכתו האבודים, אבי, לו יהי רצון ותיענה תפילתי". "בתי האוהבת", ענה יאמה, "מעניק אני לך ומיד משאלה זו; אולם שובי הביתה, יען כי בן-תמותה שנשמה באפו אינו רשאי להתלוות אל יאמה המלך". ואז נפנה יאמה והמשיך בדרכו. אך סָאוִויטְרִי, כנועה ונאמנה, עדיין עקבה אחרי בעלה המנוח. יאמה נפנה שוב לאחור. "סָאוִויטְרִי אצילת הנפש, חדלי לך מלצעוד אפופת יגון ונטולת תקווה." "נבצר ממני לנהוג אחרת אלא לפסוע אל היעד אליו נושא הנך את אהובי." "נניח אם כך, סָאוִויטְרִי, כי היה בעלך עבריין וחוטא וכי נגזר עליו ללכת לגיהינום. הגם אז תלך סָאוִויטְרִי בעקבות אהוב ליבה?" "שמחה הנני ללכת באשר ילך, אם לחיים או למוות, לגן עדן או לגיהינום", אמרה הרעייה האוהבת. "תבורכנה מילותייך, ילדתי. רוב נחת רווה אני מדברייך. בקשי נא משאלת לב נוספת; אך זכרי כי אין המתים קמים שוב לתחייה." "מכיוון שזאת הנך מתיר לי, אבקש כי השושלת המלכותית של חמי לא תיעצר; משאלתי היא כי ממלכתו תעבור בירושה לבניו של סַאטְיָאוָואן". ואז חייך אל-השאול ואמר: "בתי, משאלתך תתמלא מיד. הרי לך נשמתו של בעלך; הוא ישוב ויחיה. הוא יחיה ויהיה לאב, וילדייך יזכו גם הם למלוך בבוא העת. שובי לביתך. גברה האהבה על המוות! מעולם לא הייתה עוד אהבת אשה כאהבתך, ואת הנך ההוכחה לכך, כי אפילו אני, אל-המוות, ניצב חסר אונים אל מול כוחה של אהבת אמת עקבית ועיקשת".
 
זהו סיפורה של סָאוִויטְרִי, וחובה על כל ילדה בהודו לשאוף להידמות לסָאוִויטְרִי, אשר על אהבתה לא יכול היה לגבור גם המוות, ואשר מתוך אהבה עצומה זו הצליחה למלט את נשמת בעלה בחזרה, אפילו מידיו של יאמה.
הספר מלא במאות אירועים יפהפיים שכאלו. ציינתי בתחילת דבריי כי המָאהָאבְּהָרָאטָה הוא מן הספרים הגדולים ביותר בעולם. הוא מורכב מכמאה אלף בתי שיר, המקובצים בשמונה-עשר פָּארְווֹת, או כרכים.
ובחזרה לסיפורנו העיקרי. עזבנו את האחים לבית פָּאנְדוּ בהיותם בגלות. אפילו שם השיגו אותם מזימותיו המרושעות של דוּרְיוֹדְהַאנָה. אך כולן כשלו ועלו בתוהו.
 
הנה אספר לכם סיפור על חייהם ביער. באחד הימים חשו האחים בצמא בעת שהותם ביער. יוּדְהִישְטְהִירָה הפציר בנַאקוּלָה אחיו כי יצא להביא מים. נַאקוּלָה פתח מיד בחיפוש אחר מקור מים ובמהרה הגיע לאגם. הוא עמד לשתות מן המים, כאשר שמע קול האומר באלו המילים: "עצור, בני. תחילה ענה על שאלותיי, ואחר שתה מן המים." אולם נַאקוּלָה אשר היה צמא ביותר, התעלם מן המילים הללו, לגם מהמים ומיד נפל אפיים ארצה ומת. משבושש נַאקוּלָה לחזור, הורה המלך יוּדְהִישְטְהִירָה לסָאהָאדֵוָוה לחפש אחר אחיו ולהביא עמו מים עם שובו. התקרב אז סָאהָאדֵוָוה לאגם וראה את אחיו מוטל מת. כואב את כאב מותו של אחיו וסובל ייסורי צמא גדול, התקרב הוא אל המים, כאשר לפתע נשמעו אותן המלים: "בני, השב תחילה על שאלותיי, ורק אז גמע מן המים". אולם גם הוא התעלם מן המילים, ולאחר שהרווה את צמאונו, נפל גם הוא ומת. לאחר מכן נשלחו אַרְג’וּנָה ובְּהִימָה בזה אחר זה לאותה משימה, אך אף אחד מהם לא שב לאחר שגם הם שתו מן המים, ונפלו ומתו. אז קם יוּדְהִישְטְהִירָה ויצא לחפש אחר אֶחיו. לבסוף הגיע אל האגם המרהיב ביופיו וראה את אחיו מוטלים מתים. למראם התמלא ליבו יגון וצער, והוא החל לקונן ולהתאבל. לפתע שמע את אותו הקול האומר: "אל נא תנהג בפזיזות, בני. אני הוא יָאקְשָה, החי בדמותו של עגור על גבו של דג קטנטן. אנוכי גרמתי לאחֶיך הצעירים לעבור לשליטתו של אדון נשמות הנפטרים. הו נסיך, אם לא תשיב על השאלות שאציג בפניך, תיהפך אף אתה בכבודך ובעצמך לגוויה החמישית. לאחר שתמצא תחילה מענה לשאלותיי, הו בנה של קוּנְטִי, תורשה להרוות צמאונך ולשאת עמך מים כאשר תחפוץ". יוּדְהִישְטְהִירָה ענה: "אשיב לשאלותיך כמיטב תבונתי. הצג נא שאלותיך בפניי". הציג בפניו אז היָאקְשָה מספר שאלות, שעל כולן השיב יוּדְהִישְטְהִירָה באופן משביע רצון. אחת מן השאלות שנשאלו הייתה: "מהי העובדה המפליאה ביותר בעולם?" יוּדְהִישְטְהִירָה השיב: "בכל רגע ורגע עדים אנו למותם של אחינו בני האדם מסביבנו, אולם אלו הנותרים בחיים, סבורים כי לעולם לא ימותו. זוהי העובדה המפליאה ביותר". שאלה נוספת הייתה: "כיצד מסוגל אדם לגלות את סודה של הדת?" ויוּדְהִישְטְהִירָה ענה: "באמצעות ויכוחים לא ניתן ליישב דבר. תורות קיימות לרוב; מגוונים הם כתבי הקודש כאשר כל חלק סותר את משנהו. לא קיימים שני הוגים אשר דעותיהם אינן חלוקות. סודה של הדת גנוז עמוק במערות אפלות כביכול. לפיכך, הדרך שלאורה יש לפסוע היא זו אשר הלכו בה גדולי הדורות". אז אמר יָאקְשָה: "טובים הדברים הללו בעיניי. אני הוא דְהָארְמָה, אֵל הצדק, הלובש דמות עגור. הגעתי הלום כדי להעמידך בניסיון. ובכן, לגבי אחֶיך – עיניך הרואות, אף לא אחד מהם נמצא בין המתים. כל זאת הריהו מעשה-כשף שלי. מאחר שההימנעות מפגיעה נעלה בעיניך על רווח ועונג גם יחד, יהי רצון וישובו אחיך ויעורו לחיים, הו, הנך הוא השור של עם הבְּהָארָאטָה". ובשעה שאמר יָאקְשָה את מילותיו אלו, נעורו הפָּאנְדָאוִוים לחיים.
 
ניתן להתבונן מכאן באופיו של יוּדְהִישְטְהִירָה. מתשובותיו אנו למדים, כי יותר מאשר היה הוא מלך, היה בו יותר מן הפילוסוף, יותר מן היוגי.
ובכן, משהלכה וקרבה שנת השלוש-עשרה לגלותם, ציווה עליהם היָאקְשָה לעבור אל ממלכתו של וִירַאט ולחיות שם תחת מסווה כראות עיניהם. כך מקץ שתים-עשרה שנות גלות הם שמו פעמיהם אל עבר ממלכתו של וִירַאט, מוסווים בתחפושות שונות במטרה לעבור את השנה הנותרת בהיחבא, והצטרפו לשורות המשרתים במשק ביתו של המלך. כך הפך יוּדְהִישְטְהִירָה להיות לחצרן בראהמיני המתמחה במשחקי קובייה; בְּהִימָה מונה לטבח; אַרְג’וּנָה, בלבוש סריס, הפך למורה לריקוד ולמוסיקה של אוּטָארָה הנסיכה ונשאר לשהות באגף המגורים הפרטי של המלך; נַאקוּלָה מונה לסייס ראשי; סָאהָאדֵוָוה היה אחראי על הפרות; ודְרוּפָּאדִי, מחופשת כמשרתת המלכה, שימשה אף היא במשק ביתה של המלכה. כך, בהעלימם את זהותם האמיתית, חיו הפָּאנְדָאוִוים בביטחה שנה שלמה, ומאמציו של דוּרְיוֹדְהַאנָה למצוא אותם עלו בתוהו. הם נחשפו לעין-כל רק בתום אותה שנה.
 
כך שלח יוּדְהִישְטְהִירָה שליח מטעמו אל דְהרִיטָרָשְטְרָה, ודרש כי מחציתה של הממלכה תושב להם כמוסכם. אולם דוּרְיוֹדְהַאנָה רחש שנאה לבני דודו וסירב להיענות לדרישותיהם המוצדקות. הם היו מוכנים לקבל ולוּ אף מחוז אחד בלבד תחת ריבונותם – יתרה מזו – אפילו חמישה כפרים. אך דוּרְיוֹדְהַאנָה קשה העורף הצהיר כי לא יוותר ולוּ על גוש אדמה הדרוש למילויו של קוף-מחט, ללא קרב. דְהרִיטָרָשְטְרָה התחנן וחתר שוב ושוב לשלום, אולם כל מאמציו עלו בתוהו. קרישנה ניסה אף הוא למנוע את המלחמה העומדת בפתח ואת אובדן חייהם של קרובי דם, וכך ניסו גם זקני החכמים בחצר המלך; אולם כל הנסיונות לחלק את הממלכה בדרכי שלום כשלו. כך החלו לבסוף ההכנות למלחמה משני צדי המתרס, וכל האומות בעלות העניין במלחמה זו, נטלו בהן חלק.
 
במלחמה זו נשמרו המנהגים ההודים הקדומים בקרב הקְשָאטרים. דוּרְיוֹדְהַאנָה נטל פיקוד על צד אחד; יוּדְהִישְטְהִירָה על הצד השני. מצד יוּדְהִישְטְהִירָה נשלחו לאלתר שליחים אל כל המלכים בסביבה, כדי לשכנעם לכרות עמו ברית, מכיוון שאישים מכובדים נענים תמיד לבקשתו של ראשון הפונים אליהם. וכך לוחמים מכל האזורים נאספו כדי להתייצב לצדם של הפָּאנְדָאוִוים או של הקוּרוּאים, בהתאם לצד אשר הקדים לפנות אליהם; וכך קרה כי אח אחד הצטרף לצד הזה ואילו השני הצטרף לצד האחר, האב היה בצד אחד, והבן בצד האחר. הדבר המוזר ביותר היה כלליה של המלחמה באותם הימים: עם סיום הקרב היומי בערוב היום, היו הצדדים היריבים חברים טובים; הם ערכו ביקורים זה באוהלו של זה; אך עם עלות השחר הם שבו ונלחמו זה בזה. זה היה הנוהג המשונה אשר היה מקובל בקרב ההינדים עד לתקופת הפלישה האיסלמית. ועוד, אל לו לפָּרש להכות חייל רגלי, אל לו למשוח את נשקו ברעל, אל לו לנצח את האויב בקרב שאין בו שוויון כוחות או בדרך של חוסר הגינות, אל לו לנצל שלא לצורך את יתרונו על זולתו, וכך הלאה. אם מישהו חרג מן הכללים הללו, הוא היה עוטה חרפה ובושה ומורחק מן הקרב. כך אומנו הקְשָאטרים, וכשהגיעה פלישת הכוחות הזרים מאזור מרכז אסיה, הפגינו ההינדים אותה גישה גם כלפי הפולשים. הם הביסו אותם מספר פעמים, ובכל אחת מאותן הפעמים שלחו אותם חזרה לבתיהם עם מתנות וכן הלאה. הכלל שנקבע היה כי אסור להם לגזול את ארצו של איש; וכאשר נפגע אדם בקרב, היה עליו להישלח חזרה לארצו עם פיצוי ההולם את מעמדו. הכובשים האיסלמים נהגו אחרת במלכים ההינדים, ומשניצחו פעם אחת, הם השמידו אותם ללא כל מוסר כליות.
 
שימו לב לעובדה כי בימים ההם – בתקופה בה מתרחש סיפורנו, כך מסופר בפואמה – מומחיות האחיזה בנשק לא דרשה רק שימוש פשוט בחצים ובקשתות; הייתה זו קַשָתוּת שיש עמה מעשה-קסם, כזו שהשימוש במנטרות, בלחשים וכיוצא בהם, מילא בה תפקיד חשוב. אדם אחד היה מסוגל להילחם במיליוני אנשים ולשרוף אותם למוות כרצונו. היה ביכולתו לשלח חץ בודד, ומטר של חצים היה אז ניתך, וקול רעם נשמע; הוא יכול היה לגרום לכל דבר לעלות באש וכך הלאה. כל זה היה קסם טהור. קיימת עובדה מוזרה אחת בשתי הפואמות גם יחד – הרָאמָאיָאנָה והמָאהָאבְּהָרָאטָה: בצד אותם חִצֵי-קסם וכל התופעות הללו שמתרחשות, ניתן לראות כי כבר אז היה התותח בשימוש. התותח הוא כלי ישן נושן אשר היה בשימושם של הסינים וההינדים. על חומות הערים ניצבו מאות כלי נשק מוזרים העשויים מצינורות ברזל חלולים, אשר משמולאו באבקה ובכדור, יכלו להרוג מאות אנשים. אנשים האמינו, כי הסינים הכניסו במעשה-קסם את השטן לתוך צינור ברזל חלול, וכשהכניסו מעט אש אל תוך החור, הגיח השטן החוצה ברעש איום והרג אנשים רבים.
 
ובכן באותם ימים קדומים נהגו להילחם בעזרת חִצי-קסם. אדם בודד היה מסוגל להילחם במיליוני אחרים. היו להם הֵסדרים צבאיים ותכסיסי קרב משלהם. היה להם חיל-רגלים, הפַּאדָה; וכן חיל-פרשים, הטוּרַאגָה; ועוד שתי חטיבות צבא שהעולם המודרני איבד וויתר עליהן: היה חיל הפילים – מאות על גבי מאות של פילים, כשאנשים רכובים על גבם, מאורגנים בחטיבות ומוגנים בלוחות ענק של שריון ברזל – ופילים אלו היו מכריעים המונים מלוחמי האויב. והיה כמובן חיל השריון של רכבי הברזל. כולכם ראיתם תמונות של רכבי הברזל העתיקים הללו; הם היו בשימושן של כל הארצות. אלה היו ארבע החטיבות, שמהן מורכב היה הצבא בימים ההם.
ובכן, שני המחנות גם יחד ביקשו להבטיח את תמיכתו של קרישנה. אולם הוא מצדו סרב ליטול כל חלק פעיל וללחום במלחמה הזו, והציע עצמו כרַכָּב במחנהו של אַרְג’וּנָה, וכידיד ויועץ במחנה הפָּאנְדָאוִוים, ואילו לדוּרְיוֹדְהַאנָה מסר את צבא לוחמיו רבי העוצמה.
או-אז נערך על-פני המישור רחב הידיים של קוּרוּקְשֵטְרָה, הקרב הגדול, אשר בו נפלו בּהִישְמָה, דְרוֹנָה, קַארְנָה ואֶחיו של דוּרְיוֹדְהַאנָה, ביחד עם קרובי משפחה משני צדי המתרס, ועוד אלפי גיבורים אחרים. המלחמה ארכה שמונה-עשר יום. לאמיתו של דבר, רק מעטים מבין שמונה-עשר האַקְשוֹהִינִים[2] נותרו לפליטה. מותו של דוּרְיוֹדְהַאנָה שם קץ למלחמה, כשידם של הפָּאנְדָאוִוים על העליונה. לאחר מכן נערכו טקסי האבל והמיספד של גַאנְדְהַארִי, המלכה, ואלמנות שאר החללים, וכן הלוויותיהם של הנופלים בקרב.
 
הסיפור הנשגב ביותר של הקרב נכתב בשירה הנפלאה והאלמותית של הגיטה, ’שירת האלוהים’. זהו כתב הקודש המפורסם והנפוץ ביותר בהודו, והמרומם מכל כתבי הידע. הוא בנוי כדו-שיח בין אַרְג’וּנָה לבין קרישנה, שהתנהל ממש על סף פרוץ המערכה בשדה הקרב של קוּרוּקְשֵטְרָה. אני ממליץ לאלו מביניכם אשר טרם קראו את הספר – לקרוא אותו. אילו רק ידעתם מה גדולה הייתה השפעתו, אפילו על ארצכם שלכם! אם ברצונכם להבין את מקור השראתו של אמרסון [3] תמצאו זאת בגיטה. הוא הלך לפגוש את קארלייל [4], וקארלייל העניק לו שי – את הגיטה, וספר קטן זה אחראי להקמתה של תנועת הקונקורד [5]. כל התנועות הגדולות באמריקה חבות במידה זו או אחרת את תודתן לקבוצת הקונקורד.
 
הדמות המרכזית בגיטה היא קרישנה. כפי שהנכם סוגדים לישו הנוצרי כאל האלוהים אשר ירד לכאן בדמות אדם, כך סוגדים ההינדים להתגלמויותיו הרבות של האלוהים. אין הם מאמינים באחת או בשתיים בלבד, כי אם בהרבה התגלמויות אשר ירדו לכאן מפעם לפעם, בהתאם לצרכי העולם, על-מנת לשמר את הדְהָארְמָה ולמגר את הרֶשע. לכל פלג דתי יש התגלמות אחת, וקרישנה הוא אחד מהן. אפשר שבהודו אוחז קרישנה במספר החסידים הגבוה ביותר מאשר כל שאר ההתגלמויות. חסידיו מחזיקים באמונה כי הוא הנו ההתגלמות המושלמת מכולן. מדוע? "מן הסיבה הזו", אומרים הם, "התבוננו נא בבודהה ובהתגלמויות אחרות: היו הם רק נזירים ולא הייתה להם כל אהדה והבנה לאנשים נשואים. וכי כיצד יכולה הייתה להיות להם כזו? אך ראו נא את קרישנה: הוא היה משכמו ומעלה כבן, כמלך, כאָב, ובכל מהלך חייו יישם הלכה למעשה את התורות הנפלאות שלהן הטיף: ’זה אשר במהלך הפעילות הנמרצת ביותר מוצא את השלווה המתוקה מכול, ואשר בתוך שיא הרוגע והשלווה נותר פעיל ונמרץ – מבין את סודה של העבודה’". קרישנה מצביע על הדרך לביצוע: דרך אי-צמידות – יש לבצע הכול, אך לא להזדהות עם שום דבר. אתה הנך הנשמה, הטוהר, החירות, כל העת; אתה הנך העד. סִבְלֵנו אינו נובע מן העבודה אלא מן הצמידות שלנו לדבר כלשהו. קחו, לדוגמא, כסף. אכן, נפלא הוא כשיש כסף בנמצא; הרוויחו אותו, אומר קרישנה, התאמצו מאד כדי להשיגו, אך אל תפַתחו לגביו צמידות. כך גם לגבי ילדים, אשה, בעל, קרובים, תהילה, הכול: אין צורך להתנזר מהם; אלא רק להימנע מן ההיצמדות אליהם. קיים רק דבר אחד שעליכם לחוש כלפיו צמידות, והוא – האלוהים. פעלו למען הכול, אהבו את הכול, היטיבו עם הכול, הקריבו מאות מחזורי חיים בעבורם, אם כך יידרש מכם, אך אל תיצמדו לעולם. כל מהלכי חייו של קרישנה מהווים דוגמה ומופת לכך.
 
הספר המשרטט את קווי חייו ומעשי גבורתו של קרישנה הוא בן כמה אלפי שנים, וקטעים מסויימים מחייו דומים מאד לאלו של ישו הנוצרי. קרישנה היה נצר לשושלת מלכות. חי לו פעם מלך עריץ ושמו קָאמְסָה, אשר לאוזניו הגיעה נבואה כי בן למשפחה מסויימת צפוי להדיחו מכס מלכותו. ציווה על-כן המלך לרצוח את כל הבנים הזכרים בממלכתו. אביו ואמו של קרישנה הושלכו על-ידי המלך קָאמְסָה לכלא, שם נולד ילדם. בו ברגע אור החל לזרוח בבית האסורים, והתינוק אמר, "הנני מאור העולם אשר נולד להיטיב עם העולם". שוב אתם מוצאים את קרישנה מיוצג באופן סמלי עם פרות – "רועה-הפרות הדגול", כפי שהוא מכונה. החכמים אישרו את העובדה כי אלוהים עצמו נולד, והם הגיעו כדי לחלוק לו כבוד והערכה. בחלקים אחרים של הסיפור חדל הדמיון בין השניים מלהתקיים.
שרי קרישנה גבר על קָאמְסָה הרודן, אך אף פעם לא עלה בדעתו לקבל על עצמו את המלוכה. לא היה לו שום עניין בכך. הוא עשה את המוטל עליו ובזאת הסתיים תפקידו.
 
לאחר שנסתיימה מלחמת קוּרוּקְשֵטְרָה, הלוחם הגדול והאב הקדמון והנערץ בּהִישְמָה, שלחם במשך עשרה ימים בקרב שמונה-עשר הימים, היה מוטל עדיין על ערש דווי, כאשר מסר הנחיות ליוּדְהִישְטְהִירָה בנושאים שונים, כגון חובותיו של המלך, החובות של ארבע הקאסטות, ארבעת שלבי החיים, דיני נישואין, תקנות להענקת מתנות, וכך הלאה, בהתבססו על פסיקותיהם של חכמי קדם. הוא פֵּרש את פילוסופיית הסַאמְקְהִיָה ופילוסופיית היוגה, ותיאר שפע של סיפורי מעשיות ומנהגים עתיקים אודות קדושים ואלים ומלכים. הנחיות אלו מהוות כמעט רבע מכלל הכתבים, ומייצרות מצבור, שלא יסולא בפז, של חוקים, כללי מוסר הינדים, וכן הלאה. בינתיים הוכתר יוּדְהִישְטְהִירָה למלך. אולם שפיכות הדמים הנוראה, והשמדתם של מפקדים ושל קרובי משפחה רבים, העיקו עליו עד מאד; ואז ערך הוא, על-פי עצתו של וִיַאסָה, את טקס העלאת הקורבנות הנקרא אַשְוָואמָדְהָה.
 
לאחר המלחמה חי דְהרִיטָרָשְטְרָה חיי שלווה וכבוד במשך חמש-עשרה שנה, כאשר יוּדְהִישְטְהִירָה ואֶחיו סרים למרותו. אז פרש המלך הקשיש אל היער, בלוויית קוּנְטִי רעייתו המסורה, אימם של האחים פַּאנְדַאוָוה, כדי לחיות את שארית ימיו בפרישות, בהותירו את יוּדְהִישְטְהִירָה על כסאו אחריו.
שלושים ושש שנים עברו מאז הושבה האימפריה לידיו של יוּדְהִישְטְהִירָה, עת הגיעה לאוזניו הידיעה כי קרישנה עזב את גופו הגשמי. קרישנה, החכם, ידידו, נביאו, יועצו, הלך לעולמו. אַרְג’וּנָה נחפז אל דְוָוארָאקָה העיר, וחזר רק על-מנת לאשר את החדשות העגומות המספרות כי קרישנה והיָאדָאווים מתים הם. וכך, המלך ושאר האחים, מוכי צער ויגון, הכריזו כי שעתם להסתלק הגיעה אף היא. הם השילו מעליהם את נטל המלוכה, הושיבו את פָּארִיקְשִיט, נכדו של אַרְג’וּנָה, על כס המלכות, ופרשו אל ההימלאיה במסע הגדול, המָאהָאפְּרַאשְטְהַאנָה. היה זה סוג מיוחד במינו של סַנְיָאסָה. נהוג היה בקרב מלכים שהגיעו לגיל זיקנה, להפוך לסַנְיָאסִינים. בהודו הקדומה, אנשים שהגיעו לזיקנה מופלגת נהגו לוותר על כל אשר ברשותם; וכך עשו גם המלכים. כאשר אדם לא חפץ עוד בחייו, יצא הוא לעבר הרי ההימלאיה ללא מזון או משקה, והלך עוד ועוד עד אשר כשל גופו. תוך הגות בלתי פוסקת באלוהים, המשיך הוא לצעוד הלאה עד אשר הוכרע הגוף.
 
האלים והקדושים באו אז אל המלך יוּדְהִישְטְהִירָה ובישרו לו כי נקרא הוא ללכת לגן-עדן. כדי להגיע לגן-עדן, צריך אדם לחצות את פסגות ההימלאיה הגבוהות ביותר. מעבר להרי ההימלאיה שוכן ההר מֵרוּ. בפסגת הר מֵרוּ שוכן גן העדן. מעולם לא הגיע לשם אדם בגופו הגשמי. שם דרים האלים. ויוּדְהִישְטְהִירָה נקרא על-ידי האלים להגיע למקום זה.
וכך עטו על גופם חמשת האחים ונשותיהם גלימות העשויות מקליפות עצים, ויצאו למסעם. בדרכם עקב אחריהם כלב. כך הלכו הם והלכו ברגליים לאות, פעמיהם צפונה למקום בו זוקפים הרי ההימלאיה את פסגותיהם הנישאות, וראו לפניהם את ההר מֵרוּ רב-העוצמה ניצב מולם. דומם צעדו הם בשלג, עד אשר כשלה לפתע המלכה ולא קמה עוד. בְּהִימָה, אחד האחים, פנה ליוּדְהִישְטְהִירָה אשר צעד בראש, ואמר לו: "הבט, הו המלך, המלכה התמוטטה!" הזיל המלך דמעות, אך לא הביט לאחור. "אנו בדרכנו לפגוש את קרישנה", אמר. "אין זמן להביט לאחור. המשיכו לצעוד הלאה". לאחר זמן מה, שוב אמר בְּהִימָה, "הבט! סָאהָאדֵוָוה אחינו התמוטט". הזיל המלך דמעות, אך לא עצר מלכת. "המשיכו לצעוד", הוא קרא.
 
בזה אחר זה, בכפור ובשלג, כשלו כל ארבעת אֶחיו ונפלו ארצה; אך ללא רעד וזיע, על-אף בדידותו, המשיך המלך בדרכו הלאה. בהביטו לאחור, ראה הוא את הכלב הנאמן פוסע עדיין בעקבותיו. וכך המשיכו המלך והכלב לצעוד בשלג ובקרח, בהר ובבקעה, בטפסם גבוה יותר ויותר, עד אשר הגיעו אל ההר מֵרוּ; ושם החלו הם לשמוע את קול פעמוני גן העדן, ופרחי אלוהים הומטרו על ראשו של המלך הצדיק מידי האלים. אז ירדה מרכבת האלים, ואִינְדְרָה אמר לו: "עלה אל המרכבה, הגדול שבבני התמותה; היחידי אשר הותר לו להיכנס אל מלכות גן העדן בלא להחליף את גופו הגשמי הנך הוא".
אך לא; לא יעלה על דעתו של יוּדְהִישְטְהִירָה לעשות כן ללא אֶחיו ומלכתו המסורים. אז הסביר לו אִינְדְרָה כי הללו הקדימוהו והגיעו למקום עוד לפניו.
יוּדְהִישְטְהִירָה הביט סביבו ואמר לכלבו, "היכנס למרכבה, בן". נבעת האל. "מה! הכלב?" הוא קרא. "השלך את הכלב הזה. הכלב לא הולך לגן-עדן. מלך דגול, למה כוונתך? היצאת מדעתך? אתה, הצדיק שבבני האדם, רק אתה רשאי להיכנס למלכות שמיים בגופך הגשמי". "אך הוא היה בן לווייתי המסור בשלג ובכפור. כשכל אחיי היו מתים, כשמלכתי מתה, היה הוא היחיד שלא עזבני אף לא לרגע אחד. הכיצד אוכל לעוזבו כעת?" "אין מקום לכלבים בגן-עדן. כלב זה חייב יהיה להיוותר מאחור. אין בכך כל אי-צדק". "אינני הולך לגן-עדן," ענה המלך, "ללא הכלב. לעולם לא אוותר על זה אשר חסה בצלי עד אחרית ימיי. לעולם לא אסטה מדרך הישר, לא ולא, אף לא בעבור עינוגי גן-עדן או על כי אֵל כזה או אחר דוחק בי". "אם כך," אמר אִינְדְרָה, "הכלב ילך למלכות גן-עדן בתנאי אחד. אתה היית הצדיק שבבני התמותה, והוא היה כלב, טורף ואוכל חיות; הוא מלא בחטאה; הוא צד ולקח חיים של אחרים. הנך רשאי להתחלף עמו במלכות גן העדן." "מסכים," אמר המלך "ילך הכלב לגן-עדן תחתיי".
 
מיד שונתה ההתרחשות. בשומעו את מילותיו אצילות הנפש של יוּדְהִישְטְהִירָה, חשף הכלב את זהותו שהיא דְהָארְמָה. דְהָארְמָה הוא לא אחר מאשר יאמה, אל המוות והצדק. ודְהָארְמָה קרא: "הבט, הו המלך, לא קם עוד אדם כה בלתי אנוכי כמותך, המוכן להמיר את מלכות גן העדן לטובתו של כלב קטן, ואפילו לוותר על כל מידותיך וללכת לגיהינום בעבורו. הנך אדם מיוחס, הו מלך המלכים. יש בך חמלה כלפי כל היצורים, הו בְּהָרַאטָה, וזוהי הדוגמה המובהקת מכול לכך. לכן מרחבים של אושר מוענקים לך. שלך הם בזכות ולא בחסד, הו המלך, ושלך הוא הגמול, רם ונשגב הוא".
וכך, בלוויית אִינְדְרָה, דְהָארְמָה ואלים אחרים, ממשיך יוּדְהִישְטְהִירָה את דרכו אל גן העדן ברכב שמימי. הוא עומד בכמה נסיונות, רוחץ בגאנגס הקדוש, ולובש גוף שמימי. הוא פוגש באֶחיו ובאשתו, שהנם כעת בני אלמוות, ולבסוף מגיע הכול אל סיומו באושר עילאי.
כך מסתיים סיפור המָאהָאבְּהָרָאטָה המתאר, בפיוט נשגב, את ניצחון המוסר הנעלה ואת מפלת שחיתות המידות.
בדברי בפניכם על המָאהָאבְּהָרָאטָה, פשוט נבצר ממני להציג את המערך הבלתי נדלה של דמויותיהם רמות המעלה והנשגבות של הגיבורים רבי העוצמה, המתוארים מתוך מוחו המבריק והגאוני של וִיַאסָה. המאבקים הפנימיים בין צדק ויושר ובין אהבת קרובי דם, אשר מתנהלים במוחו של המלך ירא השמיים, אך זקן ועיוור, המלך דְהרִיטָרָשְטְרָה; הנפש רבת ההוד של האב הקדמון בּהִישְמָה; האופי האצילי והמוסרי של יוּדְהִישְטְהִירָה, בן המלכות, ושאר ארבעת האחים, שכגודל אומץ ליבם כן גם עוצם מסירותם ונאמנותם; דמותו של קרישנה שאין עולה עליו בחוכמה אנושית, דמות שאין שנייה לה; ומזהירות לא פחות, דמויותיהן של הנשים: המלכה גַאנְדְהַארִי האצילית, האם האוהבת קוּנְטִי, דְרוּפָּאדִי המסורה לעד, העומדת בכל סבל – דמויות אלו ועוד מאות אחרות באפוס זה ובאפוס הרָאמָאיָאנָה היוו את המורשת הנערצת של כל העולם ההינדי באלפי השנים האחרונות ועיצבו את הבסיס לדעותיו, לרעיונותיו המוסריים ולקודים ההתנהגותיים עליהם הוא מושתת. למעשה, הרָאמָאיָאנָה והמָאהָאבְּהָרָאטָה הן שתי האנציקלופדיות של חייהם וחוכמתם של הארים הקדמונים, המתארות תרבות מופתית, אשר מוטל עדיין על החברה בת זמננו לראות בה יעד נכסף.
 

[1] נישואי אשה לכמה בעלים (הערת תרגום)
[2] אקשוהיני הוא חטיבה צבאית המורכבת מ- 21,870 רכבי ברזל, כמות זהה של פילים, 65,610 סוסים, ו- 109,350 חיילים רגליים.
[3] (Ralfh Waldo Emerson (1803-1882, משורר ופילוסוף אמריקני שנוי במחלוקת ונואם דגול, תמך בחופש ובנאמנות חסרת פחד לאידיאלים, וקרא בזמן מלחמת האזרחים לביטול העבדות, התוודע לכתבי הבהגאוואד גיטה והוודות והושפע מהם עמוקות. (הערת תרגום)
[4] Thomas Carlyle (1795-1881), היסטוריון סקוטי ועמיתו של אמרסון. הוא רומם את האידיאלים של החיים וטען כי הדברים הקשורים ברוחניות הנם ממשיים ומציאותיים. (הערת תרגום)
[5] תנועה ערכית טראנסנדנטלית מיסודו של אמרסון, שצמחה בשנת 1836 בעיירה האמריקנית קונקורד, בעקבות מאמרו של אמרסון "Nature". נימנו עליה הסופרים לואיז מיי אלקוט וכן הנרי דיוויד-סורו שאת פירסומו "Civil Disobedience" קרא מאהטמה גנדי בשנת 1907 ושממנו קיבל את השראתו למדיניות ההתנגדות הלא אלימה בהודו. (הערת תרגום)
תגיות: