ספרים לקריאה באתר

ניאנה יוגה - מי אני? - מאת שרי רמאנה מהארישי

הבהאגווד גיטה לתלמידים - מאת סוואמי וינקאטסננדה

מסע היוגה - מאת שרי שיוושנקאר טריפאטי

ספר I פרק ג’: השליטה על ההכרה
"ניאנה יוגה מי אני?" ספר ראשון פרק ג'
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: שרי ראמאנה מהארישי
תרגום: לילי בנטב
ח.  כיצד אוכל לשלוט בהכרה (המבדילה והמסווגת)?
מ.  לא קיימת הכרה שצריך לשלוט בה. אם מממשים אנו את העצמי, מאיר הוא וממלא הכל כאשר ההכרה נעלמת. באדם שמימש עצמו, ההכרה (הטהורה) יכולה להיות פעילה או לא פעילה. העצמי בלבד קיים. ההכרה (לסוגיה), הגוף והעולם אינם נפרדים מהעצמי ואינם יכולים להיות נפרדים ממנו. האם יכולים הם בכלל להיות דבר אחר מהעצמי? כאשר אדם מודע לעצמי, מדוע צריך הוא לדאוג לצללים חסרי ממשות אלו? כיצד יכולים הם להשפיע על העצמי?
ח.  אם ההכרה היא רק צל, כיצד ידע אדם את עצמו?
מ.   העצמי הוא לב הדברים, הוא מאיר בזכות עצמו. ההארה באה מתוך לב זה, ורק לאחר מכן מגיעה היא אל המוח, שהוא מקום מושבה של ההכרה (המצטברת). אנו רואים את העולם באמצעות הכרה זו. התוצאה היא, שאתה רואה את העולם באמצעות האור המוחזר אל העצמי (המוחזר על-ידי ההכרה המצטברת). אנו קולטים את העולם בגלל פעולת ההכרה (המבחינה והמסווגת). כשההכרה ערה, היא נעשית מודעת לעולם סביבה. כשאין היא ערה, אין היא מודעת לעולם סביבה.  
אם מופנית ההכרה פנימה אל מקור האור, חדלה קליטת האובייקטים שמסביב וידיעתם נפסקת, העצמי לבד זוהר ומאיר כמו לב כל הדברים.
הירח מאיר מפני שהוא מחזיר את אור השמש. כששוקעת השמש מעבר לאופק, מביא הירח תועלת מפני שהוא מגלה לעינינו את הדברים. כששוב זורחת השמש, איש אינו זקוק לירח, למרות שהוא נראה בשמים בשעות היום. כך ההכרה והלב - ליבם של כל הדברים. ההכרה (המבחינה) מועילה בגלל האור שהיא מחזירה, אנו משתמשים בו כדי לראות דברים. כאשר מופנית ההכרה פנימה, נקלטת היא בתוך מקור האור המאיר בזכות עצמו והופכת אז, כירח בשעות היום. כשחשוך, צריכים למנורה כדי לראות את הדברים אך כשעולה השמש, אין צורך במנורה. כדי לראות את השמש, אין צורך במנורה, די להפנות את עיניך לעבר השמש המאירה בזכות עצמה. כדי לראות חפצים, זקוקים אנו לאור המוחזר של ההכרה (המבחינה). כדי לראות את הלב - לב הדברים כולם - די להפנות את ההכרה לעבר לב זה, ואז להכרה (המבחינה) אין כל תפקיד ולב הדברים זוהר מעצמו. 
ח.  לאחר שעזבתי ASHRAM זה באוקטובר, הייתי מודע לנוכחות מיוחדת המתקיימת בנוכחותו של שרי באגאוואן, אשר הציפה אותי כעשרה ימים. בהיותי טרוד בעיסוקי, הייתה בתוכי כל הזמן זרימת רקע של אותה שלווה ואחידות. הייתה זו כמעט אותה מודעות כפולה שאדם מתנסה בה בהיותו בגבול שבין שינה לערות, בהרצאה משעממת. ואז הכל נעלם והשטויות הישנות תפשו את מקומן כמקודם. עבודתי אינה משאירה לי די זמן להקדיש למדיטציה נפרדת מכל השאר. האם די בכך שאזכיר לעצמי בהתמדה תוך כדי עבודה "אני קיים"?
מ.   (לאחר שהייה קצרה) כאשר תחזק את ההכרה (המופנית פנימה), תימשך שלווה זו ברציפות. משך הזמן של השלווה, מותנה ביציבות ההכרה הנרכשת על-ידי אימון מתמיד. הכרה זו יכולה להתמיד בזרימתה השלווה. בין אם עסוק אתה בעבודה ובין אם לאו, הזרימה ממשיכה ללא הפרעה. לא העבודה מפריעה, אלא הרעיון שזה אתה העושה אותה.
ח.  היש צורך במדיטציה מיוחדת כדי לחזק הכרה זו?
מ.  לא - אם תשמור תמיד לנגד עיניך את הרעיון שהעבודה אינה נעשית על-ידך. בתחילה תזדקק למאמץ מסוים להזכיר זאת לעצמך, לאחר מכן ייעשה הדבר טבעי ומתמשך. העבודה תיעשה מאליה ושלוותך לא תופרע. מדיטציה היא טבעך האמיתי. אתה קורא לזה "מדיטאציה" מפני שמחשבות מסיחות את דעתך. כשמחשבות אלו מסולקות, אתה נשאר לבד, כלומר אתה נשאר במצב של מדיטציה - נקי ממחשבות - זהו מצבך הטבעי והאמיתי. סילוק כזה של מחשבות, מכונה מדיטאציה, עד שהתרגול הופך יציב וטבעך האמיתי מתגלה כמדיטציה אמיתית.
ח.  מחשבות עולות ביתר תוקף כשאנו מנסים למדוט!
מ.  נכון. כל מיני מחשבות עולות בשעת מדיטציה וכך צריך להיות, מפני שכל מה שחבוי בתוכך יוצא החוצה. שאם לא כן, כיצד ניתן למצות ולרוקן כל זאת? מחשבות עולות באופן ספונטאני רק כדי שאפשר יהיה להכחידן בבוא העת, ובכך לחזק ולייצב את ההכרה (המופנית אל הלב).
ח.  יש שאנשים ודברים מקבלים צורה מעורפלת, כמעט שקופה, כמו בחלום. אנו חדלים לראותם ועומדים מחוצה לנו. אנו מודעים לקיומם באופן פסיבי, שעה שאנו לא נותנים ביטוי מודע לכל סוג של עצמיות. קיים שקט עמוק בתוך ההכרה. האם זהו הזמן שבו מוכנים אנו לצלול לתוך העצמי? או שמא מצב זה אינו בריא, והוא תוצאה של היפנוזה עצמית? האם עלינו לעודד ולראות בו מצב שנותן לנו מנוחה זמנית?
מ.   קיימת מודעות המלווה את השקט שבהכרה (השלמה). זהו בדיוק המצב שעלינו לחתור אליו. העובדה ששאלה זו הועלתה בנקודה זו, בלי להבחין שהתנסינו בעצמי, מעידה שהמצב אינו יציב אלא זמני. המילה "לצלול" מתאימה כשאנו נוטים לצאת מהמרכז החוצה, לכן כאשר ההכרה (המלווה במחשבות) צריכה להיות מכוונת ומוחזקת פנימה, קיים עומק מתחת לפני השטח, של הדברים החיצוניים. אך כשהשקט מתקיים בהתמדה, בלי להפריע למודעות, היכן הצורך לצלול? אם לא מימשנו מצב זה, מצבו של העצמי, המאמץ לממשו יכול להיקרא "צלילה". במובן זה אפשר לומר, שכאשר ההכרה שלווה ושקטה, מתאים המצב למימוש עצמי או לצלילה פנימה, ושתי השאלות האחרונות שהצגת, לא היו מתעוררות כלל.
ח.  ההכרה (המסווגת) ממשיכה להתייחס בעדיפות כלפי ילדים, אולי בגלל שצורתו של ילד משמשת לעיתים קרובות להדגמת האידיאל. כיצד ניתן להתגבר על עדיפות זו?
מ.  היצמד על העצמי, מדוע חושב אתה על ילדים ועל התייחסותך אליהם?
ח.  בביקורי השלישי והנוכחי בטירוואנאמאלאי (מקום בהודו), נראה לי כאילו התגברה תחושתי האגואיסטית וזה מקשה עלי למדוט. האם זהו שלב חשוב שעלי לעבור, ו/או שמא עלי להימנע ממקומות כאלה להבא?
מ.  כל זה בדמיונך. מקום זה או כל מקום אחר, נמצא בתוכך. דמיונות כאלה חייבים להיפסק. למקומות כשלעצמם, אין כל קשר להכרה (הטהורה). זאת ועוד, הסביבה שאתה חי בקרבה, אינה דבר הנתון לבחירתך האישית. המקומות הם שם וזהו זה. עליך להתנשא מעליהם ולא להסתבך בהם.
-נער כבן שמונה וחצי הגיע לאולם בסביבות השעה חמש בערב, כאשר שרי באגאוואן יצא לסיורו במעלה הגבעה. בשעת היעדרו של באגאוואן דיבר הנער על JOGA ועל VEDANTA בשפת TAMIL ברורה וצחה, כשהוא מצטט באופן חופשי אימרות של קדושים מתוך ספרי הקודש. כאשר נכנס שרי באגאוואן לאולם, לאחר כמעט שלושת רבעי שעה, השתרר שקט. הילד ישב כעשרים דקות מול שרי באגאוואן ולא הוציא מילה מפיו, רק הביט בו. אז החלו דמעות זולגות מעיניו. הוא ניגב את דמעותיו בידו השמאלית ולאחר מכן עזב את המקום, כשהוא אומר שהוא עדיין מחכה למימוש עצמי.
ח.  כיצד יש להבין את תכונותיו המיוחדות של הילד?
מ.  התכונות של לידתו האחרונה, חזקות במיוחד בילד אך ככל שתהיינה חזקות, אין הן יכולות לבוא לידי מימוש אלא בהכרה שקטה ורגועה. כולנו מתנסים מדי פעם בכישלון המאמצים לזכור פריט כלשהו, כשלפתע הזיכרון מתחדש ועולה כהכרה שהיא שקטה ורגועה.
ח.  כיצד אפשר להשקיט ולהרגיע את ההכרה המתמרדת?
מ.  או שתגלה, תראה את מקורה ותגרום בכך להיעלמותה, או שתיכנע כדי לאפשר לך להכחידה. כניעה לעצמי, שוות ערך לידיעה עצמית, וכל אחת מהן דורשת שליטה עצמית. האגו מוותר רק כשהוא מכיר בכוח העליון.
ח.  כיצד תוכל להימלט מ-SAMSARAS אשר נדמה לי כי הינו הגורם האמיתי לחוסר המנוחה של ההכרה (המצטברת)? כלום אין הוויתור אמצעי יעיל כדי לממש את שלוות ההכרה?
מ.   SAMSARA נמצאת רק בהכרה (המצטברת) שלך. העולם אינו אומר "הנה אני פה, אני עולם". לו היה עושה זאת, צריך היה להתמיד בהוויתו, נתפס אפילו בשנתך. מאחר שאינו מצוי בשנתך, משמע שהוא ארעי. בהיותו ארעי, הוא חסר ממשות. הואיל ואין לו ממשות נפרדת מהעצמי, אזי מכריעו העצמי בקלות. רק העצמי הוא תמידי. וויתור פירושו אי הזדהות של העצמי עם הלא עצמי. הלא עצמי חדל להתקיים, זה פירושו של וויתור אמיתי.
ח.  וכי אין אנו יכולים לפעול ללא היצמדות, בהיעדר ויתור כזה?
מ.  רק  ATMA JNANI יכול להיות KARMA YOGI טוב.
ח.   האם באגאוואן פוסל את הפילוסופיה של DWAITA?
מ.   DWAITA יכולה להתקיים רק כאשר מזהים את העצמי עם הלא-עצמי. 
תגיות: